אוניברסליות ודיפרנציאליות במבוך המראות

נדמה לי שצירוף המילים "צדק חלוקתי" נכנס לשיח השמאלי הפופולארי (עד כמה שיש כזה) בעקבות ההכרעה בבג"צ הקשת הדמוקרטית המזרחית ב-2002 כנגד הסדר שהעניק זכויות קנייניות מועדפות באדמה לקיבוצים. אבל התפישה שחלוקה מחדש של הרכוש, ההון, ההכנסות היא אמצעי לצדק חברתי נמצאת בבסיסה של תפישה סוציאל דמוקרטית כבר מעל ל100 שנה.  והדוגמא המובהקת לחלוקה מחדש כאמצעי לצדק חברתי היא מערכת מס הכנסה פרוגרסיבית, שבהם החזקים משלמים יותר (במספרים מוחלטים ובאחוזים) והמדינה משתמשת בהכנסות האלו לבניית התשתית הציבורית המשותפת לכולם באמצעות תקציב המדינה.

מבוך מראות, צילום אילוסטרציה

מבוך מראות, צילום אילוסטרציה

אחד המהלכים המבריקים (במובן השטני של המילה) של האוצר והאסכולה הניאו ליברלית השלטת בישראל היה אימוץ לכאורה של שיח "הצדק חלוקתי", תוך המשך הפגיעה במדינת הרווחה והגדלת אי השיוויון. כך נוצר לו מבוך מראות, שבו האוניברסליות של מדינת הרווחה מואשמת בחוסר צדק ודיפרנציאליות מובאת כפתרון של "צדק חברתי".  הנה עוד דוגמא שנתקלתי בה לאחרונה.

חסכון לילדים

עם הקמת הקואליציה הנוכחית הובטחה לחרדים העלאה קטנה של קצבאות הילדים . האוצר, שנבעת מההסכם שנכפה עלי,ו הגיב במחזור הצעה ישנה להמיר קצבאות ילדים בחסכון עבורם לגיל הבגרות, כשהרציונאל הוא להמיר תמיכה בהוצאה השוטפת של ההורים ביצירה של חסכון (קטן) לטובת לימודים או תעסוקה. רציונאל שגם הניאו ליברלים באוצר יכולים לעמוד מאחוריו (חכות ולא דגים וכו') בלי להודות בהפסד.  כיוון שמדובר בתחליף להעלאה בקצבאות הילדים היה ברור שכמו קצבאות הילדים מדובר בקצבאות אוניברסליות – חסכון אוניברסלי, לכ ו ל ם.

אוניברסלית, אוניברסלית, אוניברסלית

השם המלא של מדינת הרווחה (בניגוד למדינת הסעד, למי שזוכר את האבחנה מפעם) הוא "מדינת הרווחה האוניברסלית". הדגש הזה חשוב, האוניברסליות של התמיכה המדינתית – בתי ספר, קצבאות ילדים, טיפול רפואי – מסייעת למנוע שחיקה של תקצוב שמגיע רק לחלשים ולשמור על סטנדרטים גבוהים במערכת הציבורית.

הדגם החלופי לאוניברסליות (מה שפעם כינו מדינת הסעד) הוא מודל החמלה הניאו ליברלי (הממומש בארה"ב למשל) שבו המדינה "תומכת" רק במי שאין לו.  הסטנדרט הנמוך במערכת הציבורית במודל "החמלה", נובע גם מתת התקצוב שלה (שתמיד שמחים לקצץ בו עוד תוך האשמה של העניים בעוניים) וגם מכך שהסטנדרטים אינם משותפים עם כל הציבור, ועל כן קל יותר לפגוע בהם, במעש או במחדל.    חינוך ציבורי => חינוך רע לעניים בצ'רטר סקוס. קולג' ציבורי => קולג' ציבורי רע לעניים. בי"ח ציבוריים => טיפול רפואי רע לעניים (וגם זה במחיר מטורף בארה"ב) ועוד.

כשפוגעים בקצבה אוניברסלית, פוגעים בכולם. בקצבה פרטיקולרית קל יותר לפגוע ולקצץ, שכן הציבור הנתמך הוא מצומצם יותר וברור שגם חלש יותר. ככלל, ציבורים חלשים טובים פחות בלמצות את זכויותיהם ולהלחם עליהן.  וכך הקצבה, הלכאורה ממוקדת יותר באלו שצריכים אותה "באמת",  עוברת חיסול ממוקד, פחות ופחות זכאים עומדים בתנאי הסף שלה. סופו של התהליך הוא שקצבה אוניברסלית או זכות רחבה יחסית הופכת לקו אחרון לסיוע לעניים במיוחדוכרוכה  בתיוג חברתי קשה (ועיינו במה שהאוצר עשה לקצבת אבטחת הכנסה בעשור וחצי האחרונים).

בעיה נוספת בקצבאות שאינן אוניברסליות היא הצורך במבחני הכנסה (או מבחני "מצב קשה" אחרים) כדי לקבל אותם. הבירוקרטיה שכרוכה בכך, עולה ופורחת ומקשה על הזכאים לממש את הזכאות אליה (מס הכנסה שלילי או דמי אבטלה הם דוגמא טובה). בנוסף לבירוקרטיה, גם הבושה בהעברת תלושי שכר ובהוכחת עוני משחקת תפקיד בצמצום מספר הזכאים. משפחה ענייה צריכה להעביר "הוכחות עוני" להמוני גופים שונים:עירייה, מערכת חינוך, מתנ"ס, בריכה, תנועת נוער, רווחה ועוד. וכל סיבוב כזה כרוך בבושה ואולי גם בהשפלה. ומאחורי "הוכחת העוני" כרוכה האשמה סמוייה (יותר או פחות) מתמדת שמקבלי הקצבאות מרמים.

מכלל הסיבות האלו, האוניברסליות בתקציבים ובקצבאות היא אחת מאבני היסוד של מדינת רווחה מתוקנת, ושחיקה שלה היא אינדיקציה טובה לשחיקה של מדינת הרווחה. זו בעיני הסיבה האמיתית לכך שקצבאות הילדים הן כאלו סדין אדום במשרד האוצר, הרי לא מדובר בהמון כסף במונחי התקציב הישראלי. אבל האוצר נוהג להתנפל עליהם ולהציע קיצוץ בהם בכמעט כל תוכנית ותקציב. שבירה של אחת מאחרונות הקצבאות האוניברסליות במערכת היא המטרה, הגדלתן היא עילה למלחמה.

עוד זה מדבר

והנה כבר אנחנו רואים ביקורת על החלטת החסכון לכל ילד שעוד לא הספיקה ממש לצאת לדרך. והביקורת הזו, היא דווקא ממכון טאוב, מכון מחקר עם ארומה חברתית**. הביקורת היא שההצעה שיש בה תוספת כסף לילדים ממשפחות עניות תהיה צודקת ואפקטיבית יותר (בעקבות דוח ועדת אלאלוף אני חושב) .ההצעה לא ממש אפויה "עד הסוף", שהרי במשך 18 שנים יכול מצבה הכלכלי של משפחת הילד/ה להשתנות משמעותית (ואז הוא יפוצה אחורה? מסופקני). אבל הבעיה המהותית איתה ודומותיה היא שההצעות האלו שוחקות את האוניברסליות של הקצבה שהפכה לחסכון.

וכן, גם אם הביקורת הזאת היא מכוונות טובות (ונדמה לי שזה כך), אני משוכנע שבעקבותיה יבואו עוד כאלו והאוצר ישמח לאמץ הצעה כזו, עם שינוי קטן, שאותה תוספת לחלשים תבוא ע"ח החסכון למי שלא מקבל את התוספת. כך, באבחת עט, יהפוך החסכון שמקורו בקצבה אוניברסלית לכלי פרטיקולרי שגורלו להשחק.

מי שנאבק על רעיונות סוציאל דמוקרטים, על צדק חברתי וחלוקתי, לא יכול לאמץ את הקו הזה.

עוד משהו

העובדה שהגדלת קצבאות ילדים היא תמיד דרישה "חרדית", כמו גם טיפול שיניים חינם לילדים ודרישות דומות נוספות, היא בעיקר תעודת עניות למפלגה אלק חברתית כמו כולנו. ההישג של ליצמן, שר הבריאות החרדי, בהגדלת משמעותית של התוספת השנתית לסל הבריאות (נכון עוד רחוק ממה שצריך), לראשונה אחרי שבע שנים, ובניגוד לאי ההצלחה (אם בכלל היה ניסיון כזה) של שרת הבריאות יעל גרמן ממפלגת "מחאה" אחרת, מדגימה את אותה נקודה. ברור גם הסיכון כאן, צביעה של תקציב כ"חרדי" מקלה על האוצר לפגוע בו בהמשך.

* כמדומני שבעצם להחזרה לרמה הצמודה לרמה שטרום השנתיים השחורות 2002-2003 אבל לא מתחייב על זה.
** דימוי לא תמיד מוצדק לטעמי בעיקר בתחום החינוך, פרופסור דן בן דוד שמח לתמוך בתיזת האוצר שיש מספיק כסף לחינוך בכל רפורמה בעשור האחרון.

משבר הדיור, ביקור מחודש

כמה הערות באיחור לא אלגנטי בעקבות דוח מבקר המדינה בנושא משבר הדיור (בסוף יש דיסקליימר בעניין המבקר)

כתבתי כאן בעבר (לפחות בשני פוסטים: חלק א' וחלק ב') על משבר הדיור, אשתדל לפיכך לא לחזור במידת יכולתי על מה שכבר כתבתי בעבר ובמידת הצורך להפנות לפוסטים הקודמים.

משבר של דירות

נדמה לי שהדו"ח מאשש את אבחנתי בפוסטים הקודמים שמדובר במשבר של דירות, פשוט אין מספיק. מספרי הדירות החסרות בדו"ח, שהתקבלו כתורה מסיני ישירות ממשרד השיכון, נראים לי נמוכים מדי ולא לוקחים בחשבון את הצורך גם בדינאמיות בשוק (חלק מהדירות צריכות להיות ריקות כדי לאפשר שוק של מוכרים וקונים). אבל לב העניין הוא שפשוט אין מספיק דירות. בטח לא באזורים שבהם יש עבודה.

משקיעים

העובדה שמדובר במשבר של דירות שמה בפרופרציה הנכונה את כל משחקי "המאבק במשקיעים" של האוצר. גם ככה האוצר "נאבק" במשקיעים (והדו"ח גם מעיר על זה) בחצי כוח, זה מנוגד לעיקרי האמונה הקפיטליסטים שם.  אבל ממילא זה לא משנה הרבה, הדירות של "המשקיעים" לא עומדות ריקות. אז נניח שהן נמכרות תודות לצעדי "המאבק במשקיעים" והופכות מדירה להשכרה לדירה למגורים, אז נוצרו דירות חדשות בתהליך הזה? כנראה שהתשובה היא לא, וגם לא בטוח שזה משרת איזשהו צורך חברתי. אני מאוד בעד למסות הכנסה הונית ורנטיירית כמו הכנסה משכ"ד. אבל ההחלטה על מיסוי כזה היא מטעמי צדק חברתי וחלוקתי, אני לא חושב שזה פותר את משבר הדירות החסרות.

שתי מדינות לשני עמים

ליבת משבר הדיור מתוארת בתרשים 3 (מספור דו"ח המבקר). תרשים 5  מוכר יחסית, גרף כחול שמתאר את הזינוק במחירי הדירות בין 2008 (שבה חוזרים מחירי 2005 אחרי שפל) ל2013 (זינוק שהחריף בזמן שחלף מאז), זינוק של כמעט 50% ביחס לדשדוש המוחלט בשכר הממוצע הריאלי. המשמעות פשוטה וברורה ל(כמעט) כל מי שחי פה: על אותו שכר פלוס מינוס, עלויות הדיור קפצו לשמיים.

tarshim3

כיוון שהבנקים (בהנחיית בנק ישראל) מגבילים את גודל ההחזר החודשי ביחס למשכורת, המשמעות היא שגם למי שכבר מצליח לגרד הון עצמי ויכולת החזר רלוונטית לקניית דירה, צפויה כנראה הארכה משמעותית של תקופת הזמן של המשכנתא ואיתה של עלויות הריבית.

גרף קצת פחות ידוע הוא תרשים 4, זה שמתאר את השינוי בשיעור בההוצאה החודשית עבור שכר דירה יחסית להכנסה נטו ומחולק לעשירונים (נכון, שכר דירה ולא עלות משכנתא, בתיאוריה הכלכלית הן אמורות להתכנס למספר דומה, מסתבר שלאו דווקא במציאות הישראלית, אבל זה הגרף שיש).

tarshim4

הדבר המעניין בעיני בתרשים הוא לא הזינוק המסויים בשיעור ההוצאה על דיור כחלק מההוצאה הכללית, שגם אם הוא חשוב ומכאיב הוא לא מפתיע. המעניין בעיני היא עד כמה מדובר בסוגיה מעמדית מובהקת שמכאיבה הרבה יותר בעשירונים הנמוכים מלמעמד הביניים ולמעמד הביניים הרבה יותר מלעשירון העליון.  הגרף מתאר מצב של שתי מדיניות לשני עמים. כאלו שפשוט לא יוכלו להרשות לעצמם לגור בבית ו/או אלו שהמשכנתא שלהם נלקחה לטווח ענק ומרסקת  את ההכנסה הפנויה ומולם אלו שעבורם מדובר בעוד הוצאה, לא קטלנית (כל עוד הם נשארים באותו עשירון, מה שבמציאות הישראלית והבטחון התעסוקתי הנמוך שבה, בכלל לא מובטח)

צדק חלוקתי

הזכרנו מקודם את תרשים 3 המפורסם על זינוק מחירי הדיירות, אבל לא ציינו עוד עוד גרף שמצוייר שם, גרף שכמעט לא מדברים עליו, גרף שצמוד, פלוס מינוס, לגרף של מדד "מחירי דירות ריאלי", גרף התמ"ג.

מתברר שמחירי הדיור לא קופצים לשמיים באי התאמה מוחלטת לכלכלה הישראלית כפי שמשתקף לכאורה מהשוואה לקפאון בשכר הריאלי הממוצע. ישנה התאמה מסויימת בין הגידול בתמ"ג להתייקרות הדירות.   ההתאמה הזו מעידה כנראה על שני דברים:

א. שיש גם מי שמרוויח יפה (כפי שמיוצג בנתוני התמ"ג) מעליית מחירי הדיור ומשבר הדיור, לא מדובר במצב שרע לכולם, כמו תמיד בכלכלה פוליטית, השאלה הנכונה היא רע "למי".

ב. שייתכן מאוד ושיש אנשים שעבורה הדירות לא התייקרו לעומת ההכנסה שלהם, להפך, יש כנראה כאלו שעבורה הדירות "זולות" יותר ביחס להכנסה הפנויה.

אז הנה עוד מחשבה, רדיקלית יותר, לפתרון משבר הדיור:  צדק חלוקתי אמיתי בתוצר הישראלי, כזה שיתרגם את הגידול בתמ"ג, ברווחי החברות, לגידול משמעותי בכוח הקנייה של השכירים. זה לא יוזיל אבסולוטית את הדירות, אבל יהפוך אותן לברות השגה בשכר הממוצע. מה הסיכוי שזה יקרה? לא הייתי עוצר את נשימתי.

בר השגה

הרבה מהשיח בשמאל החברתי בשנים האחרונות בנושא הדיור מתמקד בנושא דיור בר השגה, גם העיריות מנסות לקדם את הנושא וגם דוח המבקר נוגע בנקודה הזו. אבל בעיני הבעיה עם כל השיח של "דיור בר השגה" כנישה שכוללת מספר קטן של דירות להשכרה במחיר נמוך לטווח ארוך היא שמדובר בעצם ברדוקציה של המשבר כעניין של העניים.   הדיור הוא לא בר השגה באמת לכמעט כל העשירונים בישראל, מחירי הדיור הנוכחיים הם מכונה שמרוששת חלק גדול מאזרחי ישראל "שיכולים להרשות לעצמם דירה" ומעבירה כסף לבנקים (וגם לכמה "יזמים" וספקולנטים של נדל"ן) . הדיור, וזה פחות משנה אם בצורת השכרה או רכישה, צריך להיות בר השגה לכולם. והניו ספיק שהופך את "בר השגה" מבר השגה לרוב אזרחי ישראל ל"בר השגה" לזוכים מעטים בהגרלה  שעומדים בקריטריונים קשוחים, משרת בעיקר את אלו שלא רוצים לטפל במשבר עצמו.

הדירה השולית ומחיר למשתכן

הליברלים למדו מאדם סמית שהמחיר בשוק מבוסס על היצע וביקוש ונקבע בעצם במוצר "השולי" (האחרון). לדוגמא: ייתכן שעל היצע של 10 מוצרים יהיה מחיר של 100 אולם שההיצע עולה ל100 המחיר ירד לדוגמא ל20.  המחיר של כל המוצרים נקבע לפי המחיר שהמוצר ה100 מקבל בעקומת ההיצע והביקוש.

כבר כמה כמה שנים שהאוצר "מנסה" להשפיע על מחירי הדירות באמצעות השפעה על המחיר של הדירה השולית. הוא לוקח 100 או 1000 דירות ומקצה להם סבסוד מיוחד, או כללים מיוחדים שאמורים להוזיל את המחיר. ההוזלה הזו אמורה לצ'פר לא רק את ברי המזל שיזכו בהגרלה כזו או אחרת אלא לגרור הוזלת מחירים בכל השוק שלכאורה "מתחרה" במחירים של  הדירות האלו. הבעיה היחידה היא שזה ממש לא קורה והמחירים בכלל השוק מסרבים לזוז עם מחיר הדירה שולית בפרוייקט מיוחד כזה או אחר.

חסידים קשוחים של אסכולות "אוסטריות" בכלכלה יראו את זה כהוכחה ניצחת שלהתערבות ממשלתית אין מקום ויכולת לשנות משהו בשוק חופשי משוכלל וצריך לתת לשוק לעשות את שלו.  אני מבין את זה הפוך: המכרזים האלו מובניםבדרך שמוציאה אותם בעצם מעקומת ההיצע והביקוש הכללית. אין למחירים שם, כל עוד מדובר במספר דירות קטן מאוד ביחס למחסור בשוק, השפעה על מה שמתרחש בשוק הדיור כי מראש הם לא מתחרים בו. אם התמזל מזלי לזכות במכרז מוזל כזה אז ברור שאקנה בו, אם לא, אזי המחירים שנקבעו במכרז לא משפיעים במאום על המחירים שאשלם היכן שכן אקנה.

האוצר (מפי סגן הממונה על התקציבים עמ' 225) מסתייג בכלל מהשיטה של קביעת מחירי מטרה וקובע כי היא אפקטיבית רק שמשווקים כמות גדולה של יחידות דיור באזורי הביקוש,  שממילא אין וכי הוא דורש פיקוח אינטנסיבי של המדינה על עמידת הקבלן בהתחייבויתיו ויגרום "להגדלת החיכוך בין הקבלן למדינה".   כיוון שפיקוח ו"חיכוך" בין המדינה לקבלנים הן מילים גסות בז'רגון של האוצר ברורה ההסתייגות האידיאולוגית והמעשית של האוצר ממהלכים כאלו.

אז למה האוצר הולך על מהלך שלא באמת מסייע להורדת המחירים בכלל השוק וגם מנוגד לעיקרי האמונה שם? אולי כי "צריך לעשות משהו" והוא נאנס לעשות את זה בהוראת השר, שנבחר עם אג'נדה כזו לתפקיד. אפשר גם לחשוד שאולי הכשלון הזה הוא המטרה. האוצר דואג לעשות את זה בדרך שלא משנה את הכללים בשוק שכן שינוי הכללים, כפי שייודעים באוצר היטב, דורש שבירה של הפרדיגמה היסודית שם. הפרידגמה על תפקיד המדינה ומעורבותה במשק.

איפה המדינה

תפקיד המדינה ואיפה היא במשבר הזו, זו השאלה שעונה עליה עוד גרף חשוב בדו"ח.  הוא תרשים 8, שמציג את שיעור התחלות הבנייה ביוזמה ציבורית מכלל הבנייה.

tarshim8

תקופת הגרף כוללת שני משברי דיור, הראשון זה של העלייה הגדולה מברה"מ בתחילת שנות ה-90, גם שם היה ברור שהשוק הפרטי לא יכול למלא את ההיצע והמדינה (בתחילה בהובלת שרון בממשלת שמיר ואח"כ בייגה שוחט בממשלת רבין) מגיבה בהגדלה אדירה של התחלות הבנייה ביוזמה ציבורית. מקימה בעצם שכונות וערים לעולי ברה"מ. או בניסוח אחר, דואג לכך שהכלכלה תשרת את החברה ואת המטרות שלה.  תאמרו שהמדינה זרקה מיליארדים על זה? אדרבה, מיליארדים זה לא המון כסף במונחים של מדינה ושאין ספק שקליטת מיליון עולים מרוסיה המתפוררת היא אחת מעילות הקיום של המדינה הספציפית הזו.  והמיליארדים? המדינה בכלל הרוויחה כסף מההרפתקה הזו, שכן הדירות שנבנו ב"בנייה תקציבית" נמכרו לאחר מכן לעולים, ואם זכרוני לא מטעה אותי, אפילו ברווח נאה.

מול המשבר של תחילת שנות התשעים שמדינת ישראל (גם אז בהתנגדות של כלכלני האוצר שהסבירו שאין משבר, שלא צריך להתערב בשוק וכו') אפשר לראות בגרף את החדלון המוחלט של ממשלות השנים האחרונות.  למרות משבר דיור ודירות חריף בישראל, אין שום ניסיון לתקן את כשל השוק של הבנייה הפרטית ולאזן את מספר יחידות הדיור החסר המצטבר (וע"פ דוח המבקר מדובר ב150,000-200,000 דירות ) בבנייה ציבורית וביוזמה ציבורית.  איפה המדינה? איננה , התאיידה, יצאה לחופשה, תחזור אחרי שמחירי הדירות ירוששו אותכם/ן ואת הוריכם.

רמ"י

אך לפני כמה שנים מכרה ממשלה קודמת את האגדה שהבעיה של משבר הדיור היא מחסור בקרקעות בגלל בעיית "שיווק" של מנהל מקרקעי ישראל, שכתמיד תואר כבירוקרטי, מסואב וממולכד ע"י ועדי העובדים.  פתרון הקסם לכל הבעיות האלו היתה הפרטת המינהל ומעבר סופי, דה יורה, (דה פקטו המעבר הזה כבר קורה לא מעט שנים) ממשטר חכירה למשטר של בעלות. בתהליך הזה המנהל הפך לרמ"י (רשות מקרקעי ישראל) והיה אמור ל"הציף את השוק" בקרקעות.  עכשיו מתברר שרמ"י לכאורה בכלל לא מחזיק כמעט אדמות "שלא שווקו" באזורי הביקוש ומכאן שיכולתו להשפיע על המחירים נמוכה (זו במילים דומות גם העמדה של "צוות רמ"י" שמובאת בעמ' 131 בדו"ח).  למרות זאת הדו"ח, שכאמור מביא בד"כ את עמדת הפקידות הבכירה (באוצר) כעמדה המבוקשת,  עוסק הרבה בביקורת על רמ"י והכשלון "בשיווק" הקרקעות. אלו שכולם מסכימים "שאין".  אותה גישת "שיווק" הקרקעות, היא מתברר אחת הסיבות למשבר.

שובו של קרל פולני

כאמור, הדו"ח מפנים את תפישת הקרקע כ"מוצר" שאפשר לסחור בה וקובע, היישר מאדם סמית, כי "כאשר היצע הקרקעות למגורים קטן באופן יחסי ואינו נותן מענה לביקוש, מחירי הדיור עולים ואיתם מחירי הקרקע.  ככל שישווקו יותר קרקעות יגדל ההיצע, הדבר ימתן על עליית מחירי הדיור .." (עמ' 223) הדו"ח קובע כי מחיר הקרקע הוא 33% ממחיר הדירה (ואני מניח שההשפעה שלו על המחיר גדולה יותר, בעיקר בגלל המשמעות שלו על מרכיבי המימון) וכי מחיר הקרקע עלה (במרכז הארץ) ב60% בתקופה המדוברת בדו"ח, כלומר בתיאום עם העלייה הדרמטית במחירי הדירות.  

אבל קרקע, כפי שקבע כבר מזמן הפילוסוף והכלכלן קרל פולני, היא פיקציה של סחורה ואיננה סחורה אמיתית. אי אפשר לייצר עוד ממנה. ההחלטה בהפרטת הקרקעות הגדולה שהוביל נתניהו לעבור למשטר של בעלות ומכירת קרקעות משמעותה קיבוע המחסור בקרקע לבנייה במרכז הארץ והמשך עליית המחירים. ככל שנותרו פחות קרקעות ציבוריות לבנייה אזי קצב עליית מחירי הקרקע במכרזי רמ"י יעלה וממילא גם מחירי הקרקע "הפרטית".  

"יזמי" הנדל"ן והספקולציה הגדולה

מה שלא כתוב בדו"ח (וקשה לברר בהעדר נתונים שקופים) הוא כמה קרקע הפכה ל"פרטית" במרכז הארץ בעשורים האחרונים בתהליך ההתפרקות של רמ"י מנכסיה, ברור שמי שמחזיק קרקע כזו, נכס שאי אפשר לייצר "עוד" ממנו. מרוויח משמעותית מעליית מחירי הדירות והקרקע ושמדיניות ההסחרה של הקרקע משרתת אותו.   מרגע שהאדמה יצאה מידי רמ"י, ובהנחה של משטר בעלות (להבדיל מחכירה שהיא למטרה מסויימת) אין בעצם שום מעצור מהניצול שלה שלא לבנייה. הדו"ח מתאר דוגמא שבה בפרוייקט בנתניה שבו היזמים קיבלו קרקע במחיר מוזל (בניסיון של רמ"י להוזיל את מחירי הדיור) ופשוט מכרו אותה לצד שלישי במחיר גבוה יותר. הדו"ח לא מציין כמה כאלו יש וקרקע לכמה יחידות דיור מתוכננות מוחזקות בידי גורמים ספקולטיבים (או "כמלאי" של חברות הבנייה והנדל"ן הגדולות) אבל מעיון בדו"חות כספיים של חברות הבנייה עולה שיש לא מעט כאלו. אזורים לדוגמא כוללת בדוחות שלה "עתודות קרקע" לבנייה של 3000 יח"ד בערך שנרכשו בין 1962 (!) ל2014. חברות שמחזיקות קרקע מוכרות אותה כל הזמן במהלכים שלא מוסיפים יחידות דיור אבל ממשיכים להעלות את "מחירי הקרקע" כפי שחיפוש פשוט במערכת הדו"חות של הבורסה מראה. כך לדוגמא מדווחת חברת אזורים, בדוחות הכספיים שלה, על עסקאות כאלו.

דו"ח המבקר כן מציין שיש פער משמעותי (עשרות אלפי יחידות דיור) בין "התכנון" לבין מה שנבנה בפועל.  נראה שלעיתים (וכבר כתבתי על זה בפוסט קודם בנושא הדיור) האינטרס של הקבלנים (מטעמי מימון ורווח) הוא לבנות פחות יחידות דיור.

עוד זה מדבר וזה בא

בזמן שהפוסט הזה עוד היה בשלבי עריכה סופיים התפרסם הדו"ח השנתי של בנק ישראל שכלל פרק יעודי בנושא שלנו. באופן מפתיע מצאתי את עצמי מסכים עם כמה מהאבחנות של בנק ישראל: הממשלה מנהלת מדיניות של הורדת השכר והחלשת העובדים בענף הבנייה ע"י יבוא עובדים זרים ובכך מונעת את התיעוש של הענף (שהיא לכאורה מקדמת בידה השנייה). תוכניות מחיר למשתכן לא צפויות "להזיז את השוק" ולהוריד מחירים משמעותית באזורי הביקוש ושתמ"א 38 היא חלופה פחות טובה לציפוף ארוך טווח של המרחב האורבני בישראל מאשר פינוי בינוי מאסיבי.  הדו"ח חומק באלגנטיות מהצעת חלופה לטיפול במשבר, גם הם. כמו באוצר, לא סגורים מה נותר לעשות בארגז הכלים המוגבל מאוד שיש למדינה בעולם האידיאולוגי שלהם ומסתפקים בביקורת על השימוש של האוצר בארגז הזה.

סימנים מעידים ( או: אנא אנו באים)

שאני שואל את עצמי אם צעדי הממשלה עתידים להוריד משמעותית את מחירי הדירות אני מחפש סימנים מעידים לירידה הצפויה במחירי הדירות בתוכניות הממשלתיות. איזה סימנים מעידים? למשל טיפול בקריסת ערך תיק המשכנתאות של הבנקים עם ירידה משמעותית במחירי הדירות, קריסה שיכולה למוטט את הבנקים ככל שהמעמד הממשוכן יבין שעדיף לשמוט את המשכנתא מלשלם חוב בלון על דירה שאיננה שווה את המחיר הזה (ואפילו אם לא ישמטו, רו"ח סביר יפחית את ערך המשכנתאות במאזן הבנק בהתאם לירידת מחירי הדירות).  או למשל טיפול במעמד הביניים הממושכן ששעבד את עצמו לשלושים שנה + רוקן את חסכונות הוריו עבור דירות במחיר מופרך שלא יוכל למכור במחיר הזה.  בהעדר כל סימן לתוכניות כאלו אני יכול רק להסיק שאף אחד באוצר לא "חושש" שמחירי הדירות ירדו משמעותיים ויתכנסו לגרף הגידול במחיר "הנורמלי" שלהם.

רוח המפקד

לסיכום העיון בדו"ח, הוא מציג עוד ועוד ממופע החלמאות של העיסוק הממשלתי במשבר הדיור. הזנחה פושעת כמעט של המשבר הזה שנים ארוכות נפגשת עם נתונים חסרים או שקריים, תוכניות סותרות, מתחלפות תדיר ולא מגיעות למימוש והטלת אשמה הדדית.  משרד האוצר, משרד המשפטים, מוסדות התכנון, משרד השיכון, רמ"י, משרד ראש הממשלה והועדות "המיוחדות" למיניהן, אף אחד מהם לא מצליח להזיז את העגלה התקועה הזו, ובמקרה הטוב ממחזר רעיונות ישנים (או במקרה הרע, משתמש במשבר כדי לקדם אג'נדות אחרות ולא קשורות). מהעיון הזה אפשר להבין שהמשבר הזה פשוט לא מעניין אף אחד. זו רוח המפקד, מה שמגיע מראשי המערכת וזה מה שהפנימו בכל דרגי הפקידות שמטפלת בנושא.  כשמצמרת האוצר ועד אחרון הרפרנטים חוזרים על הקתכיזם (עיקרי אמונה) של "השוק החופשי המווסת את עצמו" ועל יתרונות היד הנעלמה אין מה להתפלא שהם באמת מתקשים להאמין שהם יכולים לשנות משהו כל כך גדול כמו שוק הדיור הישראלי. את השינוי הזה הם מותירים בעצם ל"יד הנעלמה".  אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להסתפק בכך.

עוד משהו: המלצת קריאה ודיסקליימר:

"קיצור תולדות הניאו-ליברליזם" מאת דיוויד הארווי מתאר מצויין את עליית המשטר הניאו ליברלי, מאיפה באו רייגן ותאצ'ר? מהם הכוחות שאפשרו את עלייתם? איך מהמשבר המוחלט של הליברליזם של השוק החופשי המווסת את עצמו בעקבות שתי מלחמות העולם וההצלחה האדירה של הקיינסאניזם בשיקום אירופה הצליחו הניאו ליברלים לחזור לדומיננטיות רעיונית מוחלטת בעולם הכלכלה. ומתאר את הדרך מאגודת מון פלרין, דרך פרס נובל (המזויף!) לכלכלה בשנות ה70, המעורבות של השיקגו בויז של מילטון פרידמן בדיקטטורה הצ'יליאנית (ומאוחר יותר בישראל) ועד עלייתם של רייגן ות'אצר וה"הטיהור" של הבנק העולמי וקרן המטבע מקיינסיאנים.  הוא מתאר גם פרשיות חשובות שלא הכרתי כמו משבר החוב של העיר ניו יורק, שהטיפול בו הטרים מסתבר, את דוקטרינת ההלם.  ומתאר גם את הצורות השונות שלובש הניאו ליברליזם היום (כולל המקרה הסיני) . אחרית הדבר מוקדשת למקרה הישראלי. מומלץ מאוד לקריאה (גם אם אני חושב שהוא מפספס כמה דברים באופן שהתהווה משבר שנות השבעים שאפשר את מכת המוות הפוליטית למשטר הקיינסיאני).  אבל כמי שאמון על מסורת של פעולה פוליטית הדבר הכי חשוב שאפשר ללמוד ממהפכת הנגד הניאו ליברלית והצלחתה המפתיעה הוא "שזו מלחמת רעיונות" (בשאילה מפרידריך האייק בנאום במון פלרין) ושאפשר לנצח אותה, גם שכל הסיכויים נגדך.

דיסקליימר: הסתייגות קצרה על השימוש בדו"ח מבקר המדינה: איני שותף לפסטיבל מבקר המדינה, הייתי מעדיף שביקורת מעמיקה ומשמעותית על הדרג המבצע תתבע ע"י הדרג הפרלנטרי, זה אחד מתפקידי הפרלמנט בכלל (ואפשר לראות בארה"ב דוגמא טובה לאיך זה אמור להתבצע בועדת השירותים המזויינים, ועדת ההקצבות וכיוצ') ו"על הדרך" מרוויחים גם למידה משמעותית של הח"כים שאינם שרים בנושאי הליבה. מבקר המדינה מוגדר כמין "מבקר פנים" של ממשלת ישראל. שכמו בארגונים רבים אמון על ביקורת "קונסקטרוטיבית", מיטוב תהליכי קבלת החלטות ועיסוק בפרוצדורה של קבלת ההחלטה (האם התכנס הפורום הנכון? האם הניירות נחתמו?). ההתייחסות הציבורית לתפקיד המבקר כאל דרג שיפוטי ונשכני חוטאת בעיני גם למבוקש מהמערכת הפרלמנטרית וגם בתפישה של דוח המבקר כמקור אמת אולטימטיבי. האמת היא שבד"כ דוח המבקר מקבל את מרחב המובן מאליו של המלצות והחלטות הממשלה ומאתגר בעיקר את יכולות הביצוע.  עם זאת ראוי שאציין גם כי עובדים במשרד המבקר לא מעט חוקרים ואוספי נתונים מוצלחים ושדוחות מבקר המדינה עמוסים בנתונים וטבלאות שניתן ללמוד מהם לא מעט. ועל כן קפצתי על ההזדמנות לחפור קצת שוב במשבר הכלכלי הגדול של ישראל בשנים האחרונות.

ולתפארת מדינת ישראל

פרצתי דרך ע"י שינוי גדול בשוק הקמעונאות. הוזלתי את סל המזון בישראל ויצרתי תחרות בענף הסלולאר. כתרומה לצמצום פערים חברתים וכמאבק ביוקר המחייה. לכבוד 6000 עובדים מסורים, לכבוד כל האזרחים בארץ.לתפארת מדינת ישראל"

טקס הדלקת משואות, דקה 52:00 ואילך (הדלקת משואות יום העצמאות תשע"ה, תמלול שלי משמיעה)

מסחבות לעושר

רמי לוי מגלם את סיפור הRugs to Riches הישראלי. מהמכולת הקטנה עם אבא בירושלים לבעלים של רשת המזון השנייה הגדולה בישראל, מהילד "הדיסלקט שלא אובחן" למיליארדר. הוא אימפריה, "שובר המונופול והקרטל", לוחם ביוקר המחייה. מדליק משואה ולתפארת מדינת ישראל.

רמי לוי לא מסתפק בהכנסות של למעלה מ3.4 מיליארד ש"ח (דוחו"ת כספיים 2015, מגנא) ומאזן שכולל נכסים בשווי למעלה ממיליארד ש"ח.  הוא רוצה להצטייר כאביר הציבור.   אפילו בדו"חות הכספיים ובדו"ח הדירקטוריון משתמשים שוב ושוב במילים "מעמדה הפרו צרכני" של החברה *.  מטרתן של פעולות עסקיות מוצגת כ"הורדת מחירי הבשר" ו"הורדת מחירי הגבינות".  גם בנאום הדלקת המשואה שצוטט בפתיחה הוא מציג את פעולות הרשת כ"תרומה" וכמכוונות ל"צמצום פערים חברתיים" ואת עצמו כלוחם בדרקון הגדול של דורנו: "יוקר המחייה".

* לדוגמא דו"ח הדירקטוריון 2015 , סעיף 5.ב

עסקי מזון

"הורדת מחירי הבשר" או "מעמדה הפרו הצרכני" אינן כמובן באמת מטרות עסקיות. אלא שילוב בין מילים יפות לאמצעים למטרה. המטרה של כל חברה עסקית מחוייבת לה ובפרט, גם בחוק(!), חברה ציבורית (מונפקת בבורסה) כמו "רמי לוי שיווק השקמה" היא השאת ערך מקסימלי לבעלי המניות, כלומר להרוויח כמה שיותר (ובפרשנות שלא תמיד מקובלת בשוק ההון הישראלי, גם לאורך זמן).  כלומר אם נתרגם את המילים היפות מהדוחות הכספיים למונחים עסקיים מדובר במיתוג "פרו צרכני" שמצעיד את הלקוחות לסניפי הרשת בהמוניהם.

מההסברים בדוחות עולה שרשת "רמי לוי" נוקטת באסטרטגיה של "נפח שוק".  כלומר שמטרתה להגדיל את נפח השוק את רשת "רמי לוי שיווק השקמה" מול שופרסל ומתחרות אחרות ולדחוק מתחרות קטנות ומכולות מקומיות מהשוק.   אותה אסטרטגיה ממש שגם תאגידי המזון המשוקצים כל כך ברשתות החברתיות (ובפי רמי לוי) נוקטות לעיתים תכופות, שהן מציפות את השוק במחירי מבצע ודוחקות תחרות פוטנציאלית מהשוק.  אסטרטגיה שייתכן מאוד שאחרי שאותם מתחרים ידחקו מהשוק תוחלף, בהעדר מתחרים, ב"אסטרטגיה של איכות" (כלומר העלאת מחירים)  כי גם "רמי לוי" צריכים להרוויח וכו'.  

נראה גם שהרשת נוקטת באסטרטגיה של "מרווחים נמוכים על מחזור גבוה", כלומר להרוויח פחות על כל מוצר בתחלופה עם נפח מכירות גבוה יותר.

רמי לוי הוא לא צדיק ולא אביר הנלחם בדרקונים, הוא איש עסקים.  איש עסקים עשיר, מוצלח ומקושר. עם חברים בפוליטיקה המקומית (הוא גם חבר מועצת העיר ירושלים) ובארצית. הוא לא פועל "כתרומה לצמצום פערים חברתים וכמאבק ביוקר המחייה" אלא במטרה (הלגיטימית בפני עצמה בקפיטליזם) להרוויח כסף, כמה שיותר כסף.  זו המטרה של מסיבת התחפושות והמילים היפות של רמי לוי, כסף.

כמה כסף? ע"פ הדוחות הכספיים של רשת רמי לוי שיווק השקמה, הרווח הנקי עומד על עשרות מיליוני ש"ח בשנה  (אחרי מס, אחרי שכר המנהלים הגבוה, גם לרמי לוי עצמו ומשפחתו), לעיתים גם למעלה מ100 מיליון ש"ח**. רווחים אדירים שמעניקים לחברה שווי שוק של 2.44 מיליארד ש"ח והופכים את רמי לוי, שמחזיק בערך 60% מהחברה הציבורית למיליארדר כבד.

** הירידה מרף המאה מיליון ש"ח רווח נקי לשנה ב2014-2015 מוסברת בדוחות בהוצאות על ההתרחבות המהירה של הרשת ופתיחת הסניפים החדשים. הוצאה שתחזיר את עצמה בהכנסות גבוהות פי כמה

העובדים המסורים

רמי לוי אוהב להתגאות בעובדיו המסורים, בד"כ לאו דווקא בעובדיו הבכירים והמתוגמלים היטב (שרבים מהם בני משפחתו) אלא בעובדים "הפשוטים"  קופאיות, סדרנים, עובדי מחסן.  גם בהדלקת המשואה ביום העצמאות הוא לא שכח להזכיר אותם,  הם גם אלו שנשלחים לחזית להגן על הבוס והרשת שצריך.

אבל מעיון בדוחות הכספיים של הרשת (וגם הזכרתי את הנושא בעבר בפוסט על שכר המינימום) נראה שרמי לוי, על אף הונו הגדול ושיעורי הרווחיות הגבוהים של הרשת לא מתבייש להעסיק חלק גדול מעובדיו בשכר מינימום.   מחישוב מקורב (החישוב שלי כאן) עולה שלערך שליש מעובדי "רמי לוי שיווק השקמה" הם עובדים בשכר מינימום. כאלו שצריכים לפרנס משפחות מ4,650 ש"ח בחודש. שליש, לא מדובר בתופעה חריגה או שולית ששמורה לעובדים חדשים או לא מיומנים במיוחד אלא לעובדי הליבה של הרשת. הם מגש הכסף שעליו רמי לוי "נלחם ביוקר המחייה". שליש מעובדי הרשת (ועוד חלק מכובד שנמצא כנראה רק קצת מעל הקו הזה) נאבק לגמור את החודש עם שכר מעליב בעבור עבודה קשה.

לעומת המוני עובדי שכר המינימום ברשת, לרמי לוי עצמו דווקא יש שכר מכובד מאוד. הוא זוכה לשכר חודשי (צמוד למדד) של 119 אש"ח (בחשבונית), להוצאות אש"ל ללא הגבלה, לרכב בעלות של עד חצי מלש"ח ולבונוס על רווחי החברה שבשנת 2014 עמד למשל על 1.54 מליון ש"ח. מדובר בפערי שכר אדירים שמעמידים את הפער בין שכרו של רמי לוי לשכרו של עובד שכר מינימום ממוצע אצלו על לפחות פי 53 ***. גם בלי לקחת בחשבון את מניות הרשת שהופכות את רמי לוי למיליארדר ואת המיליונים הנוספים בשכר ונלוות לבני משפחתו העובדים בעסק.

ומה קורה ש"העובדים המסורים" מעיזים להרים ראש נגד הבוס ולנסות להתאגד? לא מפתיע שהאיש שפסק "שלא צריך ועד עובדים, אני הועד שלהם" לא ממש תומך בהתאגדות.  מביש ומביך שהדרך שלו להתמודד עם ניסיון התאגדות, אפילו מינורי במיוחד,  היא שבירת שביתה מאורגנת באמצעות עובדים חלשים אפילו יותר, והתנכלות עד כדי פיטורים לראשי ההתאגדות.  זה עתה פסק בית הדין לעבודה בבאר שבע כי ביכורי השקמה (חברת בת של רשת רמי לוי שיווק השקמה) התנכלה לעובדים שביקשו להתארגן בניסיון לשבור את ההתאגדות

*** בהנחה שהבונוס ב2015 יהיה דומה לזה של 2014

וולמארט הישראלית

רמי לוי רוצה להיות וולמארט של המזרח התיכון, ואכן בזמן שכתבתי את הפוסט הזה נזכרתי בוולמארט, גם בגלל מיתוג הדיסקאונט הכבד שהם מתגאים בו. אבל בעיקר כי הדיסקאונט הזה מגיע גם על גבו של אחד מציבורי העובדים החלשים והעניים באמריקה. חלק גדול מעובדי וולמארט נזקקים לסיוע רווחה פדרלי ומדינתי ולתלושי מזון, סיוע שעלותו מוערכת ב-6.2 מיליארד דולר לשנה. סיוע שנדרש כיון שאינם יכולים להתקיים בכבוד מהמשכורות שוולמארט משלמת.  וולמארט מקמצת בביטוח בריאות ועושה ככל יכולתה כדי לחמוק מחובותיה לעובדים. בין השאר באמצעות מדיניות משמרות מניפולטיבית שמטרתה לוודא שמינימום עובדים יהיו במשרה מלאה.  רק לפני כמה שנים פרצה שערוריה זוטא שהתברר שוולמארט משתמש בסיוע הפדרלי לעובדים עניים באופן ציני עד כדי כך שהיא מנהלת משרד שמסייע לעובדים להגיש טפסים לרשויות הרווחה, במקום לשלם להם שכר הוגן.  וולמארט, אחד המעסיקים הפרטיים הגדולים בעולם, הם גם לוחמים נחושים בהתאגדות עובדים אצלהם ונוהגים לפטר עובדים שמתאגדים ואף לסגור מחלקות שלמות שמראות נטייה להתאגדות (כמו עובדי הקצביות). לא עובדה מפתיעה מדי בהתחשב בכך ששיעורי הרווח החריגים של וולמארט, על אף המחירים הזולים, קשורים לעלויות ההעסקה הנמוכות מאוד שלהם. כשרמי לוי אומר שהוא רוצה להיות וולמארט של המזרח התיכון, הוא מתכוון כמובן למיצוב הדיסקאונט הכבד. אבל בפועל, הוא מתנהל ממש לפי אותו מתכון שהפך את משפחת וולטון למיליארדרים. מתכון שכורך את הדיסקאונט הכבד עם יחס נצלני במיוחד לעובדים.

יוקר המחייה והקופיקס קפיטליזם

רמי לוי רכב על המחאה החברתית בכותרות העיתונים עד להדלקת משואה ביום העצמאות ואם יבחר בכך גם לפוליטיקה (כחלון, עוד רוכב על המחאה כבר הציע לו מקום שלישי ברשימה בבחירות האחרונות). אבל מה לנו להלין על רמי לוי? מי שסייע וקידם את תדמיתו של המיליארדר והמעסיק הנצלן כאביר המחאה הם אבירי המאבק ביוקר המחייה, אלו שמקדמים כבר שנים את האג'נדה שבה הבעיה היא "יוקר" המחייה ולא רמת ההכנסה או הבטחון התעסוקתי.

את האג'נדה הזו לא המציאו כאן.  אחת ההצלחות הגדולות של הריאקציה הניאו ליברלית משנות ה-80 ואילך היא ההפרדה בין הזהות שלנו כעובדים ועובדות לזהות שלנו כצרכניות וצרכנים, תוך דגש על הזהות הצרכנית.  כך למשל תודלקו הסיבובים הגדולים של חיסול תעשיית הטקסטיל הישראלית של הוא שנות ה80 (במדיניות "החשיפה") בייבוא בגדים זול תוך ביטול מכסים. אלפי , אם לא עשרות אלפי, עובדות ועובדים נזרקו משוק העבודה אבל למיליונים לא היה אכפת כי כצרכנים הרווחנו ביגוד זול ואח"כ רשתות מותגים מוזלות.

ההפרדה הזו בין הזהות המעמדית (אני כעובד/ת) והזהות הצרכנית (אני כקונה) מאפשרת את אחד ממהלכי היסוד של הריאקציה הניאו ליברלית:  מאבק נחרץ בעבודה המאורגנת ובאיגודי העובדים. ללא ההפרדה ברור שמדובר במאבק שפועל נגד האינטרסים של מרבית האנשים, שהם גם עובדים וגם צרכנים. וכעובדים אין להם עניין להלחם נגד העבודה המאורגנת שמשרתת אותם.  אולם משהופרדו הזהויות האלו ניתן לרתום קהלים של צרכנים למלחמה בעבודה המאורגנת או לפחות לאדישות לפגיעה המתמשכת בה.

לסיבוב הנוכחי בישראל של האג'נדה הזו קרא פרופסור דני גוטווין יפה "קופיקס קפיטליזם"  על שם רשת בתי הקפה האולטרא מוזלים שצצים כמו פטריות מסביב, וזוכים גם הם, בדומה לרמי לוי, מחיבוק חוגי "יוקר המחיה" והפסאודו מחאה חברתית. כאילו הם התשובה ל"יוקר המחייה".

אג'נדת הקופיקס קפיטליזם מקודמת ממשרד האוצר וזוכה לרוח גבית אוהדת ממערכת דה מרקר.  היא משמשת אותם למאבק בארגוני העובדים (ע"ע אגדת "המחוברים") והמשך קידום תהליכי הפרטה הפוגעים בכלל הציבור במסווה של "מאבק ביוקר המחייה".  

הסיבות המרכזיות ליוקר המחייה בישראל היא לא מחיר המילקי או מחיר העוף. "יוקר המחייה" בישראל הוא ביטוי של כח הקנייה החלש של השכר הממוצע בישראל (ויותר נכון לומר: השכר השכיח בישראל).   שכר נמוך במשרות מלאות בשילוב עם המוני משרות חלקיות הוא זה ש"הופך" את המוצרים ל"יקרים". כיוון שיוקר המחייה הוא תמיד בפרספקטיבה של כוח הקנייה וכוח הקנייה של השכר בישראל, שבהם העובדים הולכים ומוחלשים, הולך וקטן.  

גם הבטחון התעסוקתי הנמוך בישראל (עובדי קבלן, משרות חלקיות, העדר הסכם קיבוצי בחלקים גדולים מהמשק הישראלי) תורם את חלקו ל"יוקר המחייה". למי שלא יודע אם יקבל שכר מחר, כמעט כל דבר הוא יקר מדי.  הקיצוץ המתמיד והמתמשך בהוצאה הציבורית (בפרט האזרחית) מקטין גם הוא את ההכנסה הפנוייה של האזרח הישראלי, שנדרש להוציא יותר ויותר מכיסו עבור חינוך, בריאות ושירותים ציבוריים נוספים. וכמובן מחירי הדיור (שחורגים ממסגרת הפוסט הזה).  אג'נדת הקופיקס קפיטליזם מסיתה את המאבק מהסיבות האמיתיות ל"יוקר המחייה" למאבק שמשרת את אג'נדת האוצר.

רמי לוי, המעסיק הנצלן של עובדי שכר מינימום, הלוחם בעבודה המאורגנת הוא לא הפתרון ל"יוקר המחייה" הוא חלק מהבעיה ואלו שמקדמים אותו ואת הקופיקס קפיטליזם כפתרון ליוקר המחייה משרתים את האג'נדה הניאו ליברלית שפוגעת בציבור בישראל כבר שלושים שנה.

ולתפארת מדינת ישראל.

שקיפות:

תמצית נתונים מהדוחות הכספיים וחישובי שכר המינימום ופערי השכר בחברה באקסל 

אוברגפל

ג'יימס אוברגפל מאוהיו נפגש עם ג'ון ארתור לפני למעלה משני עשורים, הם התאהבו ופתחו בחיים משותפים. אולם ב-2011 אובחן ג'ון כחולה ALS ולפני כשנתיים החליטו השניים להתחייב זה לזה בנישואין. כיוון שאלו אסורים באוהיו הם נסעו למרילנד היכן שנישואי גאים הם חוקיים. במצבו הרפואי של ג'יימס עצם הנסיעה היתה קשה והם התחתנו במטוס רפואי בשדה התעופה של בולטימור. שלושה חודשים לאחר מכן נפטר ג'ון ארתור. החוק באוהיו אינו מתיר לאוברגפל להרשם כבן הזוג שנותר בתעודת הפטירה. ע"פ החוק עליהם להשאר זרים גם במותם.

מתוך פסק הדין Obergeffel Vs Hodges (תרגום חופשי שלי)

ב 26 ביוני, שנת 2015, פסק ביהמ"ש העליון של ארה"ב, לעניות דעתי, את אחד מפסקי הדין החשובים של דורנו. בפסיקת אוברגפל פסק בית המשפט העליון של ארה"ב שלהט"בים הם בני אדם לכל דבר וזכאים להגנות החוקתיות שלהם זכאי כל אזרח אמריקאי.  הפסיקה לא השתמשה במילים האלו. היא קבעה:

על המדינות (החברות בברית..) להעניק רישיון נישואים לנישואים חד מיניים ולכבד נישואים חד מיניים שבוצעו במדינה אחרת של ארה"ב.

להבדיל למשל מהעליון בישראל, ביהמ"ש העליון האמריקאי איננו ערכאת עירעורים רגילה אלא המפרש המוסמך של החוקה האמריקאית. ככזה שמורה לו הזכות לבחור את התיקים שהוא עוסק בהם מתוך הבקשות לסעד חוקתי, המוגשות על פסקי הדין של ביהמ"ש הפדרליים לערעורים (ה circuits). התיקים שהוא בוחר לעצמו הם כאלו שהוא סבור שיש בהם אתגר או עניין חוקתי. גם הפסיקה של ביהמ"ש העליון צריכה להישען על החוקה ועקרונותיה. ואכן פס"ד אוברגפל קובע את חובת הרישוי וההכרה בנישואים חד מיניים כנגזרת מתוך התיקון הארבע עשרה.

התיקון ה-14

אבל מה לתיקון חוקתי מ 1868, ולמהפכה חברתית בארה"ב של 2015? ובכלל, מדוע מופיע התיקון ה-14 בכל כך הרבה פסקי דין דרמטיים במאבק לזכויות האזרח בארה"ב כולל בבראון נגד מועצת החינוך, וברו נגד וייד?

התיקון ה-14 הוא חלק מסדרת תיקוני "הרקונסטרוקציה", "הבנייה מחדש" של האיחוד האמריקאי אחרי הפרישה הרת האסון של מדינות הדרום ומלחמת האזרחים. תיקון זה עורר התנגדות מיוחדת בדרום, ולא במקרה. בתיקון מוגדרות היסודות לאזרחות האמריקאית ומובטחת אזרחות לכל אדם שנולד או אוזרח בארה"ב. כלומר התיקון מבטיח אזרחות שווה ומלאה לאפרו אמריקאים, ואף נוסח במיוחד כדי להתגבר על פסיקת דרד סקוט כמה שנים קודם (ומכאן ברורה התנגדות בדרום לסעיף). הוא מגדיר בין השאר את מושג "ההליך ההולם" כהליך שמגביל את יכולתן של המדינות לשלול מבני אדם את חירותם, רכושם או חייהם ללא אישור משפטי (מושג שבפרשנות של בית המשפט העליון: יצר גם "הליך הולם מהותי" ולא רק טכני). גם סעיפי מגילת הזכויות שבחוקה (התיקונים ה1-10 שכוללים בין השאר את חופש הדיבור, העיתונות, נשיאת נשק וכו') נאכפו על המדינות בפסיקה שמקורה בתיקון. על בסיס עקרון ה"ההליך ההולם" נפסקו רו נגד וייד', פסיקה שביססה את הזכות להפלה כחוקתית ואוברגפל שבו עסקינן. התיקון קובע גם את עקרון ההגנה השווה תחת החוק. עקרון שהיה למשל הבסיס לבראון נגד מועצת החינוך.

התיקון ה-14 שירת גם לא מעט עוול בפסיקת ביהמ"ש העליון. כך לדוגמא במחצית הראשונה של המאה העשרים, בעקבות פסיקת לוכנר ב-1906, פסל בית המשפט פעם אחרי פעם חקיקת עבודה, שכר מינימום, הגנה על זכויות עובדים ובריאותם וכדומה. שופטי העליון השמרנים פירשו את סעיף "החירות" בפסקת "ההליך ההולם" כחירות כלכלית ברוח התיאוריות של הרברט ספנסר וראו בחקיקת עבודה פגיעה ברכושו של המעביד ו/או בזכותם של העובדים (והמעבידים) לנהל מו"מ, לחתום חוזים ולמכור את כוח עבודתם. רק בעקבות הניו דיל (שחלק מהרפורמות שהיו כרוכות בו נפסלו ע"י בית המשפט העליון) וירידת קרנו של הלסה פייר במחצית השנייה של המאה העשרים נפרד סופית (?) ביהמ"ש מהפרשנות הזו לתיקון ה-14.

אבל, בעיקרו התיקון ה- 14 הפך לעוגן לזכויות האזרח בארה"ב והיווה הבסיס לכמה מפסקי הדין המגדירים של התנועה לזכויות האזרח והמאבק לשיוויון גזעי ומיני בארה"ב. ליבו הוא הגדרת אותן זכויות כזכויות אנושיות בסיסיות, אם את/ה אדם אזי את/ה זכאי/ת להגנת הסעיף הזה ולא במקרה פסקי דין כה משמעותיים כמו בראון ורו עוגנו כאן. כל אחד מהם הכניס קהילה גדולה (בהתאמה: שחורים ונשים) להגנה המפורשת שלה זכאים בני אדם. מכאן החשיבות הגדולה של פסיקת אוברגפל. בית המשפט היה יכול לחמוק מהנושא, או לפסוק על בסיס פלפול משפטי חוקתי. הבחירה לפסוק על בסיס ה-14 הופכת את אוברגפל לפסק דין מהפכני. כי מעבר לההגנות הנרחבות שטמונות ב-14, השימוש בו מכניס סוף סוף, גם את הלהט"בים לקהילת בני האדם (במשפט האמריקאי).

[קולברט , "קשה להאמין שבקושי חמש שנים אחרי שתאגידים קיבלו זכויות אנושיות מלאות גם גאים קיבלו כאלו" מומלץ לצפייה ]

דרד סקוט ועוולות אחרות

לא כל ההחלטות של בית המשפט העליון מפוארות. הידועה ביותר לשמצה מבית החלטות בית המשפט העליון היא החלטת דרד סקוט שאישררה את העבדות, פסלה את "פשרת מיסורי" וקבעה ששחורים או צאצאיהם אינם "לגמרי" בני אדם ולפיכך אינם זכאים להיות אזרחי ארה"ב. דרד סקוט נחשבת לאחת מאבני הדרך למלחמת האזרחים האמריקאית. גם פלסי נגד פרגוסון שאישרה את ההפרדה הגזעית (זו שנאסרה בסופו של דבר בבראון נגד מועצת החינוך) נשארה לדראון עולם בזכרון הקולקטיבי. במאבק על זכויות עובדים שמור הרגע הזה להחלטת לוכנר מ-1906 שבה פסל ביה"מ חקיקת רגולציה בריאותית המגבילה את שעות העבודה של האופים מטעמי פגיעה בחופש החוזים. גם למאבק הגאה יש רגע כזה: פסיקת Bowers vs hardwick ב-1986 היא רגע מפורסם כזה, שבו ביהמ"ש העליון אישרר את החוקיות של איסור פלילי על מין הומוסקסואלי בג'ורג'יה. בהחלטותיו הגדולות בית המשפט העליון הוא אבוקה של אור, בגרועות שבהן הוא חולל נזק ועוול. השופטים הם בני אדם ובני תקופתם, אין להם חסינות מטפשות ורשעות.

דווקא החלטת דרד סקוט שהזכרנו לעיל חוזרת וצפה בויכוח הציבורי סביב אוברגפל. המושל מייק האקבי, אחד הפוליטיקאים השמרניים ביותר בארה"ב ומתמודד על המועמדות הרפובליקאית לנשיאות, בחר לאזכר אותה כשהגן על סירובה, בניגוד לפסיקת אוברגפל, של פקידת רישום נישואים בקנטאקי לרשום נישואי גאים (אותה פקידה נאסרה בשל כך על ביזוי בית הדין). כשהאקבי נדרש להסבר הוא טען שזו דוגמא למקרה שבו חוק הארץ (The law of the land) גבר על פסיקת בית המשפטהוא טען שזו דוגמא למקרה שבו חוק הארץ (The law of the land) גבר על פסיקת בית המשפט שאישררה את העבדות.

גם סקאליה, "נציג" האולטרא שמרנים בין שופטי בית המשפט העליון, נזכר בדרד סקוט, ע"פ דיווח מארוע (לא מוקלט) בפרינסטון לאחרונה, וטען (לכאורה, לכאורה) שאמנם יש לציית לפסיקות בית המשפט העליון. אולם, בהתבסס על דברי לינקולן בנאום המינוי שלו על פסיקת דרד סקוט, הפסיקה הזו איננה מחייבת גורמים שאינם צדדים ישירים למשפט, במידה ואיננה מעוגנת ישירות בחוקה. האזכור החוזר של דרד סקוט, הפסיקה שיש קונצנזוס היום על אי הלגיטימיות שלה, בהקשר של אוברגפל, מעניק לגיטמציה ציבורית להתנגדות לפסיקה ומראה כמה קושי והתנגדות היא מציפה בחוגים שמרניים. יש קהל גזעני לא קטן שרואה בדרד סקוט את "חוק הארץ" ואת התיקון ה-14, כמו גם את הפסיקות המבטיחות את הזכויות השוות לאפרו אמריקאים כפסולים. ומבינים לפיכך את דברי האקבי, סקאליה וחבריהם כקריצה לקהל הקלו קלקס קלאן ורמיזה לאי לגיטמיות של אוברגפל.

דעת מיעוט

ג'ון רוברטס הוא היום נשיא ביהמ"ש, שופט צעיר יחסית, שמרן (מינוי של בוש) שצפוי להחזיק בתפקיד עוד שנים ארוכות. הוא כתב את דעת המיעוט שהתנגד לפסיקה. מעניין שגם רוברטס מתייחס לפסיקת דרד סקוט הנודעת לשימצה ומשווה אליה את פסק הדין של הרוב באוברגפל. הוא טוען שהחלטת הרוב שם, שפסלה את "פשרת מיסורי" ואת האיסור על העבדות כפגיעה בזכויות של בעלי העבדים, נסמכה על תפישת החירות והרכוש של השופטים עצמם ולא על החוקה, תוך שימוש בתפישה מרחיבה מאוד של התיקון ה-14 (ההליך ההולם המהותי). רוברטס הוסיף וטען שהרוב שאישר את אוברגפל נסמך על תפישות החירות של השופטים עצמם, ולא על זו שמוצגת בחוקה. כמו כן, הוא טוען שהשופטים הרשו לעצמם לפרש את התיקון ה-14 פרשנות מרחיבה ועצמאית. שוב, האזכור דווקא של דרד סקוט רומז לפסק דין לא לגיטימי, אולי אפילו עילה למלחמת אזרחים (דרד סקוט מוזכר כאחד מאבני הדרך למלחמת האזרחים), בוודאי פסק דין שיבוטל בידי הדורות הבאים. אבל מעבר לביקורת השמרנית (מאוד, לאזניי לפחות) ולניתוח הארוך על כך שנישואים "תמיד" היו איחוד של גבר ואישה, כוללת עמדת המיעוט של רוברטס גם אזהרה חשובה ומשמעותית:

תומכי הנישואים החד מיניים השיגו עד כה, תוך שימוש באמצעים דמוקרטיים, הצלחה ניכרת בשכנוע רבים לאמץ את עמדותיהם. זו מסתיימת היום. 5 עורכי דין חתמו את הדיון והציבו את החזון (הפרטי) שלהם כהחלטה חוקתית. גניבת הנושא מהעם תטיל לרבים צל כבד על נישואים חד מיניים, ותגרום להם לקושי גדול עוד יותר עם השינוי החברתי הדרמטי המגיע. (תרגום חופשי, דגשים וסוגריים שלי)

"לחוקק מהדוכן" היא אזהרה שגורה בדעות המיעוט של פסקי הדין האקטיביסטים של בית המשפט העליון האמריקאי. הכוונה לכך שבית המשפט בעצם חוקק חוק חדש ולא פירש את החוקה. זכות שאמורה להיות שמורה לנציגים הנבחרים דמוקרטית בקונגרס ושלבית המשפט אסור לאמץ אותה לעצמו. גם ההתנגדות ל"אקטיביזם שיפוטי" של בג"צ בארץ נשענת, במידה לא מעטה של צדק, על טיעון דומה.

אבל דווקא לחלק השני של האזהרה יש משמעות חשובה יותר בעיני. רוברטס קובע (אולי במשתמע) כי לתהליך הדמוקרטי יש משמעות ציבורית וחינוכית. חינוכית כי במהלך מאבק דמוקרטי ארוך שנים הציבור מתחנך, וציבורית כי תהליך כזה והכרעה כזו מעניקים לגיטימציה ציבורית. ב"דילוג" מעל המשוכה הדמוקרטית, ע"י פסיקה חוקתית ולגיטמציה חוקית, עלולים לאבד הנלחמות והנלחמים עבור זכויות הקהילה הלהט"בית חלק מהלגיטימציה הציבורית שאותה חיפשו. יתר על כן, התחושה של ציבור גדול שההחלטה "נכפתה" עליו ע"י פרשנות של בית המשפט ולא כהכרעה בקלפי יכולה להביא לרדיקליזציה של המאבק נגדה (וראו דוגמה בהמשך במאבק נגד הזכות להפלות בעקבות פסיקת רו).

ריאקציה:

כבר הזכרתי שלפסיקות זכויות האזרח הגדולות גם היתה ריאקציה. הריאקציה המובהקת שבהם וכנראה המשפיעה ביותר פוליטית בעידן שלנו היא אולי הריאקציה לפסיקת Roe Vs Wade שקבעה את הזכות של אישה להפלה כזכות חוקתית (ע"ב ה-14). התרת ההפלות שימשה כטריגר למוביליזציה אדירה של האוונגליסטים הנוצרים לפוליטיקה האמריקאית ולרדיקליזציה של הימין. האוונגליסטים הם כבשו אחיזה איתנה במפלגה הרפובליקאית ובחוגי השמרנים ושינו לבלי הכיר את השיח בימין האמריקאי החל מרייגן ואילך.

אותה כניסה של ציבור אוונגליסטי לפוליטיקה שינתה שינוי עומק את הימין האמריקאי. עדות לכך ניתן למצוא בקושי לדמיין במציאות כיום מועמדים רפובליקנים מסוגו של אייזנהאואר. אייזנהאואר, מצביא מלחמת העולם ונשיא רפובליקאי, היה יחד עם זאת מי ששלח את המשמר הלאומי לשמור על זכותה על ילדה שחורה לסוע לבי"ס מעורב אחרי פסיקת Brown. כיום המתמודדים הרפובליקאים לנשיאות נאלצים להשבע אמונים להתנגדות להפלה בכל שלב התפתחותי, להתנגדות ל"אמונה" במשבר האקלים, ואפילו להשבע לצדקת הדרך של הקונפדרציה (ובמשתמע לעבדות) ולהנפת דגלה. מועמדים רפובליקאים בולטים תומכים במשפחה "לדוגמא" מזרם נוצרי קיצוני במיוחד שעיקר אמונתו היא השארת נשים כנועות בידי האב/הבעל ובמתנגדי זכויות להט"בים. לריקאציה הזו יש הצלחות לא מעטות, ובעשור האחרון כורסמו משמעותית החירויות של נשים לבצע הפלה בלא מעט מדינות בארה"ב.

יש קושי לתקוף ישירות פסיקה המתבססת על התיקון ה-14 ועל כן מרבית האתגרים לRoe בזמננו הן של חקיקה "עוקפת" שלא אוסרת הפלות אבל הופכת את הגישה אליהן לבלתי אפשרית. ביהמ"ש נאלץ עוד לפסוק ב1992 ב Planned parenthood vs Casey (כן, כן אותו ארגון שהרפובליקנים כרגע מנסים לבטל את המימון הפדרלי שלו) שהגבלה לא מידתית של הגישה להפלות היא הפרה של פסיקת Roe. אני חושש שלא רחוק היום שביהמ"ש השמרני יעמוד מול עתירה שתתקוף את Roe וPlanned parenthood וייתכן שיבטל את הפסיקות ההן או יכרסם בהן משמעותית, ארגוני הימין השמרני עוסקים בלהציף עתירות שמאתגרות את Roe בצנרת השיפוטית בתקווה שביהמ"ש יבחר אחת מהן לפסיקה והמדינות שבהן הימין השמרני דומיננטי ממשיכות "לאתגר" את הפסיקה בדרכים חדשות. אחד מהמאבקים המשפטיים האלו, מאבק של ארגוני פרו הפלות, ברגולציה של טקסס את מרפאות ההפלה, נראה כאיום הבא על Roe שיגיע לפסיקה בעליון.

אותו תהליך ריאקציה שראינו לאחר פסיקת Roe Vs Wade עשוי להתרחש גם בעקבות אוברגפל. את ניצניו אפשר לראות בניסיונות למרי אזרחי של פקידות ופקידי רישום נישואין שמרנים, בעיקר בטענה שחובת רישום נישואי להט"ב נוגדת את חופש הדת שלהם, המוגן בחוקה, ולפיכך אי אפשר לאכוף עליהם לממש את הרישום. אפשר להעריך בזהירות שארגונים שמרנים מכינים כבר את המתקפות על הפסיקה. לא מופרך לתאר גם מעבר לאלימות באזורים השמרנים של ארה"ב, בדומה למעבר לאלימות שחל בדרום בשנות המאבק על זכויות האזרח בשנות ה-60.

בכל זאת, יש מקום לאופטימיות, לאורך השנים, נראה שבית המשפט והחלטותיו מצליחים לשקף את ההתקדמות והשינוי של החברה. פסיקות השתנו בהתאם לערכים של החברה ובתורן שימשו כלי משפיע ומחנך בתהליכי שינוי חברתי. גם פסיקת אוברגפל היא חלק מדיאלקטיקה כזו.

פסק הדין מתייחס לכך ישירות:

ההיסטוריה של הנישואים היא זו של המשכיות ושינוי. שינויים כמו ירידת קרנם של הנישואים בשידוך … חוללו שינוי עמוק במבנה של הנישואים ובמרכיבים של הנישואים שפעם נחשבו להכרחיים… שינוי בהבנה של הנישואים הוא אופייני לאומה שבה מימדים חדשים של חופש מתבררים לדורות חדשים.

כנראה שגם אוברגפל עוד יעמוד בפני אתגרים דומים לאלו של רו. בחשבון אחרון, חברות לא משתנות בהנפת עט של שופט. המאבק לא מסתיים בפסיקה, אבל היא נקודת ציון משמעותית בדרך לשיוויון.

קריאה נוספת:

למי שרוצה לקרוא את הפסיקה כולה – מומלץ. למעקב וניתוח אחרי החלטות ביהמ"ש העליון מומלץ הscotusblog.

גלולה מרה

פוסט מפעם שלא הצלחתי לסיים. נתקלתי בו עכשיו במסגרת ניקוי אבק בבלוג. עדכנתי קצת ומפרסם AS IS. וראו הוזהרתם, הוא עוסק ברובו (אך לא כולו) בחוליי מערכת הבריאות האמריקאית. לאו דווקא באלו שאנחנו מכירים (ושעליהם האובמהקייר אולי מתחילה להתמודד).

גלולה מרה

כנראה שקראתי עכשיו את מה שהיא הכתבה הכי חשובה שקראתי מזה הרבה מאוד זמן על מערכת הבריאות האמריקאית והחוליים שלה, עבודת מופת עיתונאית בטיים מגזין(גם שאני לא מסכים לכל מילה) – תקראו תקראו תקראו. (בינתיים נראה שהמאמר נכנס מאחורי חומת תשלום, אבל בטח אפשר לעקוף אותה, בכל מקרה יש תמצית וגם עותק סרוק שהצלחתי להניח עליו את ידי).

אבל אם לא תקראו, אנסה בשורות הבאות להביא תמצית:

למה זה כל כך יקר

הכתבה מפנה זרקור שחסר בהרבה מהסיקור של רפורמת הבריאות בארה"ב לא רק לשאלת מי משלם? אלא למה לעזאזל מדובר בהוצאה כבדה כל כך? למה זה כל כך יקר? למה ההוצאות על בריאות בארה"ב גדולות ב40% מההוצאות פר אדם (גם אחרי שקלול התל"ג לנפש הגבוה יותר) בעולם המפותח? גם במקומות שיש מערכות בריאות טובות מאלו של ארה"ב? למה הסיבה המרכזית להדרדרות לעוני ממעמד הביניים מתחילה ממחלה. למה כ- 70% אחוז מפשיטות הרגל האישיות מתחילות מהצורך בטיפול רפואי?

שין ראצ'י מלנקסטר, אוהיו שמאובחן עם נון הוצ'קינס לימפומה שמגלים שמרכז הסרטן הגדול ביוסטון (MD. Anderson) לא מוכן לקבל חולים עם ביטוח כמו שלהם (והם עובדי מעמד ביניים בתחום הטכנולוגיה) ונדרשים לשלם, מראש כמובן, 48,000 דולר רק לשישה הימים הראשונים של בדיקות ואבחונים ואח"כ 83,000 דולר לתוכנית טיפול והמנות הראשונות של הכימותרפיה. ומקבלים חשבון עם 344 שורות של מחירים מנופחים.

ג'ניס בת ה64 שחשה כאבים בחזה, מפונה 4 מייל לבי"ח ומשוחררת לאחר 3 שעות של בדיקות שמגלות שמדובר בבעיית עיכול. מה שהיה קשה לג'ניס לעכל באמת היה חשבון של 21,000 דולר על ההרפתקאה הזו (כולל 995 דולר לאמבולנס!) או זה של אמיליה גילברט, נהגת אוטובוס בי"ס שהחליקה, נפלה, בילתה 6 שעות בבי"ח, מתוכם 15 דקות עם רופא (ו3 בדיקות CT!) ושוחררה הביתה עם חשבון של 9418 דולר, שאותו, לאחר כשלון במאבק משפטי, היא משלמת עד עצם היום הזה.

סטיב.ה עובד צווארון כחול (ולמזלו עם ביטוח של האיגוד המקצועי) שנכנס למרפאת חוץ לטיפול של יום אחד (ללא אשפוז) ויצא עם תג מחיר של 87,000 דולר (שאליהם כלל לא ציפה, כיוון שהיה בטוח שיום אחד של טיפול חוץ יכנס במסגרת 45,000 הדולר של ביטוח הבריאות שלו).

ואולי הסיפור הכי נורא שקראתי היה הסיפור על סטיב.ד ואשתו אליס. סטיב אובחן עם סרטן ריאות קטלני. סטיב נאבק לעוד 11 חודשים עד מותו. החשבונות הגיעו ל902,452 דולר! (גם לאחר השתתפות של מדיקאייד הסמי ממשלתית בחודשים האחרונים) והשאירו את אליס, לא רק כאלמנה ואם חד הורית, אלא גם עם הר של חוב שאין דרך לשלם. ועוד ועוד סיפורים. באמת מזעזע.

מדיקייר – יש גם ביטוח ציבורי שעובד בארה"ב

בין שאר העובדות המדהימות בכתבה היא התגלית שהמערכת המתפקדת היחידה בערך בשוק הזה היא דווקא מערכת הביטוח הפדרלית לזקנים – מדיקייר (medicare) המושמצת.  שמשלמת הרבה פחות מהלקוח הפרטי (כמה פחות? תחשבו 5%-10% מהמחיר של לקוח פרטי ואפילו הלאה) וגם מחברות הביטוח ועדיין לא משאירה את בתי החולים בהפסד. את כל זה מדיקייר עושה עם יד וחצי קשורות מאחורי הגב, שחלק גדול מהפעילות מבוצע ע"י קבלנים פרטיים (בשם מולך ההפרטה), כשנאסר עליה בחוק להתמקח על מחירי התרופות שהיא מממנת, למרות שכשחקן גדול בשוק היא יכלה לקבל מחירים סבירים בהרבה, או אפילו להתמקח על מחירי אביזרים רפואיים כמו מקל הליכה.למה הקונגרס נלחם נגד זה שמדיקייר תעשה שוק חופשי? אני מניח שאתם יכולים לנחש את הקשר בין זה לכמות הכסף שתאגידי בריאות אמריקאיים משקיעים בלוביזם בקונגרס.

תאגוד ותמחור

בניתוח של הכתבה עולה שמעבר לשלל בעיות אחרות, בעיית העלויות האדירות שמפרקת את מערכת הבריאות האמריקאית מקורה בחיבור בין שתי בעיות:

א. תמחור נפרד של כל שירות: חשבון של בית חולים כולל בנפרד: כל בדיקה, כל תרופה, עלות החדר, טיפול ע"י רופא, פענוח בדיקה ע"י רופא ועוד. בחלק מהמקומות מגיעים לרמת הספונג'טה (פד האלכוהול הקטן שמחטא לפני זריקה). תמחור לא שקוף (לפחות לא מראש לחולה הנואש) שמבוסס על "ספר המחירים" (הchartmaster) , שהתעריפים שלו מפורקים לעשרות אלפי תת פריטים ושהמחירים שלו כבר מזמן התנתקו מהמציאות (טיפול שנכנס יקר כטיפול ניסיוני ואח"כ הוזלו בעוד שבתעריף ההתייקרות האוטומטית של הchartmaster המשיכו להתייקר, אי חישוב של עלות שולית פוחתת וכו'). אבל גם הגיון התמחור הבודד (כשל חשבונאי שברוב מפעלי העולם המובילים כבר נפרדו ממנו לשלום) נובע בעצם מהבעיה הגדולה יותר, שבסעיף הבא: התאגוד.

ב. התאגוד – בתי החולים כולם מתואגדים, חלקם כחברות לכל דבר וחלקם (הגדול) כמלכ"רים. כך שהם לא משלמים מס.  בפועל מסתבר שההכנסה של רובם מתרומות היא שולית ומדובר במכונות מזומנים משוכללות עם שולי רווח שמנים, שמגיעים בבמקרים רבים לעשרות אחוזים, גבוהים גם מחברות הייטק כמו Apple (וזה בתחום עתיר עובדים כמו בית חולים, אפשר להבין מה שיעור הרווח שמתחבא שם).  הנקודה זו חשובה גם לנו (כפי שאסביר בהמשך) והיא לא טרוויאלית.

מה בין התאגוד והמחירים היקרים? בטח שמדובר בתאגוד של מלכ"רים (שבטח לא יכול להזיק לא? אז לא):  מסתבר שבמוסדות כאלו, שמתנהלים כעסק גדול, הצורה הופכת לתוכן. בית חולים שהוא תאגיד עצמאי (או תאגיד בבעלות גוף צדקה או אוניברסיטה) מתנהל כחברה למטרת רווח גם אם הוא לא אמור להיות כזה. נוצרת תחרות ומערכת ציפיות לרווחים. רווחים שמתורגמים בצידם לשכר מנהלים (ורופאים כוכבים) גבוה יותר, להקמת מבנים ועוד.  נוצר כאן מן מירוץ חימוש, דומה לזה של האוניברסטיאות בארה"ב, של הקמת עוד מבנים, רכישת בתי חולים אחרים, העלאת שכר במירוץ ל"רופאים כוכבים" וכד'. מירוץ חימוש שמזין את הצורך והרצון בהמשך הגדלת הרווחים החריגים האלו. אני מעריך (מהכרות עם מקרים דומים) שגם מערכות ציבוריות (ברמת העיר, המחוז והמדינה) מפקחות על בתי החולים בעזרת אותם פרמטרים השוואתיים שלקוחות כאמור מעולם החברות. כך, גם בתי חולים שלא חפצו להכנס למירוץ הרווחים הזה מוצאים את עצמם נגררים אליו.

ויש לדעתי עוד משהו שקשור במיוחד לחבות המס הנמוכה של הפסאודו מלכ"רים האלו.  משהו שהכרנו כבר במשבר 2008 בסקטור הפיננסי דווקא, שם התברר שיש קשר מובהק בין הפחתת שיעור המס השולי במדרגה העליונה להתנפחות שכר המנהלים, רמות הסיכון שהם לוקחים (קשר שהודגם בין השאר במחקרים של תומס פיקטי) ולהגברת האי שיוויון בשכר. מה הקשר? מתברר כנראה שכשחלק גדול יותר מההכנסה נשאר אצל ההנהלה הבכירה (בגלל הורדת שיעור המס בדרגה העליונה) המוטיבציה להעלאות שכר לא מוצדקות גוברת כי חלק גדול מהעלאה כזו נשאר אצל המנהל. יותר מזה, יש מוטיבציה ללקיחת סיכונים גבוהה, כיוון שבמקרה הטוב מקבלים בונוסים אדירים ובמקרה הרע? המנהל בד"כ הולך הביתה עם מצנח זהב של מיליונים.

מתברר שיש הגיון דומה בפסאודו מלכ"רים (או "מלכ"רים למטרת רווח") כאלו. העדרו של מיסוי על רווח חריג מגדיל את המוטיביציה ליצור כזה. רווח שיתרגם בסופו של דבר לשכר מנהלים אדיר (והכתבה מביא דוגמאות מדהימות לנושא) ו/או למירוץ החימוש שתיארנו מקודם.

השילוב בין מוטיבציית הרווח החזקה לשיטת התעריף המפורט (פר טיפול, תרופה, מוצר או כדור) ועולם התביעות הרפואיות האמריקאי המפורסם יוצר קוקטייל קטלני (אך קשה להוכחה). בי"ח יעדיף לשלוח לקוח לבדיקה יקרה, גם אם מיותרת, וירוויח בכך פעמיים: גם יותר כסף בדוחות הכספיים של התאגיד וגם בטחון מפני תביעה על רשלנות רפואית..

חלאס עם ארה"ב, איך זה קשור אלינו?

תרצו קודם כל את החדשות הטובות או הרעות?

קודם כל הטובות: מצבנו (נכון להיום) הרבה פחות גרוע מהמצב בארה"ב. המחירים נמוכים ונשלטים בהרבה, יש כמה קונים גדולים – קופות החולים, שמצליחות להתמקח משמעותית על המחירים (וגם הן יודעות להתעמר בלקוחות החולים מאוד, או החולים כרוניים שלהם, אבל זה סיפור אחר, שאולי נקדיש לו פעם פוסט), יש מערכת בריאות ציבורית טובה יחסית שמבוססת על קופ"ח, מימון ממשלתי וחוק בריאות חובה ומערך בי"ח שמורכב בעיקר מבתי חולים ממשלתיים, בתי חולים של הכללית ומעט בי"ח ציבוריים (בעצם גופים שאינם בבעלות ממשלתית או ציבורית) – שהבולטים שבהם הם כמובן הדסה ושערי צדק שבירושלים. כמעט כל המחירים והעלויות נקבעות במשרדי הבריאות והאוצר, כך שאנחנו לא רואים (נכון להיום) חשבונות פרטיים אדירי מימדים כמו אלו שמתוארים בכתבה (חוץ מבחלקים הפרטיים של המערכת – בריאות השן ובמידה הולכת וגדלה בריאות הנפש).

אבל. יש גם חדשות רעות. זה החלק העובד של הסיפור. יש לו גם חלק אחר. גם מערכת הבריאות הציבורית הישראלית במשבר.

הוצאה ציבורית על שירותי רפואה כחלק מההוצאה הלאומית על רפואה בישראל מול ה OECD

הוצאה ציבורית על שירותי רפואה כחלק מההוצאה הלאומית על רפואה בישראל מול ה OECD (נתוני מכון טאוב)

הגרף ממחיש את זה מצויין.זה לא שההוצאה הציבורית על בריאות לא גדלה,אלא שההוצאה הפרטית גדלה הרבה יותר. יש שתי צדדים לסיפור הזה, גם המדינה לא מוציאה מספיק ומכריחה את האזרחים להוציא מכיסם יותר ובמקביל המדינה מתרה איסורים ותיקים (ו/או מעלימה עין מהפרה בוטה שלהם) על שירותים בתשלום פרטי בתוך המערכת הציבורית. ע"פ נתוני מכון טאוב (2015)  שיעור המבוטחים בביטוח בריאות פרטי (לא הביטוח המשלים של קופ"ח) על מ24% ל41% בין 99 ל2011, (היום המספר כבר בטח יותר גבוה) ולמרות זאת פחות ופחות ישראלים מרגישים בטוחים שיוכלו להרשות לעצמם טיפול במקרה קשה.

המערכת מיובשת, חסרה בתקני רופא, מיטות (1.9 לאלף תושבים לעומת 3 בממוצע בOECD), שיעורי תפוסה (הגבוהים בOECD ועומדים על 98%), אחריות (מספר לנפש נמוך בחצי מממוצע הOECD). מבוססת על עובדים (רופאות ואחים) בתנאי העסקה קשים ומשמרות ארוכות וחסרות בכ"א חיוני. גם סל הבריאות רחוק להתעדכן ע"פ הצרכים הנגזרים מקצב ההתפתחות הטכנולוגית ואפילו התיקון המינורי יחסית שועדת גרמן המליצה עליו בנושא הזה מוסמס לדעתי עם קריסת ממשלת הליכוד- יש עתיד ולא נכנס לתוקף.

ומה עושה המדינה מול המשבר הזה? חוץ מלייבש, לייבש, לייבש? לא תופתעו שפתרון הפלא שהיא מקדמת כבר שנים הוא הכנסת אלמנטיים פרטיים למערכת וסמי פרטיים למערכת. והדגל,  בלפחות 13 השנים האחרונות, הוא קידום מהלכים של תאגוד בתי החולים והפרדתם ממשרד הבריאות. תאגוד שאני משוכנע שיהיה בסיס למסחור והפרטה, אם  לגופים עם כוונת רווח, או לפסאודו מלכ"רים, נוסח ארה"ב.

אבל הדבר המפחיד באמת הוא שהקליקה הניאו ליברלית בכלכלה הישראלית מעתיקה כבר שנים רעה חולה אחרי רעה חולה מהכלכלה האמריקאי ובלבד שהן מתאימות לדגל הניאו ליברלי.  אני מסתכל על ארה"ב וחושש מאוד שאני רואה את איפה שנהיה עוד כמה שנים.

קריאה נוספת

למי שחפץ להתבאס יותר, בכלכליסט תיארו את התהליך הסופר מורכב והקשה (אבל לפי התיאור ראוי להערכה) שבו מחליטים מה יצטרף לסל שירותי הבריאות מדי שנה בישראל.

שוד וגניבת דעת – העלילה על הפנסיה התקציבית

רווית הכט פרסמה השבוע מאמר מעצבן במיוחד בהארץ שכותרתו היא ההאשמה: "הורים יקרים, גמרתם לנו את הכסף" . אני נטפל למאמר הזה כי אני מוצא שהוא מבטא הלך רוח כללי בעניין משבר הפנסיה בישראל.  הלך רוח שמוטה כנגד מי שאינו אשם במשבר, בכותרות: "מקבלי הפנסיה התקציבית" ושאינו עוסק באחראים האמיתיים למשבר הזה: בעיקר אנשי משרד האוצר ובנהנים המרכזיים ממנו: בעלי ההון ששולטים בחברות הביטוח וקרנות הפנסיה הפרטיות.

הנתונים

אפילו הנתונים הבסיסים במאמר שגויים: ההסכם שביטל את הסדר הפנסיה התקציבית בישראל הוא מ99 והקליטה אליה הפסיקה ב2001 (בשירות הציבורי, בצבא ב2004) , אבל מילא התאריכים, אח"כ מגיע הנפנוף המסורתי במספרים גדולים ומפחידים:

החבות של ישראל לחוסכי הפנסיה התקציבית עומדת על 770 מיליארד שקל, בערך פעמיים תקציב המדינה, והתשלום להם עומד ב-2015 בלבד על 19 מיליארד שקל. ב–2030 הוא יעלה עוד יותר ויגיע לשיא של 26.5 מיליארד שקל

אני לא מתייחס לעצם המספרים (שייתכן והם נכונים וייתכן ולא, בכל מקרה הם מבוססים על הערכות שבאות ממשרד האוצר, על אורך החיים, על תשואה ממוצעת ועוד, מספרים שאפשר לומר בעדינות שהאמינות שלהם מוכחת היסטורית כנמוכה) אלא לשימוש בהם: "פעמיים תקציב המדינה" – זה נשמע הרבה, אבל האם זה באמת הרבה או מעט? אם ההוצאה האזרחית בישראל היתה גודלת (כפי שאני מעריך שרבים ממשתפי הפוסט היו רוצים) והתקציב הישראלי היה גדל, אזי המכפלה היתה משתנית, היא חסרת משמעות בפני עצמה, בדיוק כמו לספור כמה פעמים המרחק מהארץ לירח הוא הסכום הזה אם נערום מטבעות של עשר אגורות זה על זה.  גם המספר השני לוקה באותה בעיה: 19 מיליארד ("וואו זה נשמע המון שאנחנו מדברים על מיליארדים") זה הרבה או מעט? תלוי כמובן בגובה התקציב בכלל..  על הגידול לשיא של 26.5 מיליארד אין מה לדבר בכלל. כי אם נחשב את הגידול בתקציב המדינה אפילו רק על 2% שנתי אזי נגלה שבעצם חלק הפנסיה התקציבית בכלל תקציב המדינה לא ישתנה כלל עד 2030 ואחריו הוא ירד.

גניבת הדעת

לב הבעיה עם התיזה הזו, מעבר לחיזוק התפישה בציבוריות הישראלית על זה "שאין כסף בתקציב המדינה",  היא התיאור שהיא מכנה "שרשרת המזון".  בראש "הלורדים" של מקבלי הפנסיה התקציבית, אחריהם מבוטחי הקרנות הותיקות שנסגרו ב95 ואחריהם השאר.  תוך הדגשה חוזרת שההטבות של אלו "שלמעלה" בפירמידה הן "על חשבון משלמי המסים" כלומר "עלינו" . כלומר לב התיזה של רווית הכט היא שיש "משחק סכום אפס" בין הקבוצות השונות האלו ושהזכויות של מי "שבראש הפירמידה" הן א. לא הוגנות ב. ע"ח מי שנמצא "בתחתית שרשרת המזון" , על הדרך היא מפליגה ומכנה את זה "שוד בין דור", כלומר פעולת פשע אלימה שנעשית ע"י אותם מקבלי "פנסיה תקציבית" ומבוטחי הקרנות הותיקות (חלק לא מבוטל מהם בגימלאות כבר) מול בני ה40 ומטה.  למי שקורא את המאמר אין ספק, האשמים במצב הם מקבלי הפנסיה התקציבית (ובמידה פחות מבוטחי הקרנות הותיקות) ובגללם, בגללם, לנו לא תהיה פנסיה. מה נדרש לעשות? לקורא המאמר יהיה ברור: לדרוש מהמדינה "לא להיות פחדנית" ולקחת ממי שנמצא בראש "שלשלת המזון" לטובת המוחלשים שבתחתית.

רווית הכט מקבלת ללא עוררין את שיטת האוצר,  זו שהשתררה עלינו מאז 85' ובפרט מאז השנים השחורות של נתניהו באוצר מ2002-2001. כך למדינה אין בשיטה זו כל אחריות על אזרחיה, או כל תפקיד פעיל בשוק. היא במקרה הטוב שומר לילה, רגולטור (מוגבל בתחומי הפעולה שלו שלא לאתגר את הקונספציה) . מה שנותר הוא לשלוח יד איש באחיו ואולי לחלק את הפירורים קצת אחרת.

על הדרך (וכנראה אפילו בלי להתכוון) היא נותנת קרדיט חיובי לבנימין נתניהו, שר האופל של הכלכלה הישראלית, כמי שבזכותו אותם "לורדים" בכלל מפרישים משהו. אולי זה אפילו קצת מצחיק שאותה "רפורמה" בפנסיה של נתניהו,  האשמה המרכזית בפירוק מערכת הפנסיה הישראלית ,זוכה פה לקרדיט חיובי כזה.

משבר פנסיוני

אז כדאי לפחות להזכיר את השורשים של משבר הפנסיה בישראל, ולא, הוא לא קשור לפנסיה תקציבית. הוא קשור קודם כל למלחמת הרעיונות שמתחוללת כאן, זו שלצערי השמאל הסוציאל דמוקרטי נוחל בה תבוסה בד"כ.  לב המשבר הזה הוא בגידת המדינה וההגמוניה הכלכלית, משפטית, תקשורתית, ברעיון שהאחריות על הבטחון הפנסיוני של אזרחיה היא מחוייבות של המדינה.  זניחת הערך הזה עומדת בתשתית המשבר וקשה להסביר את מה שהתרחש אח"כ בלעדיה.

נכון, יש קושי אמיתי שצריך להתמודד איתו בשינוי תוחלת החיים ומערכת הציפיות של אנשים מבוגרים מאורח החיים שלהם בגיל השלישי. אבל הוא בטח לא לב המשבר או סיבתו. אני משוכנע שעל בסיס רעיונות אחרים ומתוך ערכים אחרים המדינה יכלה למצוא לבעיה הספציפית הזו פתרון.

אני טוען שמרבית מהלכי האוצר בשינוי שוק הפנסיה בישראל ניתנים להבנה כחלק משיטת הטרנספורמציה הניאו ליברלית, שאותה מתאר יפה דיוויד הארווי ב"קיצור תולדות הניאו ליברליזם" (תקראו!).

אמנם הדרך לשינוי עולם הפנסיה בישראל התחילה עוד בביטול ב"תוכנית הכספית של חברת העובדים" עם עליית הליכוד לשלטון בסוף שנות השבעים. אבל הרגעים הקובעים הם הניתוק של קרנות הפנסיה מההסתדרות, ארגון ציבורי במהותו (חלקית כבר ב95' וסיום המהלך תחת נתניהו כשר אוצר ב2003) והעברתן ניהולן והאחריות עליהן להגיון השוק הפרטי. מהלך זה כלל בין השאר:

  • מכירה של קרנות פנסיה לחברות ביטוח ופיננסים שההגיון היחידי המנחה את פעילותן הוא מקסום הרווח לחברות האלו (וככתוצאה ממערכת התמרוץ המעוותת של שכר המנהלים הבכירים, נוסף לזה גם מקסום הרווח לטווח קצר של אותו מנהל/ת)
  • הפיכת הבחירה בקרן פנסיה להחלטה כלכלית אישית ומכאן במשתמע לאחריות אישית של כל אזרח ואזרח,  החלטה שאין לנו באמת את הכלים לקבל ומציבה את האזרחים כפרטים בודדים מול מערכות פיננסיות ענקיות שיש קושי לנהל איתן מו"מ. לי כפרט אין שום יכולת לדעת איפה בעוד עשרים שנה אקבל פנסיה טובה יותר: באלטשולר שחם או במגדל. אבל אשליית הבחירה שמוענקת לי מטילה עלי את האחריות לפנסיה שלא תהיה לי עוד עשרים שנה.  ה"בחירה" המפוקפקת הזו גם הולידה תעשייה של יועצי פנסיה שאמורים לסייע לי למקסם את התשואה העתידית שלי ובפועל מעשירה את כיסם.
  • הפסקה הדרגתית של הנפקת אג"ח ממשלתיות מיועדות לקרנות הפנסיה. האג"ח שאפשרו למדינה מקור מימון זול יחסית בזמנו ועם בטחון גבוה אפשרו לקרנות להציג תשואה סבירה ברמות סיכון נמוכות יחסית. הירידה המתמשכת (עד להעלמתן בסופו של דבר) של אג"ח מיועדות מכריח את קרנות הפנסיה להזרים את המילארדים שנחסכים אצלהן לשוק ההון והחוב הישראלי. הכסף הזה מוזרם לבורסה להנפקות (מפוקפקות בחלקן) ובעיקר לאג"ח (מפוקפק בחלקו) . שרשרת המזון של המנפיקים מתמוגגת: הרים של כסף שמגיעים לשוק ומאפשרים לחתוך עמלות שמנות, להנפיק אג"ח זבלי בתשואות של אג"ח בסיכון נמוך ולהצדיק משכורות עתק של מנהלי ההשקעות, החיתום והאיגו"ח . חלק מהכסף הזה, כפי שלמדנו במשבר הכלכלי הקודם, בהעדר אופציות טובות בישראל זורם גם למיזמים בחו"ל, חלקם מפוקפקים במיוחד (שוב, על בסיס הדיווח התקשורתי דאז על השקעות הנדל"ן במזרח אירופה). המחיר לחוסך הוא ברור: העלאה משמעותית של הסיכון ולעיתים מזומנות מדי, גם ירידה בתשואה שלו.
  • השלבים הבאים ידועים כבר: הקמת קרנות פנסיה "במודל הצ'יליאני", כלומר בזה שתכננו עבור הרודן פינושה, אחרי שרצח את מנהיגי השמאל , מיטב המוחות של הכלכלה הניאו ליברלית בהנהגת מילטון פרידמן.  בחסכון במודל הצ'יליאני האחריות על רמת הסיכון, התשואה וכו' היא על החוסך. ובמקביל מתכננים להפחית עוד הגבלות על השקעה של החסכון הפנסיוני בחו"ל או ברמות סיכון גבוהות בישראל (כולל השקעות "פרטיות")  וכך ימשיך "התדלוק" של שוק ההון הישראלי.

לפיכך אני מציע לחשוב על השינויים שמוביל האוצר בעולם הפנסיה בישראל כמהלך אדיר מימדים של חלוקה מחדש. העברה אדירה של הון וכוח מהמגזר הציבורי ומהחוסכים למגזר הפרטי ולחבורה לא קטנה של גוזרי קופון.   ההסטה של הדיון מהמהלך הזה ל"מיוחסים" שמקבלים "זכויות יתר" בפנסיה "על חשבוננו" היא הצלחה כבירה של מי שמעוניין להמשיך את החגיגה הזו.

הפנסיה התקציבית היא מודל פנסיוני  לגיטימי ועם תיקוף כלכלי (ראו הקישור בהמשך למאמר של  פרופסור אביה ספיבק בנושא), גם אם לא חף מבעיות.  כאזרח, פחות או יותר מקבוצת הגיל "שבשמה" כביכול מדברת רווית הכט, אני הייתי רוצה בטחון פנסיוני דומה לזה שקיים בו. הייתי מעדיף שהמדינה תנהל  את הפנסיה שלי ולא ברוקרים שעוסקים להעשיר את עצמם. בעולם של רווית הכט, נראה שהיתה מעדיפה שגם להם "לא יהיה". בזמן שהיא משליכה בוץ על מקבלי הפנסיה התקציבית, לתשואות הקהל, יש לא מעט מנהלים וטייקונים שמרוצים מהמשך ההתנהלות הנוכחית.

רוח המערכת

קשה לי לחמוק מהתחושה שהמאמר הזה מבטא את רוח המערכת בקבוצת שוקן. ההסתה נגד הפנסיה התקציבית ומקבליה  "המחוברים" מהדהדת באין ספור כתבות ומאמרים במרקר וגם בהארץ.   הקול, קולה של רווית הכט, אבל המילים: קו המערכת של המרקר.

קריאה נוספת:

פרסום של פרופסור אביה ספיבק במכון ון ליר : הפנסיה בישראל ובעולם: כיווני התפתחות עיקריים, גישות והשפעות אידיאולוגיות

אחדות

אזהרה – פוסט קצת טרחני שמנסה להסביר קודם כל לעצמי מה בעצם אני חושב על האופציה של ממשלת אחדות, הפעם ובכלל.

אחדות היא מילה מגונה בד"כ בשמאל הישראלי, גם התגובה האוטומטית שלי לאפשרות הזו היא בחילה. אבל למה בעצם? והאם השלילה הזו היא נכונה תמיד?.  השמאל הרדיקלי ומרצ מזהירים תמיד שמצביעים למפלגת העבודה מסתכנים ב"אחדות" המשוקצת. לעומת זאת, רגע אחרי הבחירות, תמיד יהיה מי שיטען שמה שיציל את ישראל מממשלת ימין קיצוני היא רק ממשלת אחדות.

ראש הממשלה שמעון פרס וסגנו יצחק שמיר ליד שולחן הממשלה בכנסת, נובמבר 1985. באוקטובר 1986 התחלפו ביניהם האישים בתפקידיהם. אחדות – צילום אילוסטרציה

במילון הפוליטי הישראלי, כשאומרים אחדות מתכוונים לחבירה של מפלגת העבודה לקואליציה של ממשלת ליכוד. בשאר המקרים הביטוי השגור הוא כניסה לקואליציה. גם הכניסה של לפיד (שמתוארת בד"כ כמפלגת "שמאל מרכז") לקואליצית נתניהו-בנט-ליברמן לא תוארה מעולם כממשלת אחדות וכך גם כשעמדה על הפרק סוגיית הכניסה של קדימה (עם ליבני ולפני ההתפוררות) עם 27 המנדטים שלה לממשלת נתניהו, "אחדות" היא כנראה מילה ששמורה למהלך אחד. אחדות – המילה תמיד מעוררת קונוטציה לממשלות האחדות של שנות ה- 80, למרות השינוי הדרמטי של המפה הפוליטית בישראל מאז.  אחדות, תמיד עם ריח נכלולי של "דילים" וג'ובים. אחדות, תמיד עם טור של אורי משגב שיסביר שעצם האפשרות לאחדות היא בעצם הסיבה שהציבור לא נהר בהמוניו להצביע למפלגת העבודה (מחנ"צ, כן).

כיוון שהמושג טעון כל כך שהוא מקשה על דיון רציונאלי אציע להחליף את המילה במושג נייטרלי יותר: " כניסה של מפלגת שמאל גדולה עם שאיפות שלטוניות לקואליצית ימין".  וכיוון שהבחירות האלו הוכיחו (שוב!) שהקומון סנס של השמאל הישראלי פגום משהו וששיטות העבודה שלו אינן מספקות, ראוי בעיני לבחון בכל זאת את האפשרות המשוקצת הזו, מתי האפשרות הזו מתאימה ומתי אין להסכים אליה. אולי (ויש אולי גדול) נצליח להציב אמות מידה שמאפשרות דיון רציונאלי על האפשרות הזו.

תיאולוגיה

יש טיעונים רציניים נגד כניסה של מפלגת שמאל גדולה עם שאיפות שלטוניות לקואליציית הימין, אבל לצערי מרבית הטיעונים שאני קורא כנגדה הם "אנטי טיעונים". "אנטי טיעונים" כי הניתוח שעומד מאחוריהם מפוקפק או בניתוח המציאות שלו או בבחירה המוסרית שלו.  אני מאמין שיותר משהם סיבה להתנגדות לממשלת אחדות הם צידוקים רציונאליים, בדיעבדיים, של התנגדות רגשית, אולי אפילו תיאולוגית. בין כל הטיעונים התיאולוגים השונים והמשונים אפשר להבחין בשלוש תמות חוזרות:

"ממזרים חסרי כבוד", כתב אורי משגב על רמיזה כלשהיא שיש בכירים וירטואליים במפלגת העבודה ששוקלים את האפשרות לחבירה של המחנ"צ/העבודה לקואליצית נתניהו החדשה.  משגב מנסח את הבעיה במונחים של "כבוד" .אבל המושג "כבוד" במובן הפשטני שלו, פשוט לא שייך למרחב הפוליטי והדמוקרטי.  הנה דוגמא טובה: משאיבדה ממשלת רבין השנייה את הרוב בכנסת (עם פרישת ש"ס) נשענה הקואליציה דאז על חברי הכנסת סלמוביץ וגולדפארב מסיעת יעוד (ז"ל) שפרשו מצומת (ז"ל). כשחברי הכנסת האלו תמכו בהסכם אוסלו ב' האשימו אותם בימין במכירת ארץ ישראל תמורת "מיצובישי" (רכב סגני שרים דאז).  האם בשם "הכבוד" של ח"כ אלכס גולדפארב אורי משגב חושב שהיה עדיף לוותר על אוסלו ב'? אני מניח שהתשובה כאן ברורה (ושלילית), פוליטיקה עושים באמצעים פוליטיים ולמילה "כבוד" אין הרבה משמעות בה.  לא אתעכב הרבה על הטיעון כיוון שברוב המקרים הוא מתגלגל לטיעון ה"לנינסטי" או לטיעון ה"תיאולוגי", עליהם ארחיב כעת.

הטיעון "הלניניסטי" – "שיקבלו מה שהם הצביעו בשבילו"/"שהעולם יבין שזו היא ישראל האמיתית"  כתבו אחרי הבחירות רבים מחברי בשמאל. גדעון לוי ייחל לכך עוד לפני הבחירות ("עדיף ביבי על בוזי") ופעיל שמאל רדיקלי ותיק ומוערך כתב (כמעט חודש אחרי הבחירות) כי הוא "רוצה שיריב לוין יהיה שר משפטים ובנצי גופשטיין ימנה שופטים". כמעט כל כותבי עיתון הארץ כתבו אחרי הבחירות מאמרים ברוח הזו. שמייחלים שיחשף פרצופה "האמיתי" של ממשלת הימין. כדי "שהציבור יוכל לשפוט" וכדי "שהעולם יבין עם מה יש לו עסק" ובתקווה "יכריח את ישראל לסגת מהשטחים".

הטיעון הלנינסטי (ברוח מימרתו של לנין "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב" – טוב למהפכנים כמובן) נגוע מוסרית ונשען על קריאת מציאות מפוקפקת (במקרה הטוב). נגוע מוסרית כי אלו שאוחזים בו מייחלים רע ללא מעט אנשים בשביל שייגרם טוב בעתיד וירטואלי כלשהוא, או אפילו בלי טוב אלא רק כ"עונש" עבור "המצביעים שממשיכים לטעות". יתר על כן, הטיעון הלנינסטי נשען על קריאת מציאות מפוקפקת.  יש איזו ערובה לכך שאם מדינת ישראל "תספח את השטחים ותחשוף את פרצופה האמיתי" אזי העולם יכפה עליה נסיגה לגבולות 67? שאם "בנצי גופשטיין ימנה שופטים" אז "הציבור הנאור" יבין שטעה כשהצביע לנתניהו? מסופקני.

מספרים שמפלגת השמאל הקומוניסטית (אדירת הכוח) בגרמניה הווימארית תמכה בעלייתו של היטלר לשלטון מתוך המחשבה ש"ככל שיהיה יותר רע" יגבר הסיכוי למהפכה ושנפוץ בקרבם המשפט: "אחרי היטלר אנחנו". על המציאות שהתגלגלה מתוך נבואה מפוקפקת זו אנחנו כבר יודעים. הלקח שאני למד מההיסטוריה הוא שיש לתהליך ההתפרקות של דמוקרטיות נקודת אל חזור. כזו שאם עוברים אותה קשה מאוד לחזור אחורה.  זו שהמחירים אחריה נהיים גבוהים בהרבה. כך שסביר בהרבה שה"הייחולים" המפוקפקים משמאל לממשלת ימין "הרדקור אמיתית" יביאו לנקודת האל חזור הזו מאשר לבלימה של הפופלאריות של הימין בציבוריות הישראלית ולסיכום הכיבוש או הניאו ליברליזם.

הטהרות באופוזיציה

כור המצרף: אחד מאיוריו של גוסטב דורה לכור המצרף של דנטה אליגיירי (ויקימדיה)

כור המצרף: אחד מאיוריו של גוסטב דורה לכור המצרף של דנטה אליגיירי (ויקימדיה)

"הטהרות באופוזיציה" , הנה צירוף לשוני שהתגלגל ישירות מ"כור המצרף" של הנצרות הקתולית הימי-בינימיית למילון הפוליטי הישראלי. על המפלגה שהפסידה בבחירות "להטהר באופוזיציה" ו"להבנות מחדש".  לפעמים יש טעם למדבר אופוזציוני, יש מצבים שמפלגות באמת צריכות לעסוק בבנייה מחדש ולא בשרידי שלטון. תמיד? לא בהכרח. יש הרבה מה לעשות שם. אבל כדאי שהסיבה לישיבה באופוזיציה תהיה קשורה למטרות שאליהן מחוייבת המפלגה וליכולת הריאלית להשיג אותן. יש כוח באופוזיציה (עוד בהמשך על זה) וזו יכולה להיות סיבה טובה להיות בה, אבל הטהרות בפני עצמה? לא ממש.

אז ששללתי כמה מ"הטיעונים" המובהקים נגד ממשלת אחדות גיליתי כמה סיבות טובות דווקא לתמוך בכניסה של מפלגת שמאל גדולה עם שאיפות שלטוניות לקואליציית הימין, הנה כמה מהם:

איפה השרים

(או פוליטיקה, עושים באהבה או לא עושים בכלל)

אנסה את כוחי ב(עוד) טקסונומיה סכמטית של קהל הבוחרים הישראלי (דיסקליימר: טקסונומיה שמבוססת רק על זיהויים שלי): מצביעי "אג'נדה", מצביעים "שלטוניים" ומצביעי "שינוי".

מצביעי האג'נדה מנסים לקדם אג'נדה מובהקת מסויימת (נגד חרדים, בעד סיום הסכסוך, בעד לגליזציה של קנאביס, בעד מיצוי זכותנו האלוהית על ארץ ישראל השלמה), סביר להניח שמצביעי אג'נדה יצביעו למפלגות שמקדמות את האג'נדה הזו (או לאישים במפלגות כאלו) גם בלי שיש סיכוי סביר שאלו יהיו מפלגות שלטון או אפילו שותפות בקואליציה.

מצביעים "שלטוניים", בניגוד מסויים למצביעי האג'נדה,  בוחרים ב"מי שיענה לטלפון האדום ב2:00 בלילה", במי שנראה להם שיכול לעמוד בצורה הטובה ביותר באתגרים העומדים בפני מדינת ישראל לעת הזו. אני לא חושב שלאלו בהכרח אין אג'נדה, אלא שהיא שיקול משני יותר בהתלבטות מול הפתקים בקלפי, הם לא יצביעו למועמדת שהם מחבבים אם היא לא נדמית להם כקרוצה "מחומר של ראש ממשלה".

מצביעי "השינוי", מצביעים למועמדים ומפלגות שנדמות כמביאות "שינוי" לפוליטיקה הישראלית (ומכונות לפעמים מפלגות "אווירה") , פחות משנה האג'נדה הספציפית ויותר רוח "באנו לשנות", בבחירות הקודמות יאיר לפיד ויש עתיד רכבו חזק על הגל הזה ובבחירות האלו הם התחלקו בקולות האלו עם כולנו בהנהגת כחלון. בטקסונומיה שאני מציע, מצביעי "השינוי" דומים למצביעים "השלטוניים" בצורך שלהם במועמדים "ייצוגיים". מצביעי "השינוי" יכולים גם להטות את הכף למהפך פוליטי, אם הם מזהים את מפלגת האופוזיציה המרכזית כמפלגה שמייצגת את הערכים של שינוי וכמועמדת אפשרית להוביל כזה.

כן, בטקסונומיה הזו יש עוד סוגי מצביעים, בין השאר: "הנמנעים" ו"מצביעי הנגד" ש"שמים זין בקלפי". לא אעסוק בהם בפוסט הזה

מהטקסונומיה הפוליטית הזו אנסה לנסח את הטיעון "הפוליטי" בעד מממשלת אחדות כך: מצביעים "שלטוניים" (להבדיל ממצביעי "אג'נדה") מצביעים למפלגות שנדמות כמפלגות שיכולות להיות מפלגות שלטון. אלו בתורן צריכות לכלול אישים שנדמים כראשי (ראשות) ממשלה פוטנציאליים. גם מצביעי "שינוי" יכולים להצביע למפלגת האופוזיציה המרכזית אם יהיה לה דימוי של "כזו שיכולה להזיז ולשנות דברים".

בישראל כיום המסלול של היות שר/ה הוא כמעט הכרחי בבניית הדימוי של ראש ממשלה פוטנציאלי. כך גם נבנה ניסיון (ודימוי) ממשלתי הכרחי למפלגה שמתיימרת להוציא מתוכה שר בטחון, ראש ממשלה, שר חוץ, שר אוצר.  כדאי לזכור שבמציאות של כמעט 40 שנה שבה הליכוד (על המפלגות שצמחו ממנו) הוא מפלגת השלטון "הטבעית" של ישראל,  פחות ופחות מהח"כים של מפלגת העבודה שימשו בתפקידי ביצוע ציבורים מרכזיים ולכן גם פחות ופחות נתפשים "כחלופה" אמיתית, אצל חלק מהציבור לפחות, אלא כמין "מרץ" מוגדלת.

דוגמא מובהקת לבעייתיות הזו היא העובדה שבין כעשרים חברי הכנסת של מפלגת העבודה אין חוץ מהרצוג אף אחד עם ניסיון מיניסטריאלי, וגם במקרה שלו לא מדובר בתיק מרכזי, ציבורי או נחשב.  לבני ופרץ, רכש מ"התנועה" משפרים טיפה את המצב הזה במבט על "המחנה הציוני". אבל כדאי לשים לב שכל התיקים האלו הם בגלל שלבני היא יוצאת מפלגת השלטון "הטבעית" והרצוג ופרץ לא שמרו על "טוהר" ו"כבוד" וישבו עם הליכוד/קדימה בקואליציה. קשה לשווק למצביעים "שלטונים" את מפלגת העבודה כאלטרנטיבה שלטונית בהעדר "שרים".  זהו הבדל עצום מממשלת רבין שהיתה מלאה באנשים בעלי ניסיון (ואולי חשוב מזה בפוליטיקה: דימוי ציבורי של ניסיון) מיניסטריאלי משמעותי.  נכון, יש שם כמה חברי כנסת מצויינים (קודם כל שלי יחימוביץ אבל עוד הרבה אחרים) אבל בשביל זה יש כבר דב חנין וגפני וגילאון. קל להנגיד את המחסור הזה לרשימת הליכוד,  מלאת השרים והשרים לשעבר. חלק משרי הליכוד שצברו כשרים מעמד פוליטי אישי משמעותי מספיק, כבר הספיקו להצמיח מפלגות לווין: את כולנו של כחלון, את ישראל ביתנו של ליברמן(במובן מסויים) ובראש ובראשונה את מפלגת "השרים" של קדימה דאז (שחלקה עוד התגלגל ל"תנועה" עם לבני ושטרית).

מחוץ למרחב הפוליטקלי קורקט כדאי לזכור שחברות בממשלה מאפשרת גם לתחזק יותר פעילים במשרה מלאה (מעבר לעוזר/ת פרלמנטרי) בתפקידי המעטפת המיניסטריאלית. פעילים עם נגישות למידע, כוח וכסף. אלו כלים קריטים בניסיון לעצב דעת קהל ולהשפיע על המדיניות. מותר לעקם את האף מול זה אבל זה המגרש ומי שאין לו את זה (מבחירה או מכורח) מאבד כלים משמעותים לעיצובו.

מחוייבות לאג'נדה, מחוייבות לבוחרים.

עוד סיבה טובה למפלגת שמאל בעלת שאיפות שלטוניות לשקול לפחות הצטרפות לקואליציית ימין היא שזו נותנת הזדמנות למימוש האג'נדה שלה. אולי תטענו נגדי שמימוש האג'נדה לא תתאפשר בממשלת ימין, תטענו נגדי? אולי תאמרו כיוון שהאג'נדה של המפלגה מנוגדת לזו של ממשלת הימין, וזה נכון, בתקווה. אבל גם למימוש חלקי של האג'נדה, הערכים והאמונות של מפלגה יש משמעות ובמובן הזה הוא מבטא את המחוייבות לבוחרים שהצביעו בעד המפלגה. נכון: זה קל יותר למפלגות עם אג'נדה מצומצמת בנושא שולי: עלה ירוק, אם היתה עוברת את אחוז החסימה, היא מועמדת טובה לחברות בכל קואליציה, שכן למימוש האג'נדה שלה יש קשר קלוש לשאלת המשך המשטר הצבאי הישראל בשטחים, למצור על עזה או לגודל הגרעון בתקציב. אבל גם למפלגה גדולה ובעלת עמדות מוצקות יש כל מיני אג'נדות שייתכן לקדם אותן גם בקואליציית ימין בקונייקטורה כזו או אחרת. לדוגמא: לא כל ממשלת ימין מדיני היא ממשלת ימין חברתי מובהקת וכך ניתן לחבור אליה על בסיס אג'נדה כלכלית שמאלית ומחלוקת מוסכמת בעניין המדיני.

לדוגמא: "סיריזה" ביוון , מפלגת השמאל הרדיקלית החביבה עלי כרגע באירופה, הרכיבה את הממשלה היוונית הנוכחית על בסיס קואליציה עם אחת ממפלגות הימין. המשותף ביניהן הוא אחד, שלילת "הסדר החוב" הנורא שכפתה גרמניה על יוון והמשותף הזה מספיק כדי להכנס לקואליציה שמונהגת ע"י המחנה שמנגד.

עוד מימד של מחוייבות לבוחרים ולקהל שהשם הרע שיצא לו איננו מוצדק בעיני הוא זה שמדגימות המפלגות החרדיות.  קואליציה אחרי קואליציה המפלגות החרדיות מדגימות לנו איך עושים פוליטיקה של מחוייבות לקהל הבוחרים שלהם, הן יודעות שהמחיר של אי השתתפות בקואליציה הוא מחיר גבוה לקהל הבוחרים שלהן. הן מוכנות להתפשר לפעמים על לא מעט מהאג'נדה "הפורמלית" שלהן בשביל להמשיך לדאוג לקהל הבוחרים שלהן.

לצערי, לא נראה שלמפלגת השמאל הגדולה יש היום קהל בוחרים מובהק במידה כזו כזה, שהיא מוכנה לשלם מחיר בחלק מהאג'נדות המוצהרות שלה כדי לדאוג לו, קהל כזה יכלו אולי להיות האיגודים המקצועיים, או (וזה הבדל גדול) ההתיישבות העובדת, אך הוא נעדר היום.  אולי אם היה כזה התוצאות של הבחירות יכלו להיות שונות.

ועוד הערה: נדמה לי שהחשיבות של אג'נדה מתגלה במיוחד בהעדרה, כניסה של מפלגת שמאל לקואליציית ימין מטעמים פוליטיים בלבד וללא כל מחוייבות אמיתית לאג'נדה/בוחרים תתברר בד"כ כמשחיתה ומקוויאליסטית.

achdut_zeev

אבל למרות מה שכתבתי לא הייתי דוהר לממשלת אחדות, יש כמה סיבות טובות להתנגד למהלך כזה:

ייחוד

דיפרנציאציה, ייחוד בעברית צחה, הנה סיבה טובה לסגת במעט מהתמיכה בכניסה של מפלגת שמאל גדולה לקואליציית ימין. בתורת המיתוג לומדים על חשיבות הדיפרנציאציה של המותג ממותגים אחרים. כך גם בפוליטיקה. אם ברור שמפלגת השמאל הגדולה השואפת לשלטון תשב תמיד בקואליציית הימין אזי הדיפרנציאציה שלה ממפלגות הימין הגדולות הולכת ונעלמת, זה לא רק תהליך מיתוגי שבו תוולד מפלגת "ליכודה", אלא תהליך גם תהליך סוציולוגי אמיתי, קולות שהאג'נדה והערכים שלהם מתקשים לדור בקואליציית הימין יתרחקו למפלגות אחרות, חילוף חומרים פוליטי מתמשך יוליך דמויות בכירות מצד לצד והדרך לא ארוכה מדי להעלמות אותה מפלגת שמאל גדולה והפיכתה למפלגת שמאל בינונית,קטנה ואפילו לזכרון בלבד.

לא צריך לדמיין את התהליך הזה, כבר היינו שם, למוכנות הכמעט אוטומטית של מפלגת השמאל הישראלית הגדולה לחברות בקואליציית הימין או למצער למוכנות חברים בכירים במפלגה להרשות לעצמם חברות בקואליציית הימין גם בלי המפלגה (בראשם מנהיג המפלגה דאז וראש ממשלה מטעמה בעבר)

כבר היה תפקיד בשחיקת המותג של מפלגת העבודה ולהעלמות המנדטים "השלטוניים" שלה לטובת מפלגה שנתפשה במפלגת שלטון חלופית לקואליציית הימין, מפלגת קדימה (ז"ל) כמובן. אני נזהר מלקבוע שזו הסיבה המרכזית לדעיכה המתמשכת של מפלגת העבודה (ולא רוצה לנחש אם הבחירות האחרונות הן שירת ברבור או שינוי מגמה), בטוח שזו לא הסיבה היחידה וסביר שגם לא המרכזית.

ריבונות העם

ריבונות העם היא הרעיון המכונן של דמוקרטיה והביטוי לה במשטר הפרלמנטרי הישראלי הוא ריבונות הכנסת. לצערי, ריבונות הכנסת על הגוף המבצע היא כמעט תיאורטית בלבד בישראל.  זה נכון בשני אופני הפעולה המרכזיים של שליחי הציבור שלנו: החקיקה והפיקוח על הממשלה.

בחקיקה: לממשלה יש כוח אדיר דווקא כלפי הכנסת והיא (בתור ועדת השרים לענייני חקיקה) הגוף שיוזם את מרבית החקיקה שעוברת בכנסת (להבדיל מהצעות חוק פרטיות שהן כמעט דקלרטיביות לגמרי וחסרות סיכוי ממש לעבור). יתר על כן – באמצעות חוק ההסדרים הממשלה יכולה לבטל בפועל ("לדחות החלה" או ל"תקן תכולה" למשל) את החקיקה הלא ממשלתית של הכנסת, במידה והיא נגד עמדת הממשלה. לחוק שגם דורש תקציב למימושו (ולאיזה חוק לא נדרש תקציב למימושו) יש מכשלות נוספות בתהליך החקיקה (נדרש להצביע על מקור תקציבי) ובכל מקרה גורל מימושו יהיה תלוי אח"כ במשרד האוצר, ברצותו יתקצב וברצותו ישלול.

הפיקוח על הממשלה הוא אולי התפקיד החשוב יותר של הכנסת, ודווקא בתחום זה היכולות של הכנסת מוגבלות אפילו יותר. גם להלכה אין לדיון בועדות הכנסת את הסמכות והעצמה החוקית שיש לועדות הקונגרס האמריקאי, אך בפועל המצב גרוע בהרבה. ניקח לדוגמא את התחום הכלכלי: משרד האוצר לא טורח בד"כ לשלוח לועדות הכנסת נציגים בדרג שמעל רפרנט זוטר, וגם אלו (כשהם מגיעים) עושים כבשלהם בועדות, מתעלמים משאלות הח"כים ומסרבים להציג חלק מהמידע. להשוואה מעוררת קנאה נחזור לסנאט של ארה"ב. שם לראש ועדה מרכזית (למשל ועדת השירותים החמושים, ועדת ההקצאות התקציביות וכדומה) יש כוח אדיר, מקביל בסמכויות הפיקוח שלו לזה של הנשיא. לועדות יש יעוץ כלכלי ומשפטי מצויין, תחקירנים משלהם וכדומה. הן רשאיות (ומנצלות סמכות זו) לזמן עדים, במעמד דומה לזה של עדות במשפט, גם מהדרג הממשלתי הבכיר ביותר. הקונגרס הוא בעל סמכות לאשר מינויים בכירים ובכירים פחות בנוהל של שימוע פומבי החושף של עמדות המועמד/ת בענייני משרתו המיועדת.  כך שלדרג הפרלמנטרי האמריקאי יש את כל הכלים לממש את חובתו לפיקוח על הממשלה ואת המסורת הדמוקרטית להשתמש בכלים האלו בתבונה (נכון, גם בשיטה האמריקאית יש פגמים, עניין לפוסט אחר). איך אפשר בכלל להשוות את העצמה הפרלמנטרית של  הקונגרס לכנסת ישראל החלשה והמבוזה תדיר ע"י הממשלה, שברצותה פשוט משנה את הכללים ומתאימה אותם לרצונותיה.  אחד מהביטויים האומללים לחולשה הזו היתה בבג"צ שהגישו שלי יחימוביץ (יו"ר האופוזיציה דאז כמדומני) ורובי רבלין (דאז יו"ר הכנסת) בניסיון לכפות על הממשלה לאשר את הסכמי הגז בכנסת. עצם ההזדקקות לבג"ץ כדי לנסות ולאכוף את היכולת של הכנסת לבצע את תפקידה הבסיסי ביותר מעידה כאלף מונים על חולשתה.

נוסיף על החולשות האלו את העדרם של חברי הממשלה מפעילות ממשית בכנסת (ואפילו מטעמי לו"ז מוצדקים בעיני) ואת אופן הפעולה של הכנסת שמפזר את הח"כים בין יותר מדי ועדות בלו"ז מקביל (ולפעמים גם במקביל להצבעות) ומקשה עליהם לקבל מידע איכותי על החלטות דרמטיות שהם מצביעים עליהן ונקבל גוף מסורס וחלש.

אם יש תפקיד ארוך טווח שמצדיק בעיני אופוזיציה הוא שישיבה בה תאפשר בנייה של הכנסת (אולי מחדש? אולי מעולם לא הייתה כזו) כמי שמייצגת באמת את ריבונות העם בדמוקרטיה הישראלית. ככזו, יהיה עליה להיות בעלת יכולות פיקוח (וחקיקה) משמעותיות בהרבה מאלו שיש לה היום. זה לא מהלך פשוט, הוא דורש חבירות חכמות לח"כים בעלי תודעה דמוקרטית מקואליציות הימין, כמו גם השקעה נרחבת בעיבוד ערימות החומר שמגיעות לח"כים בועדות, מיצוי העיקר ומאבק מתמשך על הרלוונטיות של הועדות באמצעות החומר הזה. ראינו בשנים האחרונות את שלי יחימוביץ (חוק ההסדרים ותקציב המדינה) ואחריה גם את סתיו שפיר (במאבק הדון קישוטי ולצערי גם עתיר גולים עצמיים בהעברות התקציביות) מנסות להוביל קו אקטיביסטי כזה, אבל הדרך עוד ארוכה, ארוכה. בחירה של מפלגת השמאל הגדולה להצטרף לקואליציית הימין תפגע קשות (אם לא אנושות) במאמץ הזה.

אחדות?

אז אחרי שניסיתי לסדר לעצמי מה אני בעצם חושב על הסיבות בעד ונגד חבירה של מפלגת השמאל הגדולה בעלת השאיפות השלטוניות לקואליציית נתניהו, גיליתי שאני לא פוסל אותה אידיאולוגית או תיאולוגית, על הסף.  אך בפועל? את התשובה לזה אנסה לתת משני כיוונים, מזה של מרכיב הקואליציה ומניתוח ריאל-פוליטי של הקואליציות האפשריות וכוחה התיאורטי של מפלגת השמאל הגדולה בהן.

ימי נתניהו

netanyahu

אי אפשר לדבר על קואליציית נתניהו בלי לדבר על האיש הדומיננטי בה: בנימין נתניהו, ראש הממשלה. נתניהו הוא האיש שדמותו עיצבה בעיני יותר מכל את הימין הישראלי של הדור האחרון. הוא אידיאולוג שמשתמש במיומנות בכלים פרגמטיים (תקציב, חקיקה, דמגוגיה ציבורית, פוליטיקה) ע"מ להשיג את מטרותיו האידיאולוגיות.  ככזה , ולהבדיל מראש ממשלה אופורטוניסט טהור נוסח דמויות "בית הקלפים", נתניהו הוא פרטנר קשה למפלגה שנכנסת לקואליציה לקדם אג'נדה שמנוגדת לזו שלו, באמת אכפת לו מאג'נדת הימין והוא מחזיק באג'נדת ימין נרחבת גם בהיבט המדיני וגם בהיבט הכלכלי.  אני חושב ששלי יחימוביץ הבינה נכון שאי אפשר ליישב את הסתירה של מימוש מדיניות כלכלית סוציאל דמוקרטית מכסא שרת האוצר (שהוצע לה לכאורה בממשלה הקודמת) עם האג'נדה הכלכלית של נתניהו.

כבר ראינו שכשמדובר על נושא שהוא בדם ליבו של נתניהו, הוא יעשה הכל כדי לבלום אג'נדה מנוגדת.  צפינו בחלק מארגז הכלים של נתניהו בזובור שהוא העביר את יאיר לפיד באוצר, שכלל בין השאר הפעלה של אנשי אוצר שנאמנים אידיאולוגית ואישית לכלכלה הימין הנתניהוית כנגד השר הממונה ותדרוך תקשורתי מתמיד במקומות שהוא סטה מהקו הכלכלי השמרני של נתניהו (וכן, היו ללפיד פה ושם יציאות כאלו).  כיוון שברור שכך יפעל גם בנושא המדיני קשה למצוא אג'נדה שאפשר בשם קידומה להכנס לקואליציה. אני לא מדבר על "תירוץ" של כניסה לקואליציה אלא על בחירה אמיתית של כניסת לקואליציית הימין ע"מ לקדם אג'נדה כלשהיא.

משחקים של חולשה

מהריאל פוליטיקה אנו למדים שכוח הוא תמיד יחסי והוא תמיד תלוי בקונייקטורה. בקונייקטורה הפוליטית הישראלית כדי שלמפלגה מהמחנה השני תהיה אפשרות להוביל אג'נדה עצמאית בקואוליציית הימין היא צריכה כוח פוליטי אמיתי בממשלה. כוח פוליטי משמעו: יכולת להציב איום אמין על המשך הקיום של הקואליציה. בהעדרו של איום אמין שכזה, יכולה הקואליציה להתעלל בשותפה מהשמאל כרצונה, להמנע מהעברת חקיקה ותקציבים מבוקשים ובעיקר למנוע ממנה לממש את האג'נדה שבגינה היא נכנסה.  איום אמין ליציבות הקואליציה מתרגם כאן בעיקר לקושי של ראש הממשלה להרכיב קואליציה חלופית במקרה של פרישת השותפה הקואוליציונית. במקרה של הכנסת הקודמת לא היה כל איום אמין: לפיד תמיד יכל להכנס לממשלה (להזכירכם, מדובר בכנסת הקודמת, לפני שהוא היה "שרוף"), יתר על כן, כבר ראינו איך בפועל הלך ראש הממשלה "על הראש" של לפיד, שר האוצר, ושיתק אותו כמעט לגמרי. הסיטואציה הזו נכונה על אחת כמה וכמה בכנסת הנוכחית, אין לראש הממשלה שום צורך אקוטי בכניסה של מפלגת שמאל גדולה לקואליציה שלו  (חוץ מאשר לזרז את תהליך הפירוק שלה), יש לו חלופות טובות יותר מלא הסל.

יאללה לאופוזיציה

שיחקתי בפוסט הזה במעמד צד אחד, במציאות יש שני צדדים, כלל לא בטוח שכניסה של מפלגת העבודה לקואליציית נתניהו היא בכלל אופציה אפשרית מצידו של מרכיב הקואליציה. אבל בהנתן התנאים הקונקרטיים ועל אף היתרונות הלא קטנים שיש לכניסה לממשלה כזו מצידה של מפלגת העבודה אני חושב שנכון לעכשיו יש לפסול אותה.  בלי מנופי כוח משמעותיים (למשל: מצוקה אמיתית של נתניהו בין ליברמן לחרדים למשל, או משבר דרמטי עם כחלון) אין למפלגת העבודה סיכוי למימוש אג'נדה מדינית או כלכלית חברתית (לאלו מתוכם שיש כזו), נכון להיום אין למפלגה גם קהל בוחרים שהיא "צריכה" להיות בממשלה עבורו (וכאמור מקודם, חבל שזה נעדר).

פוליטיקה היא אמנות ההווה ומציאויות חדשות נוצרות בה חדשות לבקרים. לכן, את הערכת הסיכון/סיכוי הזו יש לבצע מול תנאים קונקרטים, כאלו שעוד ישתנו בוודאי במהלך חייה של קואליצית הימין הנוכחית ואלו שאולי יבואו בעקבותיה. מה שבטוח, אין לפסול עקרונית את האפשרות לממשלת אחדות, בטח לא מטיעונים תיאולוגים ולנינסטיים הנפוצים במה שנותר מעיתונות השמאל או רק מטעמי עצלות אינטלקטואלית אישית שאיתה התרגלתי לחשוב שאחדות זה איכס, אבל בינתיים, יאללה לאופוזיציה.