דוח השכר בשירות הציבורי

או: עוד סיבוב של שקרים, תעמולה וסטטיסטיקה.

לפני שבוע וחצי התפרסם דו"ח הממונה על השכר במשרד האוצר על השכר במגזר הציבורי לשנת 2011. דו"ח מקבלי השכר הוא אחת ההזדמנויות השנתיות המובהקות לכניסה ציבורית בעובדים ובועדים, ולחגיגת "האיש השמן נגד האיש הרזה".

הפעם זכינו לראות מעבר לתגובות הצפויות של שטרסלר במרקר, שהפליא אפילו להסביר איך גם העובדים המנוצלים בעצם הם המרוויחים של הסיפור הזה (כי לשנאת עובדים אין גבול אצל נחמיה). גם כתבה מעולה של שי ניב בגלובס עם פרשנות אחרת של הדו"ח ועם חלק המניפולציות של האוצר. כיוון ששי ניב כתב מצוין, נותר לי רק לגעת בכמה נקודות שהוא פיספס (ואולי לחזור על עוד כמה לטובת הקוראים פה).

מי ומי

במי הדו"ח הזה ורשימת 100 מקבלי השכר הגבוה המפורסמת עוסק בכלל? הכותרת המעורפלת של הממונה אומרת: דו"ח על הוצאות השכר של הגופים הציבוריים. ובפסקה הראשונה כתוב הגופים המתוקצבים והנתמכים, סה"כ 750 גופים.

מי לא נכלל? שי ניב מבהיר שלא נכללים למשל 105 אלף מורים, כמה קל להגיע לממוצע שכר נחשק לכאורה של 13,539 ש"ח לחודש (ברוטו, כולל הפרשות חד"פ, הבראה וכו', שאתם בכלל לא סופרים במשכורת השוטפת שלכם) כשמשרד האוצר קובע לעצמו בנוחיות את הכללים, שיטות החישוב ואוכלוסיית הדגימה. זו אחת ההטיות השיטתיות שיצחקי הסטטיסטיקאי הראשי הפורש, נהג להאשים בהם את האוצר.

אז מי בדו"ח? מעיבוד הרשימה של הגופים שמופיעה במשרד האוצר (מי שרוצה לעיין, צירפתי את הקובץ למטה) מתברר שהוא כולל 68 איגודי ערים (בעיקר ביוב, כבאות וועדות מקומיות לתכנון ובנייה), 41 גופים נתמכים (שאלו לא גופים מקבלי תמיכה.. אלא בעיקר אוניברסיטאות), 257 רשויות מקומיות, 123 חברות עירוניות ו133 מועצות דתיות, 11 תאגידי בריאות ו50 "תאגידים" (הגדרה שכוללת למשל תאגידים שהוקמו לפי חוק כולל יד ושם, בנק ישראל, המוסד לביטוח לאומי וכו') ו75 חברות ממשלתיות.  סה"כ 760 (במכתב הנלווה לדוח כתוב 750 ואח"כ 746, בדוח עצמו כתוב 757 לא ברור מאיפה הפער). מי לא מופיע בדו"ח שמכונה "דוח השכר במגזר הציבורי"? קוראי חדי העין בטח הבחינו כבר שאין ברשימה הזו לא רק את המורים שהזכרתי קודם אלא גם עובדי שירות המדינה עצמם חסרים כאן. אלו שהאסוציאציה הראשונה של מי שקורא את שם הדו"ח חושב עליהם. גם אני גיליתי רק עכשיו את העובדה המפתיעה הזו. גם עובדי מערכת הבטחון, אלו שמושמצים יום בלילה מסתבר שמושמטים מהדו"ח (על פי הכוכבית במכתב הממונה). שטרסלר (שזמן הפסיק להיות עיתונאי) שלא נותן לעובדות להפריע לו, כותב בטור הנשכני שלו מפורשות שמדובר בעובדי משרד הממשלה.. אלו שפשוט לא מופיעים בדו"ח.

רק לי נדמה שבמשרד האוצר קודם כל כתבו מספר על הלוח ואז הקיפו את המטרה מסביבו? אתם יכולים לדמיין את הישיבה:

כמה יצא? כל כך נמוך? אוקי, תוריד את המורים.

עדיין נמוך? טוב, תראה שכר ממוצע למשרה מלאה ולא למשרה האמיתית

כמה עכשיו? יופי מצוין, תנסח הודעה.

עוד גילוי מעניין של ניב הוא שמתוך תאגידי הבריאות מדווח בדו"ח השכר המלא (כולל קרנות מחקר ושר"פ) רק של רופאי בתי החולים של הכללית ואילו בבתי החולים הממשלתיים ובהדסה השכר מדווח בנפרד. אם הוא היה  מדווח יחד (כמו בבתי החולים של הכללית) היו כנראה רק רופאים ברשימה המפורסמת של 100 מקבלי השכר הגבוה שמפרסם האוצר שגם ככה רובה מלאה ברופאי הכללית.  אבל אז מה יככב בהודעה לעיתונות? אם לא יהיה נתב מנמל מאשדוד, סדרן רב תכליתי בנמל חיפה או מהנדס מחברת החשמל? טייסי הניסוי של תע"א (מקומות 93 ו97 שממילא ידחקו גם הם מהרשימה) או נשיא מכון וייצמן (50) הם לא מטרות מוצלחות לזעם ציבורי.

כמה כמה:

גם בלי מניפולציות נוספות מתברר מקריאה ישירה במכתב הממונה כמה המצב לא פשוט. 40% מהעובדים מקבלים שכר נמוך מהשכר הממוצע במשק (8,190 דאז), שכרם הממוצע של אלו עומד על 5,756 למשרה מלאה, לא משהו שגומרים איתו את החודש. רבים מהם מסתבר לא מקבלים גם את זה. רק 64% מעובדים הגופים הציבוריים המדווחים בדו"ח עובדים במשרה מלאה ואחוז המשרה הממוצע לפיכך הוא 77%. כלומר, אם נניח התפלגות שווה של המשרות החלקיות על כל רמות השכר (וסביר שאחוז המשרות החלקיות באזור השכר הנמוך גבוה יותר) אזי השכר הממוצע האמיתי של ה40% האלו הוא 4432 ש"ח, אזור שכר מינימום.

וזה נהיה גרוע יותר, 37% מהעובדים מקבלים השלמה לשכר מינימום, זה ממש מביש. המדינה לא מצליחה לעמוד בשכר החוקי הבסיסי לעובדים שלה. הדו"ח עצמו עושה הרבה סלטות באוויר להסביר את זה וגם שטרסלר בטור שלו. הנתון המרכזי שאמור להתווכח עם זה הוא שהשכר הממוצע של אותה אלו שמקבלים השלמה לשכר מינימום גבוה בהרבה משכר מינימום ועומד על 7,957, לכאורה סתירה מוזרה. הדוח מציע הסבר אחד: השכר בפועל כולל כל מיני תוספות והשלמות, כוננויות, שעות, הסכמי שכר כאלו ואחרים שלא נספרים בשכר הבסיסי ועל כן אותם עובדים אמנם זכאים להשלמה אבל בפועל הם מקבלים יותר (ודופקים את המערכת אליבא שטרסלר).

לי יש שתי בעיות עם ההסבר הזה: הראשונה היא שהשכר הממוצע שלהם מוצג כשכר למשרה מלאה, וכפי שאני חוזר בפוסט הזה לעייפה, לאו דווקא (ובסבירות שלא) מדובר בעובדי משרה מלאה. נכון שגם הזכאות להשלמת שכר מינימום היא לפי היקף משרה אבל "התוספות" המדוברות אולי קטנות בהרבה, כמה קטנות? אנחנו לא יודעים בשיטת הצגת הנתונים הזו. תוספות שמוצדק שלא יהיו בשכר המינימום? לא יודעים.. הבעיה השנייה היא שזה פשוט לא משנה. למדינה אין פריבלגיה לחתום על הסכמי העסקה או הסכמי שכר שמנוגדים לחוק. למדינה אין רשות להפר את חוק שכר מינימום כלפי עובדיה. בגלל זה הוא חוק שכר מינימום. אם המדינה רוצה להכניס לשכר המינימום החוקי את השעות הנוספות,גמול נסיעות וכו', היא יכולה (לנסות לפחות, העובדים יתקוממו בצדק נגד זה), היא לא יכולה להיות קוזק נגזל, שגם קובע את החוקים, גם לא עומד בהם וגם מתבכיין שבעצם הוא בסדר.

אבל בואו נחזור לעובדים הרגילים, אלו שאינם מקבלים קצבת השלמה למינימום, מה מצבם? השכר הממוצע ע"פ הדו"ח עומד על 13,539 ש"ח, אבל אין ממש מה להתייחס לנתון הזה שמשכורות העתק של מיעוט קטן יכולות לעוות, אלא לשכר החציוני, זה ש-50% מהעובדים נמצאים מתחתיו ו-50% מעליו. מה השכר החציוני? 10,427 ש"ח. אבל ממוצע המשרה בדו"ח הוא 77%. כלומר השכר האמיתי החציוני (לא ע"פ חישוב למשרה מלאה שלא קיימת) הוא 8208 אש"ח. אזור השכר הממוצע במשק, ו-50% מהעובדים כאמור נמצאים מתחת למספר הזה. למשמעות של זה עוד אחזור בהמשך הפוסט.

ללא הבדל דת גזע ומין

גם מגדרית יש פערים גדולים, גם כאן, במקום שאמור לשמש דוגמא לשאר המדינה, גברים מקבלים (הרבה) יותר מנשים. השכר הממוצע של גברים עומד 13,404, ואילו של נשים עומד על 8707 בלבד. חציוני – כלומר 50% מהנשים מקבלים מתחתיו, יותר מזה, מטבלה אחרת בדו"ח עולה ש50% מהנשים מקבלות פחות מהשכר הממוצע במשק, כלומר השכר החציוני נמוך מ8190. (איך זה מסתדר? אני מקווה שזו טעות אנוש ולא עוד מניפולציה בנתונים.) "ללא הבדל דת, גזע ומין" כתוב במגילת העצמאות אבל זה כנראה לא בתוקף לגבי אלו שמקבלים מהמדינה משכורת, שם מותר להבדיל בין המינים.

עלה השכר? 

המכתב הנלווה, שצוטט בתקשורת מציין עליית שכר נומינלית של 3.78% ועליית שכר ריאלית של 0.32%, כלומר בפועל השכר הריאלי כמעט ולא עלה. מפילוח הנתונים בדו"ח עולה כי שכר מי שמכונים "עובדי הדירוגים", אלו שהם לא מנהלים או בכירים, 95% אחוז מהעובדים בגופים (ע"פ הדו"ח), קיבלו עליית שכר ריאלית של (תחזיקו חזק) 0.05%, כלומר קפאון מוחלט בשכר הריאלי.

היקפי משרה

בדו"ח מצוין כי הוא מתייחס ל 331,225 עובדים ב 253,676 משרות. במקום אחר מצוין כי 64% מאוכלוסיית הגופים הציבוריים עובדים במשרה מלאה ומכאן שאחוז המשרה הממוצע כאן הוא 77%. המצב גרוע במיוחד בחברות העירונית (אגב גם בשכר, זה המקום שאתם לא רוצים לעבוד בו, או במועצות הדתיות)  – 45% בעלי משרות מלאות בלבד!

הדו"ח לא מציין מה אחוז המשרה הממוצע של עובדי המשרות החלקיות אבל אפשר לחשב אותו מהנתונים הקודמים : 35% אחוז משרה ממוצע של מי שלא עבד במשרות מלאות, 119241 עובדים כאלו.  כן, יש כאן אולי שני יועצים לראש הממשלה שמועסקים במשרה חלקית כדי לא להפריע להעסקה מקבילה בשוק הפרטי אבל ברובם הגדול אלו סביר להניח עובדי משרה חלקית שלא מבחירה, עניים עובדים. חלקם אולי מקוששים עוד משרות חלקיות במקומות אחרים, חלקם נותרים אפילו בלי זה.

עובדי קבלן

עובדי קבלן כידוע הם לא עובדים, עובדים בהגדרתם הם בני אדם, יצורי אנוש ממש. עובדי קבלן ע"פ הדוח הם משהו אחר. שכרם לא נכלל בדו"ח הרשמי. בנספח לדו"ח מצוין (בגופים שטרחו לדווח, לא כולם) מצבם של עובד הקבלן, שכמעט לא צוטט בכלי התקשורת. מתברר ששכרם של עובדי הקבלן בגופים האלו , כולל משרדי הממשלה (עקביות היא לא הצד החזק של הדו"ח) עמד על 5,718 ש"ח למשרה מלאה, 87% מעובדי הקבלן מקבלים פחות מהשכר הממוצע במשק ב-2011 (8,190). מעניין על כמה היה עומד השכר הממוצע אם הם היו נספרים בדו"ח. רגע, כתבתי שכר למשרה מלאה. אבל הדו"ח מלמד ש82.5% מעובדי הקבלן מועסקים בעד 50% משרה. כלומר שהשכר שלהם הוא עד 2,858 ש"ח לחודש. עם זה כנראה לא הולכים למכולת, אלו לא רק עניות עובדות, אלא עניים מרודים עובדים. בשירות המדינה, איזו בושה. 

אבל יש בושה גדולה עוד יותר, במצגת אחרת של הממונה על השכר מנובמבר כנראה הוצגו נתונים נוספים, ורק הכותרת שם הסבירה לי מה בעצם פיספסתי בדוח הזה. כל הסעיף הזה התייחס רק ל- 9,024 עובדי קבלן במשרדי הממשלה ממש. הכותרת קובעת בלקוניות: "הדו"ח אינו כולל עובדי שמירה, אבטחה וניקיון". כלומר הוא לא כולל את המוני עובדי השירותים, מנקי השירותים והמאבטחים הם שירות, לא בני אדם ממש ואפילו לא כמעט בני אדם כמו עובדי הקבלן, אני מניח שגם המוני מורי הקבלן (נוסח תוכנית היל"ה ואחרים), העו"ס בעמותות ואחרים לא נספרים כאן כלל.

עוד קצת

תזמון: תזמון הפרסום קצת מוזר, ע"פ החוק הדו"ח אמור להיות משוחרר עד סוף דצמבר אבל בד"כ הדו"ח משוחרר כבר באוקטובר. השנה פורסם הדו"ח ב – 6 ינואר, חודש וחצי אח"כ ונשאלת השאלה למה בעצם?.

שי ניב מהרהר באפשרות שייתכן והאוצר נתן נשק למפלגת השלטון (שבמדיניות הכלכלית של נתניהו תומכים אנשיו) נגד מי שמצטיירת כמפלגת הועדים. ואני אוסיף ואתהה האם היה מי שרצה באוצר, לחמם את האווירה נגד העובדים רגע לפני "הפתעת ינואר" שעליה כתבתי בפוסט קודם, כדי שיהיה ברור לכולם מי אמורים לשלם את המחיר ומי "אחראים" לכאורה לגרעון? לאנשי האוצר פתרונים.

אפקטיביות: משיטוט באתר הממונה על השכר במשרד האוצר עולה עוד נושא קטן אבל מעצבן. יש שם גרף שמראה כמה כסף יחידת האכיפה הכניסה למדינה בכל שנה מחריגות, קנסות, השבות וכו'. הפלא ופלא מתברר שכמעט בכל שנה לא מדובר ביותר מכמה מיליונים זעומים שמגיעים מבקרת שכר, המספר מנופח בהרבה במצגות שלהם, כי הם מכניסים הערכות על חסכון אקטוארי שאף אחד לא יודע למדוד. בזמן שבמשרד האוצר מחפשים לקצץ ביחידות לא אפקטיביות, כדאי שהם יתבוננו גם בראי. יש מצב שתוספת עובדים סוציאליים או מורים, בשכר היחידה הזו, יהיה אפקטיבי יותר לחיזוק שירות המדינה ואפילו יעלה פחות כסף.

מצד שני, דו"ח השכר גם חושף את המקום שמקבלים בו את השכר הכי גבוה בממשלה.  ניחשתם נכון! זהו משרד האוצר, שהוא גם המשרד עם הכי הרבה תקני מנכ"ל (כמדומני לפני כמה שנים עמדו על 8!) ושיוצאיו נוהגים להתברג בהמוניהם אצל האחים עופר, נוחי דנקנר ושאר הטייקוניאדה במשכורות גבוהות בהרבה. מעניין שאת ההתלהבות לקיצוצי שכר עובדים לא מביאים לספינת הדגל של המדיניות הזו.

סיכום, הדרך להפרטה ועוד הצעת יעול

שי ניב כותב:

גשו למשרד הממשלתי הקרוב לביתכם וצפו במחזה סוריאליסטי: יותר מאבטחים ואנשי ניקיון מאשר נותני שירות. אלה הראשונים נכנסים לתקציב הרכש של המשרד, בדיוק כמו הסיכות למהדקים, בעוד אלה השניים הם חלק ממנגנון כוח אדם שעובר הרעבה ודיכוי. השיטה הזו עובדת היטב: התור ההולך ומתארך אל פקידת הקבלה מעלה את מפלס העצבים שלה ובעיקר של כל מי שלקח מספר בעל שלוש ספרות מפחידות.

העצבים מביאים מהומה והמהומה מביאה עוד מאבטחים.

בסוף גם הפקידה וגם מי שעמד אצלה בתור משוכנעים שהמגזר הציבורי רקוב מהיסוד. הכי פשוט היה לגייס פקידה נוספת, אבל אז איך נצדיק את הצורך בהפרטה? זה כמו בפרסומת המשעשעת לחברת אשראי, רק עם טוויסט קטן במסר: לייבש, לייבש, לייבש.

נכון,  שי ניב מדגים על המשרד הממשלתי בעוד שעובדי משרדי הממשלה, כפי שלמדנו למעלה, כלל לא מדווחים בדוח. גם נכון שהדוח מדווח על 5,919  משרות שנוספו במגזר המדווח בדוח. גידול של 2.39%, בקושי מעל הגידול הטבעי של מדינת ישראל ובוודאי לא מספיק כדי לצמצם את הפער בשירותים הציבוריים בין ישראל וארגון המדינות המפותחות שאליהן אנחנו כל כך רוצים להדמות. בעיני לפחות תיאור המשרד של שי ניב הוא תיאור מדויק מאוד של הטרגדיה שמאחורי המספרים היבשים בדו"ח.

להוציא אולי כמה אלפי מהנדסים ורופאים בכירים שמשתכרים שכר גבוה מאוד וכנראה שבצדק, השכר במגזר הציבורי רע ומעליב.  יש דרג מנהל ובכיר (השמן) שמשמין על חשבון ציבור העובדים הרחב (הרזה).  ציבור שבו רבים מתקשים בכלל לסגור את החודש. סביר שהוצאת עובדי שירות המדינה והמורים מהדו"ח נועדה עוד לייפות את המספרים והמצב שם גרוע אפילו יותר. המצב הזה שונה רק במיעוט מקומות העבודה שבהם ועד עובדים חזק מונע את עושק העובדים, ומכאן כפי שמעיר ניב בגלובס הצורך האובססיבי בהשמצה של אלו.

במרקר, שבו מתעבים בטחון תעסוקתי לעובדים מתיימרים לשאת בחודשים האחרונים את דגל המהפכה במגזר הציבורי. רולניק כתב,כותב ויכתוב על הצורך במודלים חדשים של תעסוקה, על חוסר התועלת בלהשקיע עוד כסף במערכת, על שאלות של יעילות ואפקטיביות וכו'. אבל לא כותבים שם על המהפכה האמיתית שהיא בסיס לכל מהפכת שירות ציבורי אחרת: מספיק עובדים לבצע את השירות (כלומר הגדלת השירות) ושאלו יקבלו תנאי העסקה הוגנים ושכר מכובד, זו נקודת ההתחלה לכל מהפכה ושינוי נדרש במגזר הציבורי

ועוד משהו, בשביל לעשות את המהפכה הזו בהעסקה הציבורית צריך קודם כל שקיפות אמיתית ממשרד האוצר: נתונים אמיתיים, מלאים, לא מכובסים ומיופים לטובת אג'נדת האוצר. הכל כולל הכל, עובדי הקבלן, השירותים והשאר. את זה, אני חושש, יקח עוד זמן לקבל.

ויש לי עוד הצעת יעול, יתכבד הממונה על השכר ויפרסם עם הדו"ח עוד שתי טבלאות, לא רק את טבלת השיאנים אלא את 100 (או 1000) המקומות האחרונים, את העניים העובדים שמקבלים מהמדינה שכר מביש ויצרף אליה עוד טבלה, אולי שמית, שמות המנהלים של העובדים האלו, האחראים על היחידות ומה שכרם הם. אולי שקיפות כזו תסייע.

שקיפות

מצ"ב קובץ אקסל: דוח מקבלי השכר 2011 עם החישובים שהצגתי כאן, שתוכלו לבדוק אותי וגם חומרי הרקע שעבדתי איתם.

הערות על "הפתעת הגרעון"

הפתעה? לא הפתעה? היה או לא היה? כמה הערות על "הפתעת הגרעון".

ביום ראשון 13.1 קמנו מופתעים. כותרות העיתונים זעקו על 39 מיליארד ש"ח חסרים, על גרעון "ענק" בתקציב המדינה של 4.2% אחוזי תוצר. העיתונים התמלאו בידיעות על קיצוצי ענק צפויים ועל בזבוזי מיליארדים. אפילו במשרד האוצר, יורים ובוכים, מכים על חטא היוהרה שלהם (לכאורה, לכאורה) ועל הטעות הנוראה שטעו. פתאום הנושא של מערכת הבחירות נהיה "הכלכלה" (באסה ציפי). אבל מה הסיפור? איך פתאום התגלה בור אדיר כזה? האם זה באמת בור "ענק" והאם זו בכלל הפתעה? המממ.. החלטתי להקדיש כמה דקות לבירור הנושא.

היה או לא היה

הפרסום על הגרעון, כאמור מקודם, היה ב – 13.1. יש כאן משהו מוזר, כי בישראל מדווחים לרשות המיסים על המע"מ (לחודשיים) ועל מס הכנסה (חודש ומעלה) ב15 לחודש. כלומר ב13 לחודש לא היה במשרד האוצר שום מידע חדש שלא היה אצלם כבר לפני חודש, אלא אם המציאו שם מכונת זמן. יותר מזה, זה גם ב-15 זה רק הדיווח הראשוני. סכומים נוספים ומשמעותיים מאוד בתשלומי מס הכנסה, גם האישיים אבל בטח של מס חברות, נעשים עוד אח"כ. רק שמתבררים שיעורי הרווח/הפסד (במקרה הטוב בסוף הרבעון הראשון ל2013) של הפירמות. אז מאיפה הגיע התיקון למטה בהכנסות דווקא ב-13 בינואר?

אחוזי תוצר, אחוזי תוצר

במחאת 2011 למדתי שגרעון מדינה מחשבים בכלל באחוזים מהתוצר הלאומי המקומי (או הגולמי, תלוי מה רוצים להראות). כלומר אותו היקף כספי של גרעון בדיוק אפשר להציג כגרעון של 2.5% או 4.2% תלוי בגודל התמ"ג.  אם תחשבו על זה רגע, זה די הגיוני. גרעון גדול לישראל הקטנה יהיה גרעון קטנטן במונחים של ארה"ב או גרמניה.  אז מה התמ"ג לשנת 2012? אף אחד עוד לא יודע. הלמ"ס עוד לא פרסמו נתון ואני מניח שיקח עוד כמה חודשים עד שיהיה כזה. ובכלל הנושא של הגרעון כאחוז תוצר, צריך לומר, הוא לא בדיוק מדע מדוייק. כמעט כל שנה בעשור האחרון, משרד האוצר "פספס" למטה משמעותית ביעד הגרעון. המשמעות של הפספוסים: שתקציב המדינה קוצץ הרבה מעבר להחלטת הממשלה. ולפחות חלק  מ"פספוסי" האוצר היו בגלל האפקט הזה. קודם חישבו סכום גרעון לפי שיעור תמ"ג מסויים, קיצצו בתקציב ובפועל התברר שהתמ"ג היה גבוה יותר ומכאן אחוז הגרעון – נמוך יותר.

אז אם לא ברור על בסיס איזה נתוני הכנסות ו/או הוצאות חושבה בכלל "הפתעת ינואר" ולא ברור מול איזה אחוז תוצר חושבו, אז על מה אנחנו מדברים בכלל? הפתעה או אולי ספין? ואם ספין אז של מי? לי לפחות זה לא ברור, אבל בטוח שקשה להאמין למספרים שרצים כאן.

התכווצות

אבל יש משהו שכן נראה לי ברור ובזה דווקא סביר שאנשי האוצר צודקים, סביר שההכנסות המדינה ממיסים יקטנו (או ליתר דיוק – שהכלכלה ששיעור ההכנסות ממיסים נגזר ממנה, לא תגדל כמו שהיא יכולה וצריכה). הן יקטנו, למרות העלאות המעמ ושאר המיסוי העקיף, כי המשק הישראלי מאט וחלקים גדולים ממנו כבר שקועים במיתון שמוסווה עדיין ע"י הפריחה של סקטורים קטנים יחד עם בועה פיננסית.

גם הגרעון יגדל, הוא יגדל למרות הקיצוצים בתקציב, בדיוק כמו שכבר גילו בספרד, יוון, פורטוגל ואירלנד.  מדינות שהואכלו בתרופת הצנע הזו ואז גילו לתדהמתם שהגרעון התקציבי גדל דווקא אחרי כל קיצוץ אדיר נוסף בהוצאות המדינה. הוא יגדל כי הקיצוצים האלו הן ההפך ממה שכלכלה ממותנת צריכה.  כפי שכלכלני קרן המטבע "גילו" לתדהמתם (או לפחות לתדהמת עיתונאי החצר הישראליים) – המכפיל הקיינסיאני חי וקיים. קיצוץ בתקציב, העלאות מחירים, והעלאת מיסים רגרסיבית מורידים את ההכנסה הפנוייה ומכאן את ההוצאה במשק. וכשאנשים לא קונים, המשק שוקע. המשק שוקע והכנסות המס קטנות. ההכנסות קטנות והגרעון גדל.

אז איך יפסק מעגל האימה?

אם אני פוסל את האפשרות שמדובר רק בספין (אוצר? לשכה?) להדחת שטייניץ, רגע אחרי הבחירות, כי זה אוברקיל עם סיכויים לרסיסים וריבוי נפגעים. ואם הדגמתי שבוודאי שלא מדובר בנתונים שהם 20 טון בטון יצוק (נקודות למי שמזהה את הרפרנס בלי האינטרנט). נותרת השאלה מה מטרת הספין הזה. האמת היא שאינני יודע. אני מניח שהמטרות הן "על השולחן", הספין כאן הוא להפוך סיבה ומסובב. אני חושש שהאמת היא שה"גרעון המפתיע" הוא לא סיבת הקיצוץ.  הקיצוץ: משמע המשך תהליך החלוקה מחדש מהחלשים ומעמד הביניים לאלפיון , הקיצוץ הוא מטרת הספין הזה.  "הפתעת ינואר" היא רק תירוץ.

ימי נתניהו

ימי נתניהו: שלב הסיכומים. עוד פוסט שלא מזלזל בנתניהו, נסיך האופל של הפוליטיקה הישראלית.

צפיתי לפני כמה ימים ביעקב איילון בראיון רכרוכי במיוחד עם נתניהו. ביבי לא פיספס קלישאה, בית אבא, החגור שיוני נתניהו נהרג איתו באנטבה, טיפוס בוקר למגדל דוד, ירושלים וכו'. עדיין, הוא דיבר "ראש ממשלה", נראה "ראש ממשלה"., פרפורמר מעולה, שולט בדיון, בדיבור ובמדיום.

אוקי, תאמר לעצמה הקוראת, גם יובל המבולבל הוא פרפורמר מעולה זה לא עושה אותו ראש ממשלה טוב. זה נכון, זה בכלל לא עושה אותו ראש ממשלה טוב, אבל זה עושה אותו ראש ממשלה בחיר מאוד (לא אינסופי, לא לא פגיע, אבל בחיר). והשילוב הזה בין הפרפורמנס של נתניהו ליכולות שלו, מסוכן במיוחד.

יכולות? יתמה הקורא, האיש החלול הזה, שהתקשורת אוהבת לצייר בצבעי הגברת ומריבות הלשכה. זה שהעיתונים ששמאלן כמוני קורא מלאים בתיאורים על חולשתו, שמרנותו, פיגורו הטכנולוגי וניתוקו?

כן, יכולות. לא מזמן הייתי צריך להזכיר לעצמי שאסור לזלזל בנתניהו וביכולות שלו. האיש הפך משגריר באו"ם לסגן שר חוץ ומשם למנהיג הליכוד ולראש ממשלה תוך 8 שנים. האיש משום מקום, התגלה במלוא כשרונו הפוליטי שכבש את הליכוד ואח"כ את כסא ראש הממשלה. בקדנציה האחרונה הוא מתגלה שוב ושוב כפוליטיקאי מתוחכם, שלשכתו בוחשת ומעורבבת. גם מעידות מביכות (נוסח נאום "הראשון שזיהה") נעלמות ונתניהו דוהר קדימה. בואו ונבהיר כמה עניינים על היכולות והמעשים של נתניהו, אחד מהפוליטיקאים המשפיעים של הדור האחרון:

שנתיים שחורות:

צילום סבסטיאן שיינר

לפני הכל, נתניהו הוא לא רק פוליטיקאי מוצלח, הוא גם איש עם אג'נדה, שאותה הוא מקדם במרץ. שלי יחימוביץ כותבת בספרה "אנחנו" (ציטוט חופשי): "הלכתי עם עמית (בן צור, עוזר דאז) ושאלנו את עצמנו, האם יש בישראל פוליטיקאי אידיאולוגי שהצליח לקדם את מטרותיו האידיאלוגיות באמצעים פרגמטיים? ומייד אמרנו יחד: נתניהו". נתניהו הוא אידיאולוג של ימין קפיטליסטי רדיקלי. כראש ממשלה, שר אוצר, ח"כ ושוב ראש ממשלה הוא פעל נמרצות לרסק את המגזר הציבורי והשירותים הציבוריים ולקדם את הפרטתם .  בלי ספק הוא המפרק (לא יחיד, לא ראשון.. לא אחרון) של מנגנוני הבטחון של מדינת הרווחה הישראלית, השם יקום דמה.שנותיו במשרד האוצר הוגדרו "שנתיים שחורות" (כן, הראשונה התחילה עם סילבן) של ריסוק העניים והחלשים. שנותיו כראש ממשלה הוסיפו למעגל המרוסקים את מעמד הביניים הישראלי, שהולך ונמחק.

עוד "קרדיט" שיש לתת לנתניהו ואנשיו הוא ההלאמה/הפרטה של קרנות הפנסיה (חלק ממה שיצחקי קרא לו – שוד הפנסיה הגדול ופוטר), בתואנת שווא של גרעונות אקטואריים (אלו אגב לא נמצאו עד היום), השילוב בין הלאמה/הפרטה לניהול שוק ההון לתיעול ההשקעות שלהן לשוק ההון העשיר מעטים ופגע בבטחון של רבים. חשוב לא פחות, הכסף הזה גם מימן וניפח את בועת הטייקונים של השנים האחרונות, הוא גם גרם להורדת התשואה לסיכון בשוק החוב ובשוק ההון ובכך תדלק בעקיפין את בועת הנדלן (עניין קצת מסובך, אדון בו בפוסט נפרד). מדובר בדוגמא מצויינת לאופן הפעולה של הימין הכלכלי בעידן נתניהו: "רפורמה" מינהלתית משהו עם ארומה של שירות לציבור שמבצעת חלוקה מחדש בקנה מידה היסטורי נגד מעמד הביניים והחלשים ולטובת האלפיון ונושאי כליו.  והשוו "תנו לסגור מרפסת" בכדי למכור את אם כל ההפרטות – הפרטת מינהל מקרקעי ישראל.

עוד נותר לראות אם מחאת קיץ 2011 היא שירת הברבור של מעמד הביניים הישראלי או תחילת מתקפת הנגד שלו ,כפי שאולי בתמימות אני מקווה, אבל את הקרדיט למחאה הכלכלית חברתית הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל, אחת הגדולות בעולם (ביחסי הגודל), צריך לתת גם לעיצוב מחדש ההרסני של הכלכלה הישראלית בימי נתניהו. הרעיונות שהוא הביא איתו הפכו לקו המערכת של לא מעט עיתונאים כלכליים, כמו גם לאופן החשיבה של רבים מאיתנו. גם כאלו שנדמה שהם ההפך מנתניהו מדברים "נתניהוית" בכלכלה (עיין ערך גלאון או הרצוג).

גם אם הגאונות הפוליטית של נתניהו ואנשיו הצליחה, בינתיים לפחות, למזער את המחאה ולדחוק אותה, אזי ההדבקות במושגיה של כלכלת נתניהו מסוכנת אפילו יותר. האיש הזה, שאוהבים לזלזל בו בשמאל הישראלי, אשכרה שינה את השיח הכלכלי במדינת ישראל (כן, השיח הכלכלי הזה אסוני לעתידנו, לא צריך לזה תזכורת) ועיצב אותו מחדש: המגזר הציבורי כ"איש השמן" מול "האיש הרזה", מדיניות הצנע (העתידה להחמיר בקרוב) ועוד. נראה שתיקון החברה הישראלית יצטרך לכלול את תיקון המושגים של נתניהו.

הנוף מהמרפסת בכיכר ציון:

לא חושב שיש הרבה להוסיף על האג'נדה המדינית של נתניהו, האיש מהמרפסת בכיכר ציון הוביל את המדינאות הישראלית לפי פחת. עימות מתמשך עם ארה"ב ואירופה, ניתוק הברית האזורית ההיסטורית (טורקיה) ועוד נזקים. אבל הנזק המשמעותי ביותר הוא הפיכתה של המדינה הדו לאומית לאופציה ממשית, ברת קיימא בשיח הישראלי והבינלאומי. לא היה כנתניהו במחיקת האופציה של פתרון בר קיימא לשטחי 67 ולפלסטינים. הפרסומות של בנט שמסבירות שאין בעיה הן הפרונט של אג'נדת נתניהו. לא אפרט יותר כי הסוגיה מוכרת וטחונה לעייפה, אבל מעולם לא היה חזון המדינה הדו לאומית (ובדרך אליה תסריט דרום אפריקאי של מדינת אפרטהייד אחת בין הירדן לים – בנטוסטנים {בנט?} – חרם בין לאומי וקריסה) חי יותר מאשר בימים אפלים אלו. עוצו עצה ותופר.

הימין הישראלי החדש.

ועוד משהו שצריך לתת  קרדיט לנתניהו. הוא הארכיטקט, האב המייסד כמעט, של הימין הישראלי החדש, הפוסט בגיני.  אפילו פרסונלית, תסתכלו מי שם: מנכ"ל משרד ראש הממשלה מהקדנציה הראשונה שלו מנהיג את ישראל ביתנו, עד לפני רגע המפלגה השנייה בגודלה בימין (ועכשיו מנהיג חטיבה מרכזית בליכוד). נפתלי בנט הרל"ש שלו מנהיג את מפלגת הימין האמוני/מתנחלי שקמה לה על חורבות המפד"ל. ציפי לבני, מינוי שלו כמנכ"לית רשות החברות הממשלתיות ונערת אוצר בכירה, היא מתמודדת מרכז דומיננטית (שגם שממשיכה לשרת את אותו קו כלכלי) . מימין, שמאל ומאחור מוקף נתניהו בפוליטיקאים שהיה שותף לעיצובם וטיפוחם.  כל זאת מבלי להזכיר את המוני הדוברים מטעם שעברו מהלשכה לעיתונות (ניר חפץ) לפרסום, לאקדמיה, לשירות החוץ ובכלל.

קואליציית נתניהו, לא רק אישי

נתניהו זכאי לקרדיט מרכזי גם על הקונספט המגבש של הימין הישראלי החדש, כלומר קרדיט על ההגמוניה היחסית של הימין ב16 שנים האחרונות.  נתניהו הוא המבצע (אולי גם ההוגה) של קואליציית המיעוטים שבבסיס שלטון הימין הישראלי. קואליציה שכוללת את חבירת החרדים והמתנחלים לעולי ברה"מ ואלו מצידם לש"ס עם הקהל המזרחי המוחלש. הקואליציה האבסורדית הזו, שכל כנסת מתגלת הבעייתיות שלה, הולכת ומתגלה כנכס מהותי של הימין, נכס שהופך את ההפלה שלו לקשה הרבה יותר.

בקבלת כללי המשחק של פוליטיקת השבטים של ימי נתניהו, השמאל הישראלי תוקע לעצמו גול עצמי. ברור לכל ש"השבט" ששויך פעם לשמאל הישראלי לא יוכל להכריע את הקואליציה הזו ושלטון הימין הולך ומעמיק, עד כדי כך שבשמאל נאבקים על הטהרנות של "מי שלא ישב בממשלת נתניהו" במקום על מי יהיה ראש הממשלה הבא. בעוד שעצמתה הפוליטית של קואליציית המיעוטים מתבהרת, מתברר גם שהניגודים הטמונים בה מובילים לרדיקליזציה של השחקנים השונים (ש"ס נהיית קיצונית יותר, ליברמן נהיה האיחוד הלאומי, הליכוד נהיה התחיה..) שבתורה מחזקת את תחושת הנפרדות של מרכיבי הקואליציה ומקשה עליהם להפרד.

אב מייסד והמלחמה שאנחנו צריכים להלחם.

נראה לי שנתניהו זכאי היום לתואר "האב המייסד", אבי הימין הישראלי החדש. פרסונלית, אידיאולוגית (בכלכלה, בחברה, בבטחון, בתהליך המדיני), פוליטית.  ככזה אנחנו צריכים להפסיק לזלזל בו ולהגחיך אותו.

להפסיק לזלזל ולהתחיל להלחם בו, בשיטתו, באנשיו, במושגיו, באידיאולוגיה ובמערכת הפוליטית שהרכיב.  זו לא משימה בלתי אפשרית.

עוד משהו

במאמר מוסגר כלפי קואליציית המיעוטים: שינוי כללי המשחק ייתכן, ולטעמי זה הכיוון שיחימוביץ חותרת אליו, אם זה ילך? אם היא תהיה עקיבה עם הקו הזה? באמת שלא יודע. בטוח שעורכי הארץ, שרואים את עצמם כדוברי "השבט" הזה,  משחקים את המשחק שנתניהו חפץ בו. אבל זה נושא לפוסט אחר.

הטעויות של אלון חסן

ולמה אני חושב שהן עולות לעבודה המאורגנת ביוקר.

אתם מכירים את הכתבות האלו,  על איך אלון חסן, ראש ועד העובדים החזק של נמל אשדוד מחזיק את המדינה כבת ערובה. על משכורות העתק של מנופאי כזה או אחר, על תלושי "הסטייקים". הדימוי שלו הוא של סובוטקה כזה (מהסמויה למי שפיספס), מנהיג ועד ועבריין שיעשה הכל, אבל הכל, להגן על האנשים שלו.

אתם מכירים גם את הכתבות האלו, על איך ועד העובדים עושה שביתה איטלקית בטעינת האניות בגלל סכסוך על העסקת קרובת משפחה, ואתם מכירים את ההשתלחות האלימה בעובדי הנמלים, הפרשן הכלכלי שקורא להפציץ את הנמל וקו אחיד של הטוקבקיסטים שקוראים לפתר את כולם, להראות להם, להכניס את הצבא וכו'. אני אפילו לא יודע כמה מהסיקור של הסיפור הזה אמיתי, אבל כנראה שיש לו לפחות בסיס מסויים, עובדי נמל אשדוד ובראשם אלון חסן אחראים ללפחות חלק מהתקשורת השלילית שהם מקבלים.

לא, הבעיה שלי עם חסן היא לא משכורות העתק של מנופן או מלגזן. הבעיה שלי עם חסן הוא הפער בין הטווח הקצר לטווח הארוך. חסן, לטעמי לפחות, ממקסם את הרווח קצר הטווח של עובדי הנמל על חשבון העתיד שלהם ועתיד העבודה המאורגנת בישראל.

סולידריות

סיפור תוספת השכר בזמן שביתת האחיות הוא סיפור מייצג. חסן חתם על תוספת שכר של כמה אלפי ש"ח (לפי הדיווח העתונאי לפחות) פרי מו"מ שבטח התחיל הרבה לפני. ההודעה לציבור ממשרד האוצר נחתה במערכות העיתונאים עוד לפני שיבשה הדיו על ההסכם. מזמן לא ראיתי את משרד האוצר מאושר כל כך להודיע על תוספת שכר של אלפי ש"ח לעובדים, בטח בזמן שמתקוטטים על האחיות המנוצלות על שקלים. הסיפור ברור: משרד האוצר ניצל מו"מ ארוך שבדיוק הסתיים עם עובדי הנמלים בשביל לתקוע תריז בין ציבורי העובדים ולהטות קצת את הציבור (המוטה ממילא, וכבר כתבתי על זה פוסט ארוך) נגד שביתת האחיות, ואת האחיות (כפי שעשו באוצר בהצלחה עם העו"ס) זו נגד זו.

מישהו קונספירטיבי ממני יכול היה גם לחשוד שמשרד האוצר הסכים לשלם עוד כמה שקלים לעובדי הנמל ולו רק בשביל לגמור הסכם בזמן שביתת האחיות ולאפשר לשחרר את ההודעה הזו.

הסיכוי לשינוי טרנספורמטיבי של צדק חברתי טמון בחבירה של איגודי העובדים החזקים לעובדים חלשים ומוחלשים, לפעילים חברתיים וכו'. חסן מוכן לסכן את הפוטנציאל לסולידריות הזו (אמנם ציפורים על עץ) עבור הציפור ביד של העלאת השכר.

דור א' דור ב'

עוד עובדה שלא מדברים עליה היא למה בכלל עובדי הנמלים זוכים כל פעם למשכורות גבוהות יותר ויותר. נכון, חלק מהסיבה היא "השלטר" של כניסת הסחורות למדינה שהם יושבים עליו, אבל במו"מ האחרונים הסיבה היא כנראה אחרת. מדובר באתנן, אולי כזה שמקדים את הבקשה, להסכמה להקמת נמל/מזח מופרט ופרטי בנמל. כזה שיעבדו בו עובדים לא מאורגנים, או מאורגנים "פחות", עובדי דור ב'.

נכון, חסן (בראיון מושמץ במיוחד) מכחיש את זה:

מה אכפת לך שתהיה קצת תחרות בנמלים? למה שלא יקימו רציף שיעשה תחרות ומה שעכשיו יישאר?

"אין סיכוי. אני לא אתן שיכניסו כאן תאילנדים, עובדים לא מאוגדים שאין להם אבא או אמא".

אבל למה?

"איזו זכות קיום יש לי מול עובד שמרוויח רבע מהשכר שלי?"

ואני מאמין לו. אני מאמין לו כי אלון חסן צודק, עובדים זולים יעשירו טייקון שינהל את הנמל ויצטרפו למעמד העניים העובדים. אבל הדיל קצר הטווח שלו, של מקסום רווחי העובדים, עלול להיות ע"ח העתיד. התחושה שאלון חסן משתין מהמקפצה מקלה על הפיכתו לאויב הציבור במרקר ובעיתונות הפופולארית. יותר מזה, שהאוצר ידרוש נמל מתחרה, עלול להתברר לחסן שעליות השכר מהאוצר הפכו לדמי לא יחרץ, שמעטים העובדים שיסכנו משכורות כאלו עבור עובדים אחרים, אותם "תאילנדים" לא מאוגדים שחסן מזהיר מכניסתם. זה התהליך שאפשר בשנות התשעים את מעמד עובדי דור ב' ודור ג' במפעלי התעשייה הגדולים (הדוגמה המובהקת של מפעלי ים המלח). ניסיון של ועד קצר רואי לשמור על זכויות עובדים על חשבון העתיד.

כדאי שחסן ילמד מועד חברת החשמל, שלמד על בשרו את המחיר של להיות אויב הציבור מספר אחד.

אופק

העבודה המאורגנת בישראל היום בקרב על עתידה. אם לפני כמה שנים היה נדמה שהקרב הזה כבר הוכרע, שאין עתיד לאיגודים המקצועיים בישראל, אז היום ברור שעוד מדובר בקרב פתוח. הכניסה למגרש של ארגונים נוספים ושינוי משמעותי בהתנהלות ובקהלי היעד של ההסתדרות הביא להתאגדות עשרות אלפי עובדים נוספים בשנים האחרונות, רובם הגדול בהסתדרות הכללית. אבל למהלך הזה לא חסרים אויבים, ההתנהלות של אלון חסן מקלה עליהם ומספקת להם תחמושת, בו בעת שהיא גם פוגעת בסולידריות בין העובדים.

המרקר ומלחמתו בעבודה המאורגנת

פוסט קצת זועם על גלגולו החשוך של ספין והכרות עם קו המערכת של המרקר בניסיון שלו לרסק את הסיכוי לצדק חברתי.

נראה שדה מרקר (מעכשיו "המרקר") הפך (בפרק זמן קצר יחסית) להיות אחד העיתונים המשפיעים בישראל. בניגוד לגלובס, הוא נקרא ע"י קהל רחב יותר מבמעגלי עולם העוסקים. בוודאי שגיא רולניק, העורך והמייסד שלו, נתפש כקול אובייקטיבי של מעמד הביניים, מעמד שהוא מתחזק ומשמר.

מזה כשנתיים קו המערכת של המרקר יוצא כנגד ועדי העובדים, בפרט מה שמכונים "הועדים הגדולים" שבהסתדרות. אנסה לפרק בפוסט הזה בניתוח ביקורתי את המרכיבים, המאפיינים, השיטות והמטרות של קו המערכת של המרקר בנוגע לועדי העובדים, כמו גם להוכיח את קיומו. כמו כן אנסה לבחון מדוע הספין הזה "מוצלח" ועובד ואיך הפך למוסכמה שמנופפים בה גלאון משמאל ובנט ולפיד מימין.

א. טקסונומיה: למי מתכוונים במרקר במושג ה"הועדים הגדולים"? לועדים האחרונים של עובדי צווארון כחול שמתפרנסים בכבוד במעמד הביניים. ועדי העובדים של המורות, העו"ס, עובדי העיריות, האחיות וכו' כבר לא שם ועל כן בד"כ לא יופיעו תחת הכותרת הזו, ולפעמים אפילו מעיזים לתמוך במאבקים שלהם, שאין חשש שישנו את מאזן הכוחות. עובדי הועדים הגדולים המושמצים הם מעמד ביניים כחול צווארון, מהסוג שפעם היה פה יותר ממנו, זן הולך ונעלם.

ב.ספינולוגיה: הועדים לא מוזכרים במרקר לבד, בד"כ הם מוזכרים תחת הכינוי "הטייקונים והועדים הגדולים", כדאי להזכיר: טייקון מוגדר (ע"פ ויקיפדיה למשל) כך: "איל הון, אדם בעל הון רב ועוצמה כלכלית רבה, בדרך כלל בעל דומיננטיות רבה בענף כלכלי מסוים". האם עובדי חברת החשמל הם טייקונים? הדומים הם לקרנגי, מלון, רוקפלר שעבורם נטבע המושג? לנוחי דנקנר, לתשובה? מהשכל הישר ברור שלא, אז למה החיבור?

ג. שחיתות: אני לא חושב שהועדים הגדולים מושלמים, ממש לא. יש דברים שנעשים בנמל אשדוד למשל, שקשה לי מאוד להסכים איתם, אבל מה שקשה לי הוא בנורמות המתהוות, ובטח שלא בשכר הגבוה. שכר כזה הוא לא "שחיתות" כפי שמכריזים פקידי האוצר אצל הכתבים מטעם במרקר.

שחיתות למשל יכולה להיות מעבר ממשרה בכירה במשרד האוצר ישירות למשרד מנכ"ל בקבוצת האחים עופר (ד"ש לניר גלעד) ובשקשוקות הון שלטון. אבל הציבור (בטיפוח העיתונות) תופש את ועד חברת החשמל כמושחת. כוחני? בוודאי, בעייתי? ייתכן. אבל מושחת?… פרשיית השחיתות הגדולה של השנים האחרונות בחברת החשמל היא דווקא של הדירקטור הבכיר בחברה, השופט לשעבר דן כהן שנמלט בינתיים לפרו, לא של העובדים. גם פאדיחת הניהול הגדולה של השנים האחרונות, זו שמכונה "השגיאה התזרימית" היא של סמנכ"ל הכספים.

ד. ערך: טיעון נפוץ במרקר הוא ההפרדה בין כאלו "שיוצרים ערך" (קרא: דב מורן ומייסדי חברות) ל"שודדי ערך", הועדים משוייכים אוטומטית לשודדי הערך, וכהוכחה לכך ינופפו בפנינו בתלוש השכר של עובד חברת חשמל. אבל איזה חוק קובע שעובד חברת חשמל אמור לקבל פחות מעובד הייטק? או שהערך שהוא מייצר נמוך יותר? אני מניח שלפחות רוב מכריע מקוראי יסתדרו מצויין כמה ימים (או כל חייהם) בלי סרגל כלים של קונדואיט בדפדפן, ושכמעט אף אחד מהם לא יסתדר בלי חשמל במשך שעה (גם בלי לדבר על תורת ההיצע והביקוש של אדם סמית בקביעת המחיר). אז למה ברור לכולם שלהייטקיסט עם ותק מגיעה משכורת של למעלה מ-20 אש"ח בעוד שמתרעמים על עובד חברת חשמל ותיק עם משכורת כזו?

ה. גזל: אבל בוודאי שיש הבדל, ימחה הקורא. ההייטקיסט מייצר ערך חדש ואילו עובד חברת החשמל מתפרנס על חשבוננו, מהמיסים שלנו, מהתשלומים שלנו, אליטות סוחטות קוראים לזה במרקר ומרמזים לקונוטציה עבריינית. כאמור בסעיף הקודם יש שאלה מי בדיוק מייצר איזה ערך, אבל בנוסף: האם אנחנו רוצים שכספי המיסים שלנו יממנו רק עובדים מוחלשים במשכורות שמגרדות את שכר המינימום מלמטה? שאלה שיש בה גם מרכיב אגואיסטי לקורא: כי אם זה מה שנאחל לעובדי המדינה מהר מאוד נגלה שגם משכורות המגזר הפרטי מיישרות קו.

חשוב מזה, כספי המיסים והתשלומים שלכם מושקעים גם במשכורת של ההייטקיסט. ההוא שרכש ידע מקצועי במערכות המחשבים הצבאיות (8200 מוזכרת תדיר בעיתונות כחממת אומת הסטרטאפ) זה לא מכספי המיסים שלכם? הכסף של מענקי מדען ראשי ושל השקעות-סיד מקרנות הון סיכון חצי ממשלתיות הוא לא כסף שמקורו, אתם יודעים.. בתשלומי מס ההכנסה?

ו. כלכלה: (סיבוב קצר להסביר עוד משהו על כלכלה וחלוקת הכנסות) כל עובד שמקבל פחות, או מפוטר ב"התייעלות", או סתם נדפק, כל עובד כזה לא רק מקבל פחות בעצמו, אלא גם אנחנו מקבלים פחות. איך? כי כוח הקנייה שלו נעלם מהמשק הישראלי, העובד העני קונה פחות, אם בכלל. ההכנסות ממנו לא יכולות להניע את הכלכלה הישראלית. אבל האם זה לא מתאזן עם הטייקון שמרוויח יותר? מסתבר שלא. ההוצאה השולית הנוספת של עשיר מול עלייה ברמת ההכנסה שלו היא קטנה מאוד. גם אם עידן עופר יקבל עוד מיליון ש"ח בחודש, הוא לא יוציא את מרביתם. אני? אתם? כמעט כל תוספת לשכר/להכנסה הולכת לצריכה (או לצריכה נדחית בפנסיה) תוספת שקל לעובד שמקבל שכר ממוצע משמעותית למשק הישראלי משמעותית הרבה יותר למשק מעוד 100,000 לתשובה. בגלל זה חלוקת הכנסות שיוויונית יותר (שתוריד את מדד ג'יני למטה) היא טובה יותר לכלכלה, אבל זה עניין לפוסט אחר.

זהו, חזרה לפוסט:

"שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך לאמת"

ז.שקרים (או סיקור תקשורתי מאוזן וביקורתי): חיפוש מהיר בגוגל מעלה לחיבור "טייקונים"-"ועדים" 13,000 תוצאות. שלוש הראשונות; לא במפתיע, הן מהמרקר. 10% מהתוצאות בכלל הן משם, בלי שבדקנו כמה מהתוצאות הן מקבוצת הארץ בכלל וכמה מתוכן שהועתק משם. בגלובס כמעט ולא נתקלתי בצירוף הזה, בטח לא לפני השנה וחצי האחרונות. רולניק הוא כנראה הפופוליזטור הגדול של ההמשגה הזו, המסוכנת כל כך לטעמי (ואסביר בהמשך), שחיברה את העוינות הותיקה להסתדרות דווקא לחוגי הצדק חברתי, המחאה ולפעילים חברתיים בכלל.

האם זה גוון חדש? במה זה שונה משטרסלריזם? שטרסלר לא התבייש אף פעם בתמיכתו בקפיטליזם נטו, מהסוג  התאצ'ריסטי/רייגני ומכאן נגזרת ישירות שנאת האיגודים המקצועיים. בעוד שקו המערכת של המרקר שולל, לכאורה, קפיטליזם לא מרוסן ומשלב יציאה נגד הטייקונים עם הועדים. מוטציה, אולי קשורה למוטציית "הדרך השלישית" אולי חדשה ומקורית, מוטציה משלנו.

זה מאוד יפה אבל מה לגבי הוועדים הגדולים? (סמי פרץ במופע סיום של חוג המחול של הבת שלו.)

— samani (@samanio) December 3, 2012

ח. דבק: איפה הספין תפש? נדמה לי שהרגע המכונן הוא המפגן ההוא בקיץ 2011 ברוטשילד. שבו מנשה נוי, רני בלייר ואחרים קראו לעופר עייני, יו"ר ההסתדרות: "זו לא המחאה שלך". לא הצלחתי למדוד את כמות האזכורים לפני, אבל בלי ספק הזינוק היה אח"כ. לא במפתיע חלק משמעותי מהחבורה הזו מסתובב היום סביב אלדד יניב ו"ארץ חדשה", מייצג נאמן של רולניק  בחיים הפוליטיים. סרטוני "השיטה" מחברים בין ביבי, נוני, נוחי ועייני כאילו היו מקשה אחת. סמי פרץ, מירב ארלוזורוב, רותם שטרקמן ורולניק עושים זאת בעיתון שלהם. כותרות אופייניות: "המחוברים נגד הבלתי מחוברים", "אליטות סוחטות: ועדים, בנקאים וטייקונים".

ט. אתיקה עיתונאית (או – קמפיין השקר): חיפוש בגוגל מעלה לעופר עייני  7,970 תוצאות מהמרקר, לשלדון אדלסון לעומת זאת 1,890 תוצאות בלבד באותו עיתון. אדלסון כידוע הוא בעל הבית של "ישראל היום", אולי העיתון המשפיע במדינה והפטרון של ביבי (וניוט גינגריץ ואח"כ רומני בזמנו),הוא גם אחד האנשים העשירים והמשפיעים בעולם.

גם תוצאות החיפוש מפוזרות על הרבה יותר זמן (העמוד ה10 בגוגל מגיע אצל עייני לשנת 2011 ואילו אצל אדלסון ל2008) מה שגם מעיד על סיקור דליל בהרבה. האמנם אלו יחסי הכוח האמיתיים בין הטייקון אדלסון ליו"ר ההסתדרות עייני וזוהי פרופורציית הסיקור המתאימה?

מישהו קונספירטיבי ממני יכול לחשוד גם שתת הסיקור שלו קשור לחטיבה הרווחית היחידה בקבוצת הארץ/המרקר היום, זו שמדפיסה את "ישראל היום" עבור אדלסון?. מתברר שהמרקר, (אולי לא ביודעין אצל חלק מהכותבים), ממשיך את הקו של רומני/אדלסון בארה"ב: נגד האיגודים, נגד העובדים ובעד (גם אם אומרים אחרת) ה1%.

אולי גם הסיפור פשוט יותר, תת הסיקור של עשירי העל, אדוני הממון של הכלכלה הישראלית והעולמית מול קמפיין "אנטי עייני" של המרקר הוא אולי לא קונסיפרציה אפלה, אולי זה רק מדגים את הנקודה העיוורת שיש למי שמתכנים עיתונאים כלכליים בישראל ואת ההטייה המובנית שלהם, כמו של המעסיקים שאותם הם מסקרים, נגד האיגודים המקצועיים.

י. גזענות: למה הספין הזה תופש ככה? אני כותב בחשש את המילה "גזענות", אבל יודע שגם היא מרימה את ראשה המכוער כאן.  מי שהיה בכנסים של ההסתדרות בעשור האחרון יודע, הקהל ברובו לא מורכב  מאשכנזים מכפר סבא. גם ראשי ההסתדרות בעשור הזה: עמיר פרץ ועופר עייני לא היו אשכנזים. מאחורי הקלעים של מפגן ההסתה נגד הועדים הגדולים יש גם גזענות, סמויה ומוכחשת. הם.. לא אמורים לקבל כמונו.. הם, עובדי צווארון כחול ספרדים, רוסים, לא אמורים לקבל משכורת קרובות לאלו של הייטקיסט מרעננה, של עובדי רחוב הברזל. קל מסתבר למכור לנו ספין נגד העובדים, שהוא מתחבר טוב עם מימדי גזענות שעוד קיימים כאן.

סיקור תקשורתי מאוזן: רק הכותרת המשווה את עובדי חברת חשמל לג'יהאד הופיעה בעמוד הראשי.

י"א למה בעצם: קיץ 2011 הרעיד את אמות הסיפים של הציבוריות הישראלית. הפגנות בסדר גודל חסר תקדים כאן הרעידו את המדינה. דרשנו, ואנחנו דורשים עדיין, צדק חברתי. את רעידת האדמה הזו הרגישו גם שועי הארץ ועשיריה, אלו שכבר 30 שנה מתעשרים ממהפכת ההפרטה. אלו ועוזריהם: פקידי מדינה בכירים שעוברים צד (אחרי "צינון"), לא מעט עו"ד, רו"ח, מעריכי שווי ששותפים בחגיגה כמו גם הכונסים, המפרקים וחברי דירקטוריונים צייתנים ופוטוגניים. הבהילו אותם הכלים החדשים של המחאה ועוד יותר הציבור שהוביל אותה, מעמד הביניים החדש, הלבן,  אנשי ההצווארון הלבן.

אינני חושב שיש תסריט מסוכן יותר למהפכת ההפרטה מחבירה של מעמד הביניים הזה למעמד הביניים הפועלי ההיסטורי. חבירה שתכלול את מורשת הקרב של תנועת הפועלים ב- 170 השנים האחרונות כמו גם את הישגיה הגדולים של העבודה המאורגנת. חבירה שתוסיף לארסנל הכלים של העבודה המאורגנת את יכולות היח"צ, ההפגנה, וגיוס ההמונים של המחאה החדשה, ולמחאה את אגרוף השביתה (שחסרונו הורגש כל כך במה שהיתה אמורה להיות "שביתה כללית" במחאה) ושאר טקטיקות המאבק של עבודה מאורגנת. לחבירה כזו יש תקדים: בארה"ב, בספרד, בצרפת היא כבר מתרחשת. הסיכון הגבוה למהפכת ההפרטה הוא שהוליד את מתקפת הנגד בדמות קו המערכת של המרקר. קו מערכת שמתחזה לזה שמשרת את מעמד הביניים ובעצם משרת את האלפיון.

י"ב שמאלנים חדשים, שמאלנים ישנים, סוג של של סיכום:

ב- 68, השמאל האמריקאי החדש כבש את הפקולטות לספרות, וניקסון נכנס לבית הלבן. נכנס ובנה מחדש את  הימין הרפובליקאי כמפלגת השלטון הטבעית של ארה"ב. השמאל האמריקאי החדש, שרורטי כינה "שמאל תרבותי", מאס באיגודים המקצועיים, שלא היו שותפים להתנגדות למלחמת וייטנאם ולמצעדי זכויות האדם. המיאוס והנתק הזה החלישו את השמאל ואפשרו את המהפכה השמרנית של הימין האמריקאי. בלשונו של רורטי:

"ההבדל בין שרידי השמאל הזה (א.נ רפורמיסטי) לשמאל האקדמי הוא ההבדל בין אנשים הקוראים ספרים כמו ב'איזה צד אתה?' של תומס ג'וגגן – תיאור מבריק של חיסול האיגודים המקצועיים – לבין אנשים הקוראים את 'פוסט מודרניזם, או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר' של פרדריק ג'יימסון. האחרון גם הוא ספר מבריק, אבל הוא מציג ניתוח ברמת הפשטה גבוהה מכדי שתעודד יוזמה פוליטית ספציפית כלשהיא. מי שקורא את ג'וגגן יש לו דעות על כמה מהדברים שצריך לעשות. מי שקורא את ג'יימסון יש לו דעות על כל דבר מלבד מה שצריך לעשות".

במידות רבות זה מזכיר את תהליך ההתרחקות של השמאל בישראל מההסתדרות, עם התדמית המיושנת והמנוונת (וסחית).

אם אנחנו רוצים שמאל אמיתי בישראל, אנחנו חייבים לחזור למושגי המאבק המעמדי והפועלי ולא רק למושגים אלא גם להסתדרות, זו שמייצגת את מעמד הביניים של הצווארון הכחול ולעשות את הועדים גדולים באמת, לא כמילת גנאי.

קריאה נוספת:

רועי צ'יקי ארד כותב על השיטה – איך מחסלים ועדי עובדים.

אלו לא המתנחלים טמבל

פוסט שאני מניח שהרבה מהקוראים שלי לא יאהבו.

 אקדים ואומר: הפוסט הזה הוא לא בעד מפעל ההתנחלויות, או בעד ציבור המתנחלים. אני חושב שמפעל ההתנחלויות בהצלחתו העצומה הפך להיות סכנה קיומית לעתיד מדינת ישראל ולחלום הציוני בכלל על מדינה יהודית דמוקרטית. אני חושב שהפעולה הנחושה, העיקשת והמתוחכמת של המתנחלים (וכוונתי לגרעינים הקשים, לא למתנחלי "איכות חיים") יצרה מציאות חדשה ומסוכנת שעליה חובה עלינו להתמודד ובהקדם. הפוסט הזה גם לא עוסק באפולוגטיקה של "מי התנחל קודם" ואם השמאל ההיסטורי אחראי או לא על הפרוייקט ההרסני הזה. הפוסט הזה עוסק בטענה שתקציבי מפעל ההתנחלויות הם החסרים לקיומה של מדינת הרווחה הישראלית וכי מימושו  של צדק חברתי בישראל היא הפסקת תקצוב ההתנחלויות.

"כסף לשכונות ולא להתנחלויות", חזרנו וקראנו בהפגנות שמאל בעשורים האחרונים.  לא רק מרץ וחבורת שוקן שטרסלר חוזרים וטוענים את זה, גם פרץ ולבני (מהימין החברתי המובהק ונערת אוצר בעברה) מתבטאים כך. שבוע אחר שבוע תוקפים הכתבתולים של שוקן (אורי משגב כמוצג אופייני) את שלי יחימוביץ על הסירוב שלה לקבל את המשוואה הזו. אז בואו ננסה לברר האם יש במשוואה ממש, האמנם מחיר ההתנחלויות הוא מדינת הרווחה הישראלית ובלי קיצוץ בהתנחלויות אי אפשר להשיבה (מבחינה כלכלית)?

אז כמה בכלל זה עלה? עולה?  קשה לומר, אין נתון מובהק שקובע מהו המספר הזה. רוב החישובים נועדו לשרת תיזה וקשה לראות אותם כאמינים. יתר על כן, יש כמה בעיות יסודיות עם כל החישובים שאני מכיר (גם הדוגמא הזו של מישהו שהוא דווקא רציני בד"כ נגועה בדיוק בנקודות הבאות):

א. הם מחשבים כעלות גם "אי הכנסות", למשל הנחה במחיר הקרקע לעומת ערים בישראל (כך למשל בדו"ח בצלם המצוטט כאן). "למה וילה בשטחים עולה פחות מדירת 3 חדרים בגבולות המדינה" , הרבה מההסבר הוא מחיר הקרקע המוזל. אבל הטיעון הזה שגוי מיסודו, גם מהזווית של כלכלת השוק הקפיטליסטית קרקע בהתנחלויות שכרוכה בחיים מבודדים, עם רמת סיכון גבוהה יחסית ורמת נגישות נמוכה לתשתיות ושירותים מסחריים וציבוריים (להוציא מערכת חינוך מפותחת) תהיה בעלות נמוכה יחסית לקרקע בפרבר של גוש דן. אבל חשוב מזה, כסוציאליסט דמוקרט אני לא חושב שהמדינה צריכה למכור נדלן. להפך שיטת ההקצאה נכונה יותר בעיני גם למדינת ישראל. קיומה רק בארץ המתנחלים הוא עוול, אבל אי אפשר לספור אותו בתור "מחיר ההתנחלויות".

ב. הם מחשבים גם את העלות של הכיבוש הצבאי. גם הנתון הזה משוער במקרה הטוב ומומצא במקרה הנפוץ. בעיקר, לאף אחד אין מושג אם זה הרבה או מעט ואם לא היינו אפילו סנטימטר מעבר לקו הירוק זה היה עולה פחות. צה"ל היה משלם משכורות לפחות חיילים? מחזיק פחות בסיסים? שבע החטיבות שמנופפים בהם לא היו נחוצות? (סביר שפחות) אף אחד לא בטוח. אנחנו כן יודעים שהמעבר להגנה מבוססת גבול (נוסח גדר הגבול בעזה.לבנון או חומת ההפרדה) כרוך גם בהוצאות גדולות על טכנולוגיה מתוחכמת שוטפת. הפעלה יקרה להחריד של חיל האוויר (מישהו פעם אמר לי ששעת טיסה של f16 עולה כמו הסעה של כמה חטיבות מילואים באוטובוסים, לא בדקתי אבל לא נשמע לי מופרך) מהסוג שאנחנו רואים מול עזה ולבנון וכוחות ממונעים ומשוריינים על הגדר.  אין לי מושג אם זה יותר זול או יותר יקר, מניח שלאף אחד אין מושג ובכל מקרה היה צריך לחשב רק את ההוצאה הצבאית העודפת אם יש כזו.

ג. בעיקר הם שגויים כי הם כוללים את מלוא העלות לנפש: (זה נכון יותר על הסיקור העיתונאי ופחות על המסמכים הכלכליים יותר, סבירסקי למשל לא נופל בזה) הרי גם מתנחל שיחזור מחר למדינת ישראל יקבל סל שירותים מסויים ולסל הזה תהיה עלות. אם כבר רוצים לדבר על כסף לשכונות ולא להתנחלויות צריך לדבר על ההוצאה העודפת לנפש בארץ המתנחלים מול הוצאה מקבילה לנפש במדינת ישראל (ואם רוצים להיות הוגנים בהשוואה הוצאה של המדינה לנפש בישובים קטנים, שכמעט תמיד היא גבוהה יחסית לערים גדולות וצפופות).

ד. הם מערבבים השקעה בתשתית אזרחית ברת קיימא עם שאר ההוצאה: למשל מדברים הרבה על ההשקעה הענקית (ומעצבנת) בכבישי הגדה, 10 מיליארד ש"ח ע"פ מוסי רז. הוצאה שהיא בלי ספק גדולה פר מספר המכוניות הישראליות שנוסעות שם וע"פ הפרמטר הקודם שלי היא ברובה הוצאה עודפת לנפש (שכן לא היו מוציאים את ההוצאה הזו אם המתנחלים לא היו שם). אבל מבחינתי, ביום שאחרי סיום השליטה הישראלית בגדה זוהי השקעה בתשתיות המדינה הפלסטינית העתידית, זה לא כסף שהולך לאיבוד, הוא רק יעבור צד. יש משהו אירוני בזה שכבישי המחסומים והההפרדה כמו גם בתי הספר והאולפנות של יהודה ושומרון יהפכו להיות מתנת הלידה של המדינה הפלסטינית.

ה. עלויות מיתון כתוצאה מאינתפדה: אין ספק שיש עלויות מיתון כתוצאה מהאינתיפדות, אבל אנחנו מדברים על עצם ההשקעה בהתנחלויות שהיא מה שיוצאים מולו, לא על עצם השליטה הישראלית ביהודה ושומרון. ועל זה הדיון החמור בעיני אינו הכלכלי, הנזק החברתי, מדיני, ציוני שנגרם מהשליטה המתמשכת שלנו בעם אחר עומד בפני עצמו, מבלי לכמת אותו לכסף. ההפך הכימות שלו לכסף מסוכן, אולי פתאום יצא שכדאי כלכלית להמשיך את הפרוייקט הזה? לטעמי ממש לא..  חוץ מזה, אף אחד לא יודע האם האינתיפדה גרמה למיתון או שזה צירוף מקרים, מה שמניע את המשק הישראלי היום (גם אם אני לא מת על זה) זה ההייטק והוא היה מושפע הרבה יותר מהמיתון בתקופה המקבילה בארה"ב.

ו. פגיעה במעמד הנמוך בישראל כתוצאה מתחרות עם עובדים פלסטינים זולים. זה נזק אמיתי  של אופן השילוב הכלכלי בין יהודה ושומרון לישראל. דווקא כלכלנים מהשמאל נוטים לציין כניסת הפועלים הפלסטינים כעניין רצוי, כשסתום בטיחות כלכלי לפלסטינים ומקור הכנסה חשוב, תוך התעלמות אופיינית מהמחיר שמשלמים העניים. אבל זה לא קשור למפעל ההתנחלויות. להפך, אני יכול לדמות בעיני רוחי תסריט שבו אין "כסף להתנחלויות" כי אנחנו כבר לא יושבים ביהודה ושומרון אבל פועלים פלסטינים זולים מנוצלים בישראל השכנה ושוחרת השלום. לצערי, כן לצערי.

כלכלי, כלכלי יותר: יש עוד פרמטר כלכלי חשוב שפיספסנו עד עכשיו בדיון שלנו. יש עוד אפקט לאותה הוצאה עודפת לנפש, כולל ההשקעה בתשתית אזרחית ברת קיימא, אפקט שכל מי שמכיר כלכלה קיינסיאנית מכיר, אפקט "המכפיל". בתיאור הציורי של מיינרד קיינס קשישא "גם מי ששובר חלון מייצר עבודה והכנסה לזגג".  כלומר גם אותה הוצאה נוספת בשטחים יוצאת כנראה בחלקה הלא קטן בכלכלה הישראלית ומייצרת בתורה עוד הכנסות ופעילות כלכלית שלאו דווקא נמצאת בארץ המתנחלים (די סביר שלא, אבל בשביל לתקף אצטרך יותר ממסגרת המקום פה). המתנחלים בפרט מתאפיינים כקהל שפחות נוסע לחול וקונה מוצרי צריכה מחו"ל אלא יותר מישראל ומכאן ש"המכפיל" כאן כלפי הכלכלה הישראלית הוא גבוה יותר. זה ההפך מכלכלת ה"טפטוף למטה" א – לה שטייניץ,  פישר ונתניהו שבה נותנים כסף לעשירים כדי שאולי "יטפטף" על הראש שלנו (לא זה לא גשם הנוזל הצהוב הזה שהם "מטפטפים" עלינו), ככל שנפנה יותר הכנסה פנויה לציבור רחב יותר ונמוך הכנסות כך המכפיל יגדל. האם זה חייב להיות בארץ המתנחלים? ממש לא, זה די מכעיס אותי שזה המצב, אבל בחישוב הנזק הכלכלי של מפעל ההתנחלויות צריך לקזז את הבוסט הזה לכלכלת ישראל. מכאן שיש לחשב כנזק רק את ההוצאה העודפת לנפש בניכוי התועלת שנגרמה לכלכלת ישראל (כולל בהכנסות המס, אבל גם בהכנסות היחידים שאינם מארץ המתנחלים).

סטייה קטנה הצידה: אבל גם את כל מה שאמרתי עד עכשיו צריך לסייג. האמנם ההוצאה העודפת לנפש היא הסכום שאנחנו מחפשים? מחיר ההתנחלויות והסיבה "שאין כסף לשכונות"? והתשובה הלא פשוטה היא לא, ממש לא. אבל בשביל להבין את הויכוח צריך לחזור רגע אל המשוואה התקציבית הנאו ליברלית: המשוואה קובעת גודל תקציב מדינה קשיח (והולך וקטן) ומכאן שכל תוספת בצד אחד צריכה להגרע בצד אחר, וכל הגורע הרי זה משובח: תוספת לאחיות ע"ח קיצוץ רוחבי, תוספת לחינוך ע"ח הרווחה. תוספת לרווחה ע"ח ציוד למילואמניקים וחוזר חלילה, חד גדיא חד גדיא .

המשוואה היא הקומון סנס של משרד האוצר מימי הורביץ/ארידור, של שטרסלר על דורות תלמידיו במרקר וגם של נגידי בנק ישראל בדור האחרון. המשוואה היא אבן הפינה שלהם. הם מאיימים עלינו שאם נגדיל את התקציב נשקע בחובות כמו יוון/ארגנטינה/ארהב/ספרד/איטליה (החלף בתקופה ובדימוי המתאים ברמת ההפחדה הרצויה) ועל כן יש לשמור על המשוואה: כל שקל שיתווסף בצד אחד יופחת שקל בצד השני. כך מתוחזקת המלחמה המתמדת בציבור הישראלי, אלו נגד אלו, חרדים נגד חופשיים, שכונות נגד התנחלויות, אחיות נגד רופאים נגד מורים נגד הייטקיסטים נגד.. .

האמת היא שהמשוואה הזו נכונה רק במקרה כלכלי פרטי של תעסוקה מלאה ו/או בתנאים מסויימים של ניהול המערכת הפיננסית. בתנאים אחרים, בפרט בזמן מיתון, קיצוץ התקציב ואיזונו הקדוש גורמים לנזק בל ישוער לכלכלה (מתי שהוא אכתוב על זה פוסט מפורט, אבל בינתיים מפנה אותכם להסבר כמעט שבועי של קרוגמן בניו יורק טיימס, או ל"כלכלת התעסוקה" שיצא בהוצאות דרור לנפש מחדש לפני שנתיים). אלו תפישות מיושנות שכבר הובילו לשפל הגדול ונזרקו לפח אחריו. הן תוחזקו ע"י כלכלנים ימנים כהאייק ופרידמן (שיעץ גם לדיקטטורה הימנית בצ'ילה וגם לתוכנית הכלכלית של 85 כאן) ומוחזרו לשיח הפופלארי ע"י רייגן ותאצ'ר.

למה זה לא קומון סנס בציבור ובעיתונות אלא ההפך (על האיזון התקציבי הקדוש)? כי אנחנו חיים בימי הביניים האפלים של המאקרו כלכלה (תודה לקרוגמן על האבחנה).

ועוד בעיה, לא קטנה, עם תיזת "כסף לשכונות ולא להתנחלויות", שכן המשך משטר ההתנחלויות (שסיומו המיידי כרגע לא על הפרק) נתפש אם כך, גם בשמאל, כמצדיק אוטומטית את "אין כסף לשכונות", את המשך ייבוש מדינת הרווחה.כאמור בשורות הקודמות, הקשר הזה  הוא לא הכרחי או אמיתי וכדאי להפסיק לטפח אותו.

כן, אפשר להחליט לייבש תקציבית את ההתנחלויות כדי להקשות על המתנחלים את החיים שם, ספק אם זה מה שיוציא אותם משם. לא אצטער על סיום האפיזודה ההיסטורית של ארץ המתנחלים, סיום שאני מאמין שבוא יבוא מטעמי ריאל-פוליטיק של הקיום כאן. אבל בואו לא ננופף בדגלי האוצר הנאו ליברליים בשביל זה. לא רק שזה לא נכון, זה גם גול עצמי ומתכון לאכזבת ענק (שאותה כבר חוו העניים בגלי הפיטורים שאחרי הסכמי השלום בשנות ה90 ומעבר מפעלי ייצור לירדן) ארוכת שנים בציבור מהשמאל.

והערה על הדיאלקטיקה של כשל השיוויון.

במאמר מרתק בשם "הדיאלקטיקה של כשל השיוויון" שעובר הרבה בחוגים שאני מסתובב בהם טוען ד"ר דני גוטווין  (אונ' חיפה) שחלק ממה שאפשר לימין לפרק את מדינת הרווחה הישראלית היה הקמתה של מדינת רווחה אלטרנטיבית מעבר לקו הירוק. כך רוככה הפגיעה במעמדות הנפגעים מחיסול מדינת הרווחה הישראלית ע"י הזמנתם למדינת הרווחה שמעבר לקו הירוק. אני לא חושב שהחלק הזה של התיזה עדיין תקף: ארץ המתנחלים לא זוכה היום להגירה גדולה מהפריפריה החברתית של ישראל, אם כבר אנחנו רואים גרעיני מתנחלים משם שבאים ללוד, לירוחם, לאופקים, למצפה רמון וליפו. ואם כן, הפתרון הוא הקמה מחדש של מדינת הרווחה הישראלית (שמיקומה אטרקטיבי יותר), לא חיסולה גם מעבר לקו הירוק.