סיבוב נוסף במאבקי הנמלים

פוסט המשך לפוסט – "הטעויות של אלון חסן".

אנחנו בעוד סיבוב הסלמה עם עובדי נמל אשדוד, אם זה היה תלוי בטוקבקיסטים (ובכמה "פרשנים כלכליים" שמתבטאים כטוקבקסטים) כבר היו שולחים את מטוסי חיל האוויר להפציץ את נמל אשדוד. שוב העיתונים מלאים בכותרות על סכסוכי עבודה בנמל, על נפוטיזם, משכורות ענק ושחיתות. עילת הסכסוך הפעם: שביתה איטלקית (לכאורה) בגלל מזכירת מנכ"ל שמקורבת (לכאורה) לועד וההנהלה החליטה לפטרה. בלי שמתקרבים לעובדות הנרטיב ברור: עובדי נמל רעים עוסקים בלסחוט את הנמל ואת המדינה. הנהלה מקצועית מנסה לפעול לטובת האינטרס הציבורי הכללי והועד המושחת שיוצא לעימות נגדה.  במרקר גם הגדילו הפעם לעשות וביקרו גם את בית הדין לעבודה, שלא "התלהב" מהחלטת האוצר לנכות שכר בגין העיצומים לכאורה והקפיא אותה. במרקר, הפך גם בית הדין לעבודה לעבודה לפרטנר של העובדים התוקפניים נגד ההנהלה הישרה.

אבל שמתקרבים מתברר שהעובדות קצת שונות:

לפני שבועיים התפרסמה כתבה במרקר עם אבינועם שושן, יו"ר ועד התפעול של נמל אשדוד ושותפו של אלון חסן להנהגה.  נדמה לי שבמרקר באו לקלל ויצאו מברכים. מסתבר שעילת פיטורי מזכירת המנכ"ל המדוברת היא נישואיה לעובד נמל (לא ידעתי שעוד נוהגים כך בישראל, פיטורים על רקע נישואים, חשבתי שזה מנהג אמריקאי שנעלם בשנות ה50), שהסכסוך  המדובר (שהועד אמנם תפש צד בו) הוא בכלל קודם כל בין המנכ"ל סגיס (שמדובר במזכירתו) לבין יו"ר הנמל סיטרמן (מנכ"ל משרד התחבורה לשעבר). שחסן ושושן נפגשו עם שר התחבורה כץ ודיווחו לו על ניסיונות מינוי של מקורבים פוליטיים (כולל בנו של איש ליכוד בכיר) ע"י סיטרמן (מה שנעלם מרוב הדיווחים).

על הדרך גם למדנו שתלושי הסטייקים המפורסמים היו ניסיון צ'ופר של הנהלת הנמל להעלאת תפוקות (שהצליח אגב) ולא סחיטה של ועד העובדים, כפי שמוצג בד"כ. תמרוץ לגיטימי לא פחות מזה שבמדורי הכלכלה יגינו עליו בעוז שמנהל בכיר מקבל "תמריץ" של מיליונים שקלים כ"בונוס" על הצלחה, יחד עם תקציב למסעדת יוקרה ורכב שרד צמוד.

אבל חשיפת האמת הזו היא לא העיקר, העיקר לטעמי הוא להבין למה בעצם העיסוק בעובדי הנמלים תופש מקום מרכזי כל כך בשיח העבודה המאורגנת בישראל? אני חושש, כפי שכתבתי כאן בעבר, שהתקבעה תפישה חזקה מאוד שעובדי המדינה והחברות הממשלתיות ובפרט עובדי הצווארון הכחול צריכים להרוויח שכר נמוך. אף אחד לא מתלונן על רופא או או טייס ניסוי שמככבים ברשימת שיאני השכר בשירות הציבורי, אבל כולם עפים על המלגזן, המנופאי או הסוור. איפשהוא, בין החלום הבורכובי על הפיראמידה התעסוקתית ההפוכה בעם היהודי ויצירת עם עובדים עמל למציאות הישראלית של היום נפתח פער בלתי נסבל. משכורות שמתקבלות על דעתנו לעובדי הייטק, מנהלים בשירות הציבורי, עו"ד, רו"ח, פרסומאים ו"מפתחי תוכן", נשמעות לנו  צורמות ומופרכות שהן באות עם תדמית של צווארון כחול וועד עובדים. כשעובד הייטק או רופא מקבל משכורת עתק, יודעים להגן עליה בהשוואה לכמה שיכול היה לקבל בארה"ב, שעובד נמל מקבל משכורת מבוססת פרמיות כמקובל בעולם, ההשוואה לא נראית לנו רלוונטית. אני לא מכיר את השם של הפרדיספוזיציה הזו, זו לא גזענות, או סקסיזם אבל מגיעה משורש דומה, אפשר לקרוא לזה מעמדנות.

לעקוב אחרי הכסף

ויש עוד סיבה, אולי חשובה יותר: ועדי הנמלים הפכו בעשור האחרון למשענת מרכזית להסתדרות, לשרירים שלה. עובדי תע"א יכולים אולי להכניס את חיים כץ לכנסת אבל לא משביתים את המשק (וההסתדרות מתקשה לסמוך עליהם, מכל מיני סיבות), השבתה של נתב"ג ליותר מיום תשלח המונים עם לפידים לעשות לינץ' באיגודים המקצועיים. הורדת שלטר של חברת חשמל לא קרתה כנראה מעולם (ככל שידוע לי) בוודאי שבכללי המשחק של העשורים האחרונים היא לא לגיטימית. למרבית העובדים האחרים אין מנוף משמעותי מול הממשלה והמעסיקים, שביתת אחיות, מורים, עובדים סוציאלים ועובדי מדינה כמעט לא מזיזה לציבור עד שהיא מתארכת מאוד (וזה מחיר שהעובדים מתקשים לשלם). ועל עובדי הרשויות המקומיות אין מה לדבר. הם שובתים און ואוף כמעט עשור וזה פשוט לא מזיז לאף אחד.

אז מה המגרש הלגיטימי של ההסתדרות להפעלת כוח מתאים במו"מ עם הממשלה והמעסיקים? כנראה שהנמלים הפכו למגרש הזה. מחד: לא מדובר בכיבוי החשמל או הפסקת הטיסות לחו"ל. מאידך מדובר בפעולה שמציקה מאוד לתעשיינים ולייבואנים, ציבור עם כוח, כסף ונציגות פוליטיתץ מה שהופך את עובדי הנמלים למנוף בעל עצמה שלא פוגע (לפחות לא במהירות) בציבור הרחב.  מי שרוצה לפרק סופית את האיגודים המקצועיים ואת כוחה של ההסתדרות צריך לפרק אותה מנשקה ומכאן כנראה המיקוד בשנים האחרונות במתקפה על ועדי הנמלים.

זכות התגובה

אחרי הפוסט הקודם שלי עובדי הנמלים קיבלתי תגובה מאלון חסן. חסן, מהנהגת עובדי הנמל פנה אלי עם פרשנות אחרת. התכתבנו קצת על הנושא והנה תמצית (בעריכה שלי) של דבריו:

"אני מכהן בועד 15 שנים, נבחר דמוקרטית ע"י הציבור שלי. עבורנו הנמל הוא בית, משפחה. בניגוד לדימוי הכוחני שמנסים לייחס לנו אנחנו לא ששים להשבית או לנקוט בפעולות אלא שאין ברירה. ככלל, כל פעם שמתחלף פקיד אוצר הוא מנסה להראות מי בעל הבית, פותח את ההסכם שנחתם וגורר אותנו לסכסוך עבודה. המרקר הוא עיתון של האוצר ואנחנו שוקלים להגיש נגדו תביעת דיבה. בניגוד למה שכתבת ועדי הנמלים יודעים להפגין סולידריות: תמכנו במקומות עבודה חלשים ושבתנו עבור עובדי הרשויות, עובדי הניקיון והקבלן, עובדי פלאפון ועוד. למרות זאת הופכים אותנו לאויבי העם ושונאי ישראל. רוצים שנרוויח שכר מינימום.."

שמחתי לשמוע שועד העובדים יודע להפגין סולידריות עם עובדים חלשים וכן, אני חושש שאלון חסן צודק, הם הפכו לשנואי הציבור ומתנהל נגדם קמפיין ציבורי אפקטיבי. לעובדים יש כוח וסולידריות אבל ציון נמון ביחסי ציבור ודוברות. העיתונאות תחבק אותם כנראה רק מאוחר מדי, שהם יהיו עובדי שכר מינימום מנוצלים.  נכון, החימוש נגדם, שקשור בשכר הגבוה (אגב לא שכר הבסיס אלא המבוסס פרמיות) עתיד לאבד תוקף עוד כמה שנים, כמו שאבינועם שושן קובע בראיון במרקר:

"עוד שלוש עד חמש שנים העובדים הוותיקים הרי יפרשו, רק 20% מעובדי הנמל יהיו דור א' ו–80% יהיו דור ב' ששכר הבסיס שלהם 15 אלף שקל. השכר הממוצע בחברה יצלול וכל הבלון של טרכטנברג יתפוצץ."

אבל אני חושש שעד אז, גם אם לא ישברו את עובדי הנמלים עם אלימות או צבא (כמו שעשה בן גוריון בשנות ה50 שגייס את הימאים השובתים למילואים, או רייגן שהחליף את פקחי הטיסה השובתים באנשי צבא) אותו דימוי ציבורי של "אויבי העם" יתקבע.  בסופו של דבר עוד עשוי להמצא השילוב שישבור אותם, לכל מצהלות השמחה של הטוקבקיסטים, פקידי האוצר והטייקונים ולצערי, בלי הסולידריות של קהילות המחאה והשכירים בישראל. ממש אותם שכירים שביום שאחרי ימצאו את עצמם עם אמצעי אחד פחות במאבק החברתי.

עוד משהו לקרוא

אלי ציפורי ממשיך את הקו המצויין שלו בגלובס, חשוב לקרוא (גם אם אני לא מסכים עם כל מילה) והביקורת על המרקר כפראבדה של האוצר מדוייקת.

העין השביעית מפרסמים מפת שליטה וקשרים (גם אם חלקית עדיין) של ההון/תקשורת בישראל. לגזור ולשמור.

מחשבה אחת על “סיבוב נוסף במאבקי הנמלים

  1. פינגבק: 1981 | דגל אדום

  2. עמוס

    כרגיל – קריא, נהיר ומדויק, בעיקר הניתוח של היות הנמלים ככלי הנשק האפקטיבי ביותר של ההסתדרות כגורם למתקפה הממוקדת כנגדם. בחודשי האחרונים מוציאות במרקר ובהארץ שתי כתבות בממוצע על נמל אשדוד מדי שבוע. קשה שלא להעריך שמדובר בהוראה מלמעלה.
    כינית את הפרדיספוזיציה כנגד עובדי הצווארון הכחול "מעמדנות", אולם במקרה הישראלי היא מהולה בהרבה מאוד גזענות, שהרי ידוע שגם צבע עורם של עובדי הצאוורון הלבן אינו כשל עובדי הצווארון הכחול. הדוגמה שאינה משתמעת לשתי פנים הייתה לפני חודש וחצי, בכתבה של אבי בר-אלי ושרון שפורר על עובדי דור א' שמוציאים תעודות לידה חדשות במרוקו ש"מצעירות" אותם על מנת שיוכלו להגדיל את פיצויי הפרישה עם יציאתם לפנסיה. כמובן שמדובר במספר עובדים בודדים, אבל במדינת הארץ/המרקר אין עוד נושאים שחשוב לסקר כמו נמל אשדוד, אז למה לא לכתוב על זה. כמובן שהכתבה עצמה הייתה מנוסחת בקורקטיות הדרושה, והגזענות בה הייתה סמויה, אבל הטוקבקיסטים כבר התירו כל רסן. כשסיפרו מה הם באמת חושבים על מרוקאים, הקוראים הנאורים של העיתון לאנשים חושבים נחשפו במערומיהם. אני רואה במקרה הפרטי הזה עדות נאמנה לטקטיקה של חבורת שוקן-רולניק, אצלה השד העדתי יוצא מהבקבוק ומגויס לשירות פירוק העבודה המאורגנת.
    http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1915545

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s