ולתפארת מדינת ישראל

פרצתי דרך ע"י שינוי גדול בשוק הקמעונאות. הוזלתי את סל המזון בישראל ויצרתי תחרות בענף הסלולאר. כתרומה לצמצום פערים חברתים וכמאבק ביוקר המחייה. לכבוד 6000 עובדים מסורים, לכבוד כל האזרחים בארץ.לתפארת מדינת ישראל"

טקס הדלקת משואות, דקה 52:00 ואילך (הדלקת משואות יום העצמאות תשע"ה, תמלול שלי משמיעה)

מסחבות לעושר

רמי לוי מגלם את סיפור הRugs to Riches הישראלי. מהמכולת הקטנה עם אבא בירושלים לבעלים של רשת המזון השנייה הגדולה בישראל, מהילד "הדיסלקט שלא אובחן" למיליארדר. הוא אימפריה, "שובר המונופול והקרטל", לוחם ביוקר המחייה. מדליק משואה ולתפארת מדינת ישראל.

רמי לוי לא מסתפק בהכנסות של למעלה מ3.4 מיליארד ש"ח (דוחו"ת כספיים 2015, מגנא) ומאזן שכולל נכסים בשווי למעלה ממיליארד ש"ח.  הוא רוצה להצטייר כאביר הציבור.   אפילו בדו"חות הכספיים ובדו"ח הדירקטוריון משתמשים שוב ושוב במילים "מעמדה הפרו צרכני" של החברה *.  מטרתן של פעולות עסקיות מוצגת כ"הורדת מחירי הבשר" ו"הורדת מחירי הגבינות".  גם בנאום הדלקת המשואה שצוטט בפתיחה הוא מציג את פעולות הרשת כ"תרומה" וכמכוונות ל"צמצום פערים חברתיים" ואת עצמו כלוחם בדרקון הגדול של דורנו: "יוקר המחייה".

* לדוגמא דו"ח הדירקטוריון 2015 , סעיף 5.ב

עסקי מזון

"הורדת מחירי הבשר" או "מעמדה הפרו הצרכני" אינן כמובן באמת מטרות עסקיות. אלא שילוב בין מילים יפות לאמצעים למטרה. המטרה של כל חברה עסקית מחוייבת לה ובפרט, גם בחוק(!), חברה ציבורית (מונפקת בבורסה) כמו "רמי לוי שיווק השקמה" היא השאת ערך מקסימלי לבעלי המניות, כלומר להרוויח כמה שיותר (ובפרשנות שלא תמיד מקובלת בשוק ההון הישראלי, גם לאורך זמן).  כלומר אם נתרגם את המילים היפות מהדוחות הכספיים למונחים עסקיים מדובר במיתוג "פרו צרכני" שמצעיד את הלקוחות לסניפי הרשת בהמוניהם.

מההסברים בדוחות עולה שרשת "רמי לוי" נוקטת באסטרטגיה של "נפח שוק".  כלומר שמטרתה להגדיל את נפח השוק את רשת "רמי לוי שיווק השקמה" מול שופרסל ומתחרות אחרות ולדחוק מתחרות קטנות ומכולות מקומיות מהשוק.   אותה אסטרטגיה ממש שגם תאגידי המזון המשוקצים כל כך ברשתות החברתיות (ובפי רמי לוי) נוקטות לעיתים תכופות, שהן מציפות את השוק במחירי מבצע ודוחקות תחרות פוטנציאלית מהשוק.  אסטרטגיה שייתכן מאוד שאחרי שאותם מתחרים ידחקו מהשוק תוחלף, בהעדר מתחרים, ב"אסטרטגיה של איכות" (כלומר העלאת מחירים)  כי גם "רמי לוי" צריכים להרוויח וכו'.  

נראה גם שהרשת נוקטת באסטרטגיה של "מרווחים נמוכים על מחזור גבוה", כלומר להרוויח פחות על כל מוצר בתחלופה עם נפח מכירות גבוה יותר.

רמי לוי הוא לא צדיק ולא אביר הנלחם בדרקונים, הוא איש עסקים.  איש עסקים עשיר, מוצלח ומקושר. עם חברים בפוליטיקה המקומית (הוא גם חבר מועצת העיר ירושלים) ובארצית. הוא לא פועל "כתרומה לצמצום פערים חברתים וכמאבק ביוקר המחייה" אלא במטרה (הלגיטימית בפני עצמה בקפיטליזם) להרוויח כסף, כמה שיותר כסף.  זו המטרה של מסיבת התחפושות והמילים היפות של רמי לוי, כסף.

כמה כסף? ע"פ הדוחות הכספיים של רשת רמי לוי שיווק השקמה, הרווח הנקי עומד על עשרות מיליוני ש"ח בשנה  (אחרי מס, אחרי שכר המנהלים הגבוה, גם לרמי לוי עצמו ומשפחתו), לעיתים גם למעלה מ100 מיליון ש"ח**. רווחים אדירים שמעניקים לחברה שווי שוק של 2.44 מיליארד ש"ח והופכים את רמי לוי, שמחזיק בערך 60% מהחברה הציבורית למיליארדר כבד.

** הירידה מרף המאה מיליון ש"ח רווח נקי לשנה ב2014-2015 מוסברת בדוחות בהוצאות על ההתרחבות המהירה של הרשת ופתיחת הסניפים החדשים. הוצאה שתחזיר את עצמה בהכנסות גבוהות פי כמה

העובדים המסורים

רמי לוי אוהב להתגאות בעובדיו המסורים, בד"כ לאו דווקא בעובדיו הבכירים והמתוגמלים היטב (שרבים מהם בני משפחתו) אלא בעובדים "הפשוטים"  קופאיות, סדרנים, עובדי מחסן.  גם בהדלקת המשואה ביום העצמאות הוא לא שכח להזכיר אותם,  הם גם אלו שנשלחים לחזית להגן על הבוס והרשת שצריך.

אבל מעיון בדוחות הכספיים של הרשת (וגם הזכרתי את הנושא בעבר בפוסט על שכר המינימום) נראה שרמי לוי, על אף הונו הגדול ושיעורי הרווחיות הגבוהים של הרשת לא מתבייש להעסיק חלק גדול מעובדיו בשכר מינימום.   מחישוב מקורב (החישוב שלי כאן) עולה שלערך שליש מעובדי "רמי לוי שיווק השקמה" הם עובדים בשכר מינימום. כאלו שצריכים לפרנס משפחות מ4,650 ש"ח בחודש. שליש, לא מדובר בתופעה חריגה או שולית ששמורה לעובדים חדשים או לא מיומנים במיוחד אלא לעובדי הליבה של הרשת. הם מגש הכסף שעליו רמי לוי "נלחם ביוקר המחייה". שליש מעובדי הרשת (ועוד חלק מכובד שנמצא כנראה רק קצת מעל הקו הזה) נאבק לגמור את החודש עם שכר מעליב בעבור עבודה קשה.

לעומת המוני עובדי שכר המינימום ברשת, לרמי לוי עצמו דווקא יש שכר מכובד מאוד. הוא זוכה לשכר חודשי (צמוד למדד) של 119 אש"ח (בחשבונית), להוצאות אש"ל ללא הגבלה, לרכב בעלות של עד חצי מלש"ח ולבונוס על רווחי החברה שבשנת 2014 עמד למשל על 1.54 מליון ש"ח. מדובר בפערי שכר אדירים שמעמידים את הפער בין שכרו של רמי לוי לשכרו של עובד שכר מינימום ממוצע אצלו על לפחות פי 53 ***. גם בלי לקחת בחשבון את מניות הרשת שהופכות את רמי לוי למיליארדר ואת המיליונים הנוספים בשכר ונלוות לבני משפחתו העובדים בעסק.

ומה קורה ש"העובדים המסורים" מעיזים להרים ראש נגד הבוס ולנסות להתאגד? לא מפתיע שהאיש שפסק "שלא צריך ועד עובדים, אני הועד שלהם" לא ממש תומך בהתאגדות.  מביש ומביך שהדרך שלו להתמודד עם ניסיון התאגדות, אפילו מינורי במיוחד,  היא שבירת שביתה מאורגנת באמצעות עובדים חלשים אפילו יותר, והתנכלות עד כדי פיטורים לראשי ההתאגדות.  זה עתה פסק בית הדין לעבודה בבאר שבע כי ביכורי השקמה (חברת בת של רשת רמי לוי שיווק השקמה) התנכלה לעובדים שביקשו להתארגן בניסיון לשבור את ההתאגדות

*** בהנחה שהבונוס ב2015 יהיה דומה לזה של 2014

וולמארט הישראלית

רמי לוי רוצה להיות וולמארט של המזרח התיכון, ואכן בזמן שכתבתי את הפוסט הזה נזכרתי בוולמארט, גם בגלל מיתוג הדיסקאונט הכבד שהם מתגאים בו. אבל בעיקר כי הדיסקאונט הזה מגיע גם על גבו של אחד מציבורי העובדים החלשים והעניים באמריקה. חלק גדול מעובדי וולמארט נזקקים לסיוע רווחה פדרלי ומדינתי ולתלושי מזון, סיוע שעלותו מוערכת ב-6.2 מיליארד דולר לשנה. סיוע שנדרש כיון שאינם יכולים להתקיים בכבוד מהמשכורות שוולמארט משלמת.  וולמארט מקמצת בביטוח בריאות ועושה ככל יכולתה כדי לחמוק מחובותיה לעובדים. בין השאר באמצעות מדיניות משמרות מניפולטיבית שמטרתה לוודא שמינימום עובדים יהיו במשרה מלאה.  רק לפני כמה שנים פרצה שערוריה זוטא שהתברר שוולמארט משתמש בסיוע הפדרלי לעובדים עניים באופן ציני עד כדי כך שהיא מנהלת משרד שמסייע לעובדים להגיש טפסים לרשויות הרווחה, במקום לשלם להם שכר הוגן.  וולמארט, אחד המעסיקים הפרטיים הגדולים בעולם, הם גם לוחמים נחושים בהתאגדות עובדים אצלהם ונוהגים לפטר עובדים שמתאגדים ואף לסגור מחלקות שלמות שמראות נטייה להתאגדות (כמו עובדי הקצביות). לא עובדה מפתיעה מדי בהתחשב בכך ששיעורי הרווח החריגים של וולמארט, על אף המחירים הזולים, קשורים לעלויות ההעסקה הנמוכות מאוד שלהם. כשרמי לוי אומר שהוא רוצה להיות וולמארט של המזרח התיכון, הוא מתכוון כמובן למיצוב הדיסקאונט הכבד. אבל בפועל, הוא מתנהל ממש לפי אותו מתכון שהפך את משפחת וולטון למיליארדרים. מתכון שכורך את הדיסקאונט הכבד עם יחס נצלני במיוחד לעובדים.

יוקר המחייה והקופיקס קפיטליזם

רמי לוי רכב על המחאה החברתית בכותרות העיתונים עד להדלקת משואה ביום העצמאות ואם יבחר בכך גם לפוליטיקה (כחלון, עוד רוכב על המחאה כבר הציע לו מקום שלישי ברשימה בבחירות האחרונות). אבל מה לנו להלין על רמי לוי? מי שסייע וקידם את תדמיתו של המיליארדר והמעסיק הנצלן כאביר המחאה הם אבירי המאבק ביוקר המחייה, אלו שמקדמים כבר שנים את האג'נדה שבה הבעיה היא "יוקר" המחייה ולא רמת ההכנסה או הבטחון התעסוקתי.

את האג'נדה הזו לא המציאו כאן.  אחת ההצלחות הגדולות של הריאקציה הניאו ליברלית משנות ה-80 ואילך היא ההפרדה בין הזהות שלנו כעובדים ועובדות לזהות שלנו כצרכניות וצרכנים, תוך דגש על הזהות הצרכנית.  כך למשל תודלקו הסיבובים הגדולים של חיסול תעשיית הטקסטיל הישראלית של הוא שנות ה80 (במדיניות "החשיפה") בייבוא בגדים זול תוך ביטול מכסים. אלפי , אם לא עשרות אלפי, עובדות ועובדים נזרקו משוק העבודה אבל למיליונים לא היה אכפת כי כצרכנים הרווחנו ביגוד זול ואח"כ רשתות מותגים מוזלות.

ההפרדה הזו בין הזהות המעמדית (אני כעובד/ת) והזהות הצרכנית (אני כקונה) מאפשרת את אחד ממהלכי היסוד של הריאקציה הניאו ליברלית:  מאבק נחרץ בעבודה המאורגנת ובאיגודי העובדים. ללא ההפרדה ברור שמדובר במאבק שפועל נגד האינטרסים של מרבית האנשים, שהם גם עובדים וגם צרכנים. וכעובדים אין להם עניין להלחם נגד העבודה המאורגנת שמשרתת אותם.  אולם משהופרדו הזהויות האלו ניתן לרתום קהלים של צרכנים למלחמה בעבודה המאורגנת או לפחות לאדישות לפגיעה המתמשכת בה.

לסיבוב הנוכחי בישראל של האג'נדה הזו קרא פרופסור דני גוטווין יפה "קופיקס קפיטליזם"  על שם רשת בתי הקפה האולטרא מוזלים שצצים כמו פטריות מסביב, וזוכים גם הם, בדומה לרמי לוי, מחיבוק חוגי "יוקר המחיה" והפסאודו מחאה חברתית. כאילו הם התשובה ל"יוקר המחייה".

אג'נדת הקופיקס קפיטליזם מקודמת ממשרד האוצר וזוכה לרוח גבית אוהדת ממערכת דה מרקר.  היא משמשת אותם למאבק בארגוני העובדים (ע"ע אגדת "המחוברים") והמשך קידום תהליכי הפרטה הפוגעים בכלל הציבור במסווה של "מאבק ביוקר המחייה".  

הסיבות המרכזיות ליוקר המחייה בישראל היא לא מחיר המילקי או מחיר העוף. "יוקר המחייה" בישראל הוא ביטוי של כח הקנייה החלש של השכר הממוצע בישראל (ויותר נכון לומר: השכר השכיח בישראל).   שכר נמוך במשרות מלאות בשילוב עם המוני משרות חלקיות הוא זה ש"הופך" את המוצרים ל"יקרים". כיוון שיוקר המחייה הוא תמיד בפרספקטיבה של כוח הקנייה וכוח הקנייה של השכר בישראל, שבהם העובדים הולכים ומוחלשים, הולך וקטן.  

גם הבטחון התעסוקתי הנמוך בישראל (עובדי קבלן, משרות חלקיות, העדר הסכם קיבוצי בחלקים גדולים מהמשק הישראלי) תורם את חלקו ל"יוקר המחייה". למי שלא יודע אם יקבל שכר מחר, כמעט כל דבר הוא יקר מדי.  הקיצוץ המתמיד והמתמשך בהוצאה הציבורית (בפרט האזרחית) מקטין גם הוא את ההכנסה הפנוייה של האזרח הישראלי, שנדרש להוציא יותר ויותר מכיסו עבור חינוך, בריאות ושירותים ציבוריים נוספים. וכמובן מחירי הדיור (שחורגים ממסגרת הפוסט הזה).  אג'נדת הקופיקס קפיטליזם מסיתה את המאבק מהסיבות האמיתיות ל"יוקר המחייה" למאבק שמשרת את אג'נדת האוצר.

רמי לוי, המעסיק הנצלן של עובדי שכר מינימום, הלוחם בעבודה המאורגנת הוא לא הפתרון ל"יוקר המחייה" הוא חלק מהבעיה ואלו שמקדמים אותו ואת הקופיקס קפיטליזם כפתרון ליוקר המחייה משרתים את האג'נדה הניאו ליברלית שפוגעת בציבור בישראל כבר שלושים שנה.

ולתפארת מדינת ישראל.

שקיפות:

תמצית נתונים מהדוחות הכספיים וחישובי שכר המינימום ופערי השכר בחברה באקסל 

אוברגפל

ג'יימס אוברגפל מאוהיו נפגש עם ג'ון ארתור לפני למעלה משני עשורים, הם התאהבו ופתחו בחיים משותפים. אולם ב-2011 אובחן ג'ון כחולה ALS ולפני כשנתיים החליטו השניים להתחייב זה לזה בנישואין. כיוון שאלו אסורים באוהיו הם נסעו למרילנד היכן שנישואי גאים הם חוקיים. במצבו הרפואי של ג'יימס עצם הנסיעה היתה קשה והם התחתנו במטוס רפואי בשדה התעופה של בולטימור. שלושה חודשים לאחר מכן נפטר ג'ון ארתור. החוק באוהיו אינו מתיר לאוברגפל להרשם כבן הזוג שנותר בתעודת הפטירה. ע"פ החוק עליהם להשאר זרים גם במותם.

מתוך פסק הדין Obergeffel Vs Hodges (תרגום חופשי שלי)

ב 26 ביוני, שנת 2015, פסק ביהמ"ש העליון של ארה"ב, לעניות דעתי, את אחד מפסקי הדין החשובים של דורנו. בפסיקת אוברגפל פסק בית המשפט העליון של ארה"ב שלהט"בים הם בני אדם לכל דבר וזכאים להגנות החוקתיות שלהם זכאי כל אזרח אמריקאי.  הפסיקה לא השתמשה במילים האלו. היא קבעה:

על המדינות (החברות בברית..) להעניק רישיון נישואים לנישואים חד מיניים ולכבד נישואים חד מיניים שבוצעו במדינה אחרת של ארה"ב.

להבדיל למשל מהעליון בישראל, ביהמ"ש העליון האמריקאי איננו ערכאת עירעורים רגילה אלא המפרש המוסמך של החוקה האמריקאית. ככזה שמורה לו הזכות לבחור את התיקים שהוא עוסק בהם מתוך הבקשות לסעד חוקתי, המוגשות על פסקי הדין של ביהמ"ש הפדרליים לערעורים (ה circuits). התיקים שהוא בוחר לעצמו הם כאלו שהוא סבור שיש בהם אתגר או עניין חוקתי. גם הפסיקה של ביהמ"ש העליון צריכה להישען על החוקה ועקרונותיה. ואכן פס"ד אוברגפל קובע את חובת הרישוי וההכרה בנישואים חד מיניים כנגזרת מתוך התיקון הארבע עשרה.

התיקון ה-14

אבל מה לתיקון חוקתי מ 1868, ולמהפכה חברתית בארה"ב של 2015? ובכלל, מדוע מופיע התיקון ה-14 בכל כך הרבה פסקי דין דרמטיים במאבק לזכויות האזרח בארה"ב כולל בבראון נגד מועצת החינוך, וברו נגד וייד?

התיקון ה-14 הוא חלק מסדרת תיקוני "הרקונסטרוקציה", "הבנייה מחדש" של האיחוד האמריקאי אחרי הפרישה הרת האסון של מדינות הדרום ומלחמת האזרחים. תיקון זה עורר התנגדות מיוחדת בדרום, ולא במקרה. בתיקון מוגדרות היסודות לאזרחות האמריקאית ומובטחת אזרחות לכל אדם שנולד או אוזרח בארה"ב. כלומר התיקון מבטיח אזרחות שווה ומלאה לאפרו אמריקאים, ואף נוסח במיוחד כדי להתגבר על פסיקת דרד סקוט כמה שנים קודם (ומכאן ברורה התנגדות בדרום לסעיף). הוא מגדיר בין השאר את מושג "ההליך ההולם" כהליך שמגביל את יכולתן של המדינות לשלול מבני אדם את חירותם, רכושם או חייהם ללא אישור משפטי (מושג שבפרשנות של בית המשפט העליון: יצר גם "הליך הולם מהותי" ולא רק טכני). גם סעיפי מגילת הזכויות שבחוקה (התיקונים ה1-10 שכוללים בין השאר את חופש הדיבור, העיתונות, נשיאת נשק וכו') נאכפו על המדינות בפסיקה שמקורה בתיקון. על בסיס עקרון ה"ההליך ההולם" נפסקו רו נגד וייד', פסיקה שביססה את הזכות להפלה כחוקתית ואוברגפל שבו עסקינן. התיקון קובע גם את עקרון ההגנה השווה תחת החוק. עקרון שהיה למשל הבסיס לבראון נגד מועצת החינוך.

התיקון ה-14 שירת גם לא מעט עוול בפסיקת ביהמ"ש העליון. כך לדוגמא במחצית הראשונה של המאה העשרים, בעקבות פסיקת לוכנר ב-1906, פסל בית המשפט פעם אחרי פעם חקיקת עבודה, שכר מינימום, הגנה על זכויות עובדים ובריאותם וכדומה. שופטי העליון השמרנים פירשו את סעיף "החירות" בפסקת "ההליך ההולם" כחירות כלכלית ברוח התיאוריות של הרברט ספנסר וראו בחקיקת עבודה פגיעה ברכושו של המעביד ו/או בזכותם של העובדים (והמעבידים) לנהל מו"מ, לחתום חוזים ולמכור את כוח עבודתם. רק בעקבות הניו דיל (שחלק מהרפורמות שהיו כרוכות בו נפסלו ע"י בית המשפט העליון) וירידת קרנו של הלסה פייר במחצית השנייה של המאה העשרים נפרד סופית (?) ביהמ"ש מהפרשנות הזו לתיקון ה-14.

אבל, בעיקרו התיקון ה- 14 הפך לעוגן לזכויות האזרח בארה"ב והיווה הבסיס לכמה מפסקי הדין המגדירים של התנועה לזכויות האזרח והמאבק לשיוויון גזעי ומיני בארה"ב. ליבו הוא הגדרת אותן זכויות כזכויות אנושיות בסיסיות, אם את/ה אדם אזי את/ה זכאי/ת להגנת הסעיף הזה ולא במקרה פסקי דין כה משמעותיים כמו בראון ורו עוגנו כאן. כל אחד מהם הכניס קהילה גדולה (בהתאמה: שחורים ונשים) להגנה המפורשת שלה זכאים בני אדם. מכאן החשיבות הגדולה של פסיקת אוברגפל. בית המשפט היה יכול לחמוק מהנושא, או לפסוק על בסיס פלפול משפטי חוקתי. הבחירה לפסוק על בסיס ה-14 הופכת את אוברגפל לפסק דין מהפכני. כי מעבר לההגנות הנרחבות שטמונות ב-14, השימוש בו מכניס סוף סוף, גם את הלהט"בים לקהילת בני האדם (במשפט האמריקאי).

[קולברט , "קשה להאמין שבקושי חמש שנים אחרי שתאגידים קיבלו זכויות אנושיות מלאות גם גאים קיבלו כאלו" מומלץ לצפייה ]

דרד סקוט ועוולות אחרות

לא כל ההחלטות של בית המשפט העליון מפוארות. הידועה ביותר לשמצה מבית החלטות בית המשפט העליון היא החלטת דרד סקוט שאישררה את העבדות, פסלה את "פשרת מיסורי" וקבעה ששחורים או צאצאיהם אינם "לגמרי" בני אדם ולפיכך אינם זכאים להיות אזרחי ארה"ב. דרד סקוט נחשבת לאחת מאבני הדרך למלחמת האזרחים האמריקאית. גם פלסי נגד פרגוסון שאישרה את ההפרדה הגזעית (זו שנאסרה בסופו של דבר בבראון נגד מועצת החינוך) נשארה לדראון עולם בזכרון הקולקטיבי. במאבק על זכויות עובדים שמור הרגע הזה להחלטת לוכנר מ-1906 שבה פסל ביה"מ חקיקת רגולציה בריאותית המגבילה את שעות העבודה של האופים מטעמי פגיעה בחופש החוזים. גם למאבק הגאה יש רגע כזה: פסיקת Bowers vs hardwick ב-1986 היא רגע מפורסם כזה, שבו ביהמ"ש העליון אישרר את החוקיות של איסור פלילי על מין הומוסקסואלי בג'ורג'יה. בהחלטותיו הגדולות בית המשפט העליון הוא אבוקה של אור, בגרועות שבהן הוא חולל נזק ועוול. השופטים הם בני אדם ובני תקופתם, אין להם חסינות מטפשות ורשעות.

דווקא החלטת דרד סקוט שהזכרנו לעיל חוזרת וצפה בויכוח הציבורי סביב אוברגפל. המושל מייק האקבי, אחד הפוליטיקאים השמרניים ביותר בארה"ב ומתמודד על המועמדות הרפובליקאית לנשיאות, בחר לאזכר אותה כשהגן על סירובה, בניגוד לפסיקת אוברגפל, של פקידת רישום נישואים בקנטאקי לרשום נישואי גאים (אותה פקידה נאסרה בשל כך על ביזוי בית הדין). כשהאקבי נדרש להסבר הוא טען שזו דוגמא למקרה שבו חוק הארץ (The law of the land) גבר על פסיקת בית המשפטהוא טען שזו דוגמא למקרה שבו חוק הארץ (The law of the land) גבר על פסיקת בית המשפט שאישררה את העבדות.

גם סקאליה, "נציג" האולטרא שמרנים בין שופטי בית המשפט העליון, נזכר בדרד סקוט, ע"פ דיווח מארוע (לא מוקלט) בפרינסטון לאחרונה, וטען (לכאורה, לכאורה) שאמנם יש לציית לפסיקות בית המשפט העליון. אולם, בהתבסס על דברי לינקולן בנאום המינוי שלו על פסיקת דרד סקוט, הפסיקה הזו איננה מחייבת גורמים שאינם צדדים ישירים למשפט, במידה ואיננה מעוגנת ישירות בחוקה. האזכור החוזר של דרד סקוט, הפסיקה שיש קונצנזוס היום על אי הלגיטימיות שלה, בהקשר של אוברגפל, מעניק לגיטמציה ציבורית להתנגדות לפסיקה ומראה כמה קושי והתנגדות היא מציפה בחוגים שמרניים. יש קהל גזעני לא קטן שרואה בדרד סקוט את "חוק הארץ" ואת התיקון ה-14, כמו גם את הפסיקות המבטיחות את הזכויות השוות לאפרו אמריקאים כפסולים. ומבינים לפיכך את דברי האקבי, סקאליה וחבריהם כקריצה לקהל הקלו קלקס קלאן ורמיזה לאי לגיטמיות של אוברגפל.

דעת מיעוט

ג'ון רוברטס הוא היום נשיא ביהמ"ש, שופט צעיר יחסית, שמרן (מינוי של בוש) שצפוי להחזיק בתפקיד עוד שנים ארוכות. הוא כתב את דעת המיעוט שהתנגד לפסיקה. מעניין שגם רוברטס מתייחס לפסיקת דרד סקוט הנודעת לשימצה ומשווה אליה את פסק הדין של הרוב באוברגפל. הוא טוען שהחלטת הרוב שם, שפסלה את "פשרת מיסורי" ואת האיסור על העבדות כפגיעה בזכויות של בעלי העבדים, נסמכה על תפישת החירות והרכוש של השופטים עצמם ולא על החוקה, תוך שימוש בתפישה מרחיבה מאוד של התיקון ה-14 (ההליך ההולם המהותי). רוברטס הוסיף וטען שהרוב שאישר את אוברגפל נסמך על תפישות החירות של השופטים עצמם, ולא על זו שמוצגת בחוקה. כמו כן, הוא טוען שהשופטים הרשו לעצמם לפרש את התיקון ה-14 פרשנות מרחיבה ועצמאית. שוב, האזכור דווקא של דרד סקוט רומז לפסק דין לא לגיטימי, אולי אפילו עילה למלחמת אזרחים (דרד סקוט מוזכר כאחד מאבני הדרך למלחמת האזרחים), בוודאי פסק דין שיבוטל בידי הדורות הבאים. אבל מעבר לביקורת השמרנית (מאוד, לאזניי לפחות) ולניתוח הארוך על כך שנישואים "תמיד" היו איחוד של גבר ואישה, כוללת עמדת המיעוט של רוברטס גם אזהרה חשובה ומשמעותית:

תומכי הנישואים החד מיניים השיגו עד כה, תוך שימוש באמצעים דמוקרטיים, הצלחה ניכרת בשכנוע רבים לאמץ את עמדותיהם. זו מסתיימת היום. 5 עורכי דין חתמו את הדיון והציבו את החזון (הפרטי) שלהם כהחלטה חוקתית. גניבת הנושא מהעם תטיל לרבים צל כבד על נישואים חד מיניים, ותגרום להם לקושי גדול עוד יותר עם השינוי החברתי הדרמטי המגיע. (תרגום חופשי, דגשים וסוגריים שלי)

"לחוקק מהדוכן" היא אזהרה שגורה בדעות המיעוט של פסקי הדין האקטיביסטים של בית המשפט העליון האמריקאי. הכוונה לכך שבית המשפט בעצם חוקק חוק חדש ולא פירש את החוקה. זכות שאמורה להיות שמורה לנציגים הנבחרים דמוקרטית בקונגרס ושלבית המשפט אסור לאמץ אותה לעצמו. גם ההתנגדות ל"אקטיביזם שיפוטי" של בג"צ בארץ נשענת, במידה לא מעטה של צדק, על טיעון דומה.

אבל דווקא לחלק השני של האזהרה יש משמעות חשובה יותר בעיני. רוברטס קובע (אולי במשתמע) כי לתהליך הדמוקרטי יש משמעות ציבורית וחינוכית. חינוכית כי במהלך מאבק דמוקרטי ארוך שנים הציבור מתחנך, וציבורית כי תהליך כזה והכרעה כזו מעניקים לגיטימציה ציבורית. ב"דילוג" מעל המשוכה הדמוקרטית, ע"י פסיקה חוקתית ולגיטמציה חוקית, עלולים לאבד הנלחמות והנלחמים עבור זכויות הקהילה הלהט"בית חלק מהלגיטימציה הציבורית שאותה חיפשו. יתר על כן, התחושה של ציבור גדול שההחלטה "נכפתה" עליו ע"י פרשנות של בית המשפט ולא כהכרעה בקלפי יכולה להביא לרדיקליזציה של המאבק נגדה (וראו דוגמה בהמשך במאבק נגד הזכות להפלות בעקבות פסיקת רו).

ריאקציה:

כבר הזכרתי שלפסיקות זכויות האזרח הגדולות גם היתה ריאקציה. הריאקציה המובהקת שבהם וכנראה המשפיעה ביותר פוליטית בעידן שלנו היא אולי הריאקציה לפסיקת Roe Vs Wade שקבעה את הזכות של אישה להפלה כזכות חוקתית (ע"ב ה-14). התרת ההפלות שימשה כטריגר למוביליזציה אדירה של האוונגליסטים הנוצרים לפוליטיקה האמריקאית ולרדיקליזציה של הימין. האוונגליסטים הם כבשו אחיזה איתנה במפלגה הרפובליקאית ובחוגי השמרנים ושינו לבלי הכיר את השיח בימין האמריקאי החל מרייגן ואילך.

אותה כניסה של ציבור אוונגליסטי לפוליטיקה שינתה שינוי עומק את הימין האמריקאי. עדות לכך ניתן למצוא בקושי לדמיין במציאות כיום מועמדים רפובליקנים מסוגו של אייזנהאואר. אייזנהאואר, מצביא מלחמת העולם ונשיא רפובליקאי, היה יחד עם זאת מי ששלח את המשמר הלאומי לשמור על זכותה על ילדה שחורה לסוע לבי"ס מעורב אחרי פסיקת Brown. כיום המתמודדים הרפובליקאים לנשיאות נאלצים להשבע אמונים להתנגדות להפלה בכל שלב התפתחותי, להתנגדות ל"אמונה" במשבר האקלים, ואפילו להשבע לצדקת הדרך של הקונפדרציה (ובמשתמע לעבדות) ולהנפת דגלה. מועמדים רפובליקאים בולטים תומכים במשפחה "לדוגמא" מזרם נוצרי קיצוני במיוחד שעיקר אמונתו היא השארת נשים כנועות בידי האב/הבעל ובמתנגדי זכויות להט"בים. לריקאציה הזו יש הצלחות לא מעטות, ובעשור האחרון כורסמו משמעותית החירויות של נשים לבצע הפלה בלא מעט מדינות בארה"ב.

יש קושי לתקוף ישירות פסיקה המתבססת על התיקון ה-14 ועל כן מרבית האתגרים לRoe בזמננו הן של חקיקה "עוקפת" שלא אוסרת הפלות אבל הופכת את הגישה אליהן לבלתי אפשרית. ביהמ"ש נאלץ עוד לפסוק ב1992 ב Planned parenthood vs Casey (כן, כן אותו ארגון שהרפובליקנים כרגע מנסים לבטל את המימון הפדרלי שלו) שהגבלה לא מידתית של הגישה להפלות היא הפרה של פסיקת Roe. אני חושש שלא רחוק היום שביהמ"ש השמרני יעמוד מול עתירה שתתקוף את Roe וPlanned parenthood וייתכן שיבטל את הפסיקות ההן או יכרסם בהן משמעותית, ארגוני הימין השמרני עוסקים בלהציף עתירות שמאתגרות את Roe בצנרת השיפוטית בתקווה שביהמ"ש יבחר אחת מהן לפסיקה והמדינות שבהן הימין השמרני דומיננטי ממשיכות "לאתגר" את הפסיקה בדרכים חדשות. אחד מהמאבקים המשפטיים האלו, מאבק של ארגוני פרו הפלות, ברגולציה של טקסס את מרפאות ההפלה, נראה כאיום הבא על Roe שיגיע לפסיקה בעליון.

אותו תהליך ריאקציה שראינו לאחר פסיקת Roe Vs Wade עשוי להתרחש גם בעקבות אוברגפל. את ניצניו אפשר לראות בניסיונות למרי אזרחי של פקידות ופקידי רישום נישואין שמרנים, בעיקר בטענה שחובת רישום נישואי להט"ב נוגדת את חופש הדת שלהם, המוגן בחוקה, ולפיכך אי אפשר לאכוף עליהם לממש את הרישום. אפשר להעריך בזהירות שארגונים שמרנים מכינים כבר את המתקפות על הפסיקה. לא מופרך לתאר גם מעבר לאלימות באזורים השמרנים של ארה"ב, בדומה למעבר לאלימות שחל בדרום בשנות המאבק על זכויות האזרח בשנות ה-60.

בכל זאת, יש מקום לאופטימיות, לאורך השנים, נראה שבית המשפט והחלטותיו מצליחים לשקף את ההתקדמות והשינוי של החברה. פסיקות השתנו בהתאם לערכים של החברה ובתורן שימשו כלי משפיע ומחנך בתהליכי שינוי חברתי. גם פסיקת אוברגפל היא חלק מדיאלקטיקה כזו.

פסק הדין מתייחס לכך ישירות:

ההיסטוריה של הנישואים היא זו של המשכיות ושינוי. שינויים כמו ירידת קרנם של הנישואים בשידוך … חוללו שינוי עמוק במבנה של הנישואים ובמרכיבים של הנישואים שפעם נחשבו להכרחיים… שינוי בהבנה של הנישואים הוא אופייני לאומה שבה מימדים חדשים של חופש מתבררים לדורות חדשים.

כנראה שגם אוברגפל עוד יעמוד בפני אתגרים דומים לאלו של רו. בחשבון אחרון, חברות לא משתנות בהנפת עט של שופט. המאבק לא מסתיים בפסיקה, אבל היא נקודת ציון משמעותית בדרך לשיוויון.

קריאה נוספת:

למי שרוצה לקרוא את הפסיקה כולה – מומלץ. למעקב וניתוח אחרי החלטות ביהמ"ש העליון מומלץ הscotusblog.

גלולה מרה

פוסט מפעם שלא הצלחתי לסיים. נתקלתי בו עכשיו במסגרת ניקוי אבק בבלוג. עדכנתי קצת ומפרסם AS IS. וראו הוזהרתם, הוא עוסק ברובו (אך לא כולו) בחוליי מערכת הבריאות האמריקאית. לאו דווקא באלו שאנחנו מכירים (ושעליהם האובמהקייר אולי מתחילה להתמודד).

גלולה מרה

כנראה שקראתי עכשיו את מה שהיא הכתבה הכי חשובה שקראתי מזה הרבה מאוד זמן על מערכת הבריאות האמריקאית והחוליים שלה, עבודת מופת עיתונאית בטיים מגזין(גם שאני לא מסכים לכל מילה) – תקראו תקראו תקראו. (בינתיים נראה שהמאמר נכנס מאחורי חומת תשלום, אבל בטח אפשר לעקוף אותה, בכל מקרה יש תמצית וגם עותק סרוק שהצלחתי להניח עליו את ידי).

אבל אם לא תקראו, אנסה בשורות הבאות להביא תמצית:

למה זה כל כך יקר

הכתבה מפנה זרקור שחסר בהרבה מהסיקור של רפורמת הבריאות בארה"ב לא רק לשאלת מי משלם? אלא למה לעזאזל מדובר בהוצאה כבדה כל כך? למה זה כל כך יקר? למה ההוצאות על בריאות בארה"ב גדולות ב40% מההוצאות פר אדם (גם אחרי שקלול התל"ג לנפש הגבוה יותר) בעולם המפותח? גם במקומות שיש מערכות בריאות טובות מאלו של ארה"ב? למה הסיבה המרכזית להדרדרות לעוני ממעמד הביניים מתחילה ממחלה. למה כ- 70% אחוז מפשיטות הרגל האישיות מתחילות מהצורך בטיפול רפואי?

שין ראצ'י מלנקסטר, אוהיו שמאובחן עם נון הוצ'קינס לימפומה שמגלים שמרכז הסרטן הגדול ביוסטון (MD. Anderson) לא מוכן לקבל חולים עם ביטוח כמו שלהם (והם עובדי מעמד ביניים בתחום הטכנולוגיה) ונדרשים לשלם, מראש כמובן, 48,000 דולר רק לשישה הימים הראשונים של בדיקות ואבחונים ואח"כ 83,000 דולר לתוכנית טיפול והמנות הראשונות של הכימותרפיה. ומקבלים חשבון עם 344 שורות של מחירים מנופחים.

ג'ניס בת ה64 שחשה כאבים בחזה, מפונה 4 מייל לבי"ח ומשוחררת לאחר 3 שעות של בדיקות שמגלות שמדובר בבעיית עיכול. מה שהיה קשה לג'ניס לעכל באמת היה חשבון של 21,000 דולר על ההרפתקאה הזו (כולל 995 דולר לאמבולנס!) או זה של אמיליה גילברט, נהגת אוטובוס בי"ס שהחליקה, נפלה, בילתה 6 שעות בבי"ח, מתוכם 15 דקות עם רופא (ו3 בדיקות CT!) ושוחררה הביתה עם חשבון של 9418 דולר, שאותו, לאחר כשלון במאבק משפטי, היא משלמת עד עצם היום הזה.

סטיב.ה עובד צווארון כחול (ולמזלו עם ביטוח של האיגוד המקצועי) שנכנס למרפאת חוץ לטיפול של יום אחד (ללא אשפוז) ויצא עם תג מחיר של 87,000 דולר (שאליהם כלל לא ציפה, כיוון שהיה בטוח שיום אחד של טיפול חוץ יכנס במסגרת 45,000 הדולר של ביטוח הבריאות שלו).

ואולי הסיפור הכי נורא שקראתי היה הסיפור על סטיב.ד ואשתו אליס. סטיב אובחן עם סרטן ריאות קטלני. סטיב נאבק לעוד 11 חודשים עד מותו. החשבונות הגיעו ל902,452 דולר! (גם לאחר השתתפות של מדיקאייד הסמי ממשלתית בחודשים האחרונים) והשאירו את אליס, לא רק כאלמנה ואם חד הורית, אלא גם עם הר של חוב שאין דרך לשלם. ועוד ועוד סיפורים. באמת מזעזע.

מדיקייר – יש גם ביטוח ציבורי שעובד בארה"ב

בין שאר העובדות המדהימות בכתבה היא התגלית שהמערכת המתפקדת היחידה בערך בשוק הזה היא דווקא מערכת הביטוח הפדרלית לזקנים – מדיקייר (medicare) המושמצת.  שמשלמת הרבה פחות מהלקוח הפרטי (כמה פחות? תחשבו 5%-10% מהמחיר של לקוח פרטי ואפילו הלאה) וגם מחברות הביטוח ועדיין לא משאירה את בתי החולים בהפסד. את כל זה מדיקייר עושה עם יד וחצי קשורות מאחורי הגב, שחלק גדול מהפעילות מבוצע ע"י קבלנים פרטיים (בשם מולך ההפרטה), כשנאסר עליה בחוק להתמקח על מחירי התרופות שהיא מממנת, למרות שכשחקן גדול בשוק היא יכלה לקבל מחירים סבירים בהרבה, או אפילו להתמקח על מחירי אביזרים רפואיים כמו מקל הליכה.למה הקונגרס נלחם נגד זה שמדיקייר תעשה שוק חופשי? אני מניח שאתם יכולים לנחש את הקשר בין זה לכמות הכסף שתאגידי בריאות אמריקאיים משקיעים בלוביזם בקונגרס.

תאגוד ותמחור

בניתוח של הכתבה עולה שמעבר לשלל בעיות אחרות, בעיית העלויות האדירות שמפרקת את מערכת הבריאות האמריקאית מקורה בחיבור בין שתי בעיות:

א. תמחור נפרד של כל שירות: חשבון של בית חולים כולל בנפרד: כל בדיקה, כל תרופה, עלות החדר, טיפול ע"י רופא, פענוח בדיקה ע"י רופא ועוד. בחלק מהמקומות מגיעים לרמת הספונג'טה (פד האלכוהול הקטן שמחטא לפני זריקה). תמחור לא שקוף (לפחות לא מראש לחולה הנואש) שמבוסס על "ספר המחירים" (הchartmaster) , שהתעריפים שלו מפורקים לעשרות אלפי תת פריטים ושהמחירים שלו כבר מזמן התנתקו מהמציאות (טיפול שנכנס יקר כטיפול ניסיוני ואח"כ הוזלו בעוד שבתעריף ההתייקרות האוטומטית של הchartmaster המשיכו להתייקר, אי חישוב של עלות שולית פוחתת וכו'). אבל גם הגיון התמחור הבודד (כשל חשבונאי שברוב מפעלי העולם המובילים כבר נפרדו ממנו לשלום) נובע בעצם מהבעיה הגדולה יותר, שבסעיף הבא: התאגוד.

ב. התאגוד – בתי החולים כולם מתואגדים, חלקם כחברות לכל דבר וחלקם (הגדול) כמלכ"רים. כך שהם לא משלמים מס.  בפועל מסתבר שההכנסה של רובם מתרומות היא שולית ומדובר במכונות מזומנים משוכללות עם שולי רווח שמנים, שמגיעים בבמקרים רבים לעשרות אחוזים, גבוהים גם מחברות הייטק כמו Apple (וזה בתחום עתיר עובדים כמו בית חולים, אפשר להבין מה שיעור הרווח שמתחבא שם).  הנקודה זו חשובה גם לנו (כפי שאסביר בהמשך) והיא לא טרוויאלית.

מה בין התאגוד והמחירים היקרים? בטח שמדובר בתאגוד של מלכ"רים (שבטח לא יכול להזיק לא? אז לא):  מסתבר שבמוסדות כאלו, שמתנהלים כעסק גדול, הצורה הופכת לתוכן. בית חולים שהוא תאגיד עצמאי (או תאגיד בבעלות גוף צדקה או אוניברסיטה) מתנהל כחברה למטרת רווח גם אם הוא לא אמור להיות כזה. נוצרת תחרות ומערכת ציפיות לרווחים. רווחים שמתורגמים בצידם לשכר מנהלים (ורופאים כוכבים) גבוה יותר, להקמת מבנים ועוד.  נוצר כאן מן מירוץ חימוש, דומה לזה של האוניברסטיאות בארה"ב, של הקמת עוד מבנים, רכישת בתי חולים אחרים, העלאת שכר במירוץ ל"רופאים כוכבים" וכד'. מירוץ חימוש שמזין את הצורך והרצון בהמשך הגדלת הרווחים החריגים האלו. אני מעריך (מהכרות עם מקרים דומים) שגם מערכות ציבוריות (ברמת העיר, המחוז והמדינה) מפקחות על בתי החולים בעזרת אותם פרמטרים השוואתיים שלקוחות כאמור מעולם החברות. כך, גם בתי חולים שלא חפצו להכנס למירוץ הרווחים הזה מוצאים את עצמם נגררים אליו.

ויש לדעתי עוד משהו שקשור במיוחד לחבות המס הנמוכה של הפסאודו מלכ"רים האלו.  משהו שהכרנו כבר במשבר 2008 בסקטור הפיננסי דווקא, שם התברר שיש קשר מובהק בין הפחתת שיעור המס השולי במדרגה העליונה להתנפחות שכר המנהלים, רמות הסיכון שהם לוקחים (קשר שהודגם בין השאר במחקרים של תומס פיקטי) ולהגברת האי שיוויון בשכר. מה הקשר? מתברר כנראה שכשחלק גדול יותר מההכנסה נשאר אצל ההנהלה הבכירה (בגלל הורדת שיעור המס בדרגה העליונה) המוטיבציה להעלאות שכר לא מוצדקות גוברת כי חלק גדול מהעלאה כזו נשאר אצל המנהל. יותר מזה, יש מוטיבציה ללקיחת סיכונים גבוהה, כיוון שבמקרה הטוב מקבלים בונוסים אדירים ובמקרה הרע? המנהל בד"כ הולך הביתה עם מצנח זהב של מיליונים.

מתברר שיש הגיון דומה בפסאודו מלכ"רים (או "מלכ"רים למטרת רווח") כאלו. העדרו של מיסוי על רווח חריג מגדיל את המוטיביציה ליצור כזה. רווח שיתרגם בסופו של דבר לשכר מנהלים אדיר (והכתבה מביא דוגמאות מדהימות לנושא) ו/או למירוץ החימוש שתיארנו מקודם.

השילוב בין מוטיבציית הרווח החזקה לשיטת התעריף המפורט (פר טיפול, תרופה, מוצר או כדור) ועולם התביעות הרפואיות האמריקאי המפורסם יוצר קוקטייל קטלני (אך קשה להוכחה). בי"ח יעדיף לשלוח לקוח לבדיקה יקרה, גם אם מיותרת, וירוויח בכך פעמיים: גם יותר כסף בדוחות הכספיים של התאגיד וגם בטחון מפני תביעה על רשלנות רפואית..

חלאס עם ארה"ב, איך זה קשור אלינו?

תרצו קודם כל את החדשות הטובות או הרעות?

קודם כל הטובות: מצבנו (נכון להיום) הרבה פחות גרוע מהמצב בארה"ב. המחירים נמוכים ונשלטים בהרבה, יש כמה קונים גדולים – קופות החולים, שמצליחות להתמקח משמעותית על המחירים (וגם הן יודעות להתעמר בלקוחות החולים מאוד, או החולים כרוניים שלהם, אבל זה סיפור אחר, שאולי נקדיש לו פעם פוסט), יש מערכת בריאות ציבורית טובה יחסית שמבוססת על קופ"ח, מימון ממשלתי וחוק בריאות חובה ומערך בי"ח שמורכב בעיקר מבתי חולים ממשלתיים, בתי חולים של הכללית ומעט בי"ח ציבוריים (בעצם גופים שאינם בבעלות ממשלתית או ציבורית) – שהבולטים שבהם הם כמובן הדסה ושערי צדק שבירושלים. כמעט כל המחירים והעלויות נקבעות במשרדי הבריאות והאוצר, כך שאנחנו לא רואים (נכון להיום) חשבונות פרטיים אדירי מימדים כמו אלו שמתוארים בכתבה (חוץ מבחלקים הפרטיים של המערכת – בריאות השן ובמידה הולכת וגדלה בריאות הנפש).

אבל. יש גם חדשות רעות. זה החלק העובד של הסיפור. יש לו גם חלק אחר. גם מערכת הבריאות הציבורית הישראלית במשבר.

הוצאה ציבורית על שירותי רפואה כחלק מההוצאה הלאומית על רפואה בישראל מול ה OECD

הוצאה ציבורית על שירותי רפואה כחלק מההוצאה הלאומית על רפואה בישראל מול ה OECD (נתוני מכון טאוב)

הגרף ממחיש את זה מצויין.זה לא שההוצאה הציבורית על בריאות לא גדלה,אלא שההוצאה הפרטית גדלה הרבה יותר. יש שתי צדדים לסיפור הזה, גם המדינה לא מוציאה מספיק ומכריחה את האזרחים להוציא מכיסם יותר ובמקביל המדינה מתרה איסורים ותיקים (ו/או מעלימה עין מהפרה בוטה שלהם) על שירותים בתשלום פרטי בתוך המערכת הציבורית. ע"פ נתוני מכון טאוב (2015)  שיעור המבוטחים בביטוח בריאות פרטי (לא הביטוח המשלים של קופ"ח) על מ24% ל41% בין 99 ל2011, (היום המספר כבר בטח יותר גבוה) ולמרות זאת פחות ופחות ישראלים מרגישים בטוחים שיוכלו להרשות לעצמם טיפול במקרה קשה.

המערכת מיובשת, חסרה בתקני רופא, מיטות (1.9 לאלף תושבים לעומת 3 בממוצע בOECD), שיעורי תפוסה (הגבוהים בOECD ועומדים על 98%), אחריות (מספר לנפש נמוך בחצי מממוצע הOECD). מבוססת על עובדים (רופאות ואחים) בתנאי העסקה קשים ומשמרות ארוכות וחסרות בכ"א חיוני. גם סל הבריאות רחוק להתעדכן ע"פ הצרכים הנגזרים מקצב ההתפתחות הטכנולוגית ואפילו התיקון המינורי יחסית שועדת גרמן המליצה עליו בנושא הזה מוסמס לדעתי עם קריסת ממשלת הליכוד- יש עתיד ולא נכנס לתוקף.

ומה עושה המדינה מול המשבר הזה? חוץ מלייבש, לייבש, לייבש? לא תופתעו שפתרון הפלא שהיא מקדמת כבר שנים הוא הכנסת אלמנטיים פרטיים למערכת וסמי פרטיים למערכת. והדגל,  בלפחות 13 השנים האחרונות, הוא קידום מהלכים של תאגוד בתי החולים והפרדתם ממשרד הבריאות. תאגוד שאני משוכנע שיהיה בסיס למסחור והפרטה, אם  לגופים עם כוונת רווח, או לפסאודו מלכ"רים, נוסח ארה"ב.

אבל הדבר המפחיד באמת הוא שהקליקה הניאו ליברלית בכלכלה הישראלית מעתיקה כבר שנים רעה חולה אחרי רעה חולה מהכלכלה האמריקאי ובלבד שהן מתאימות לדגל הניאו ליברלי.  אני מסתכל על ארה"ב וחושש מאוד שאני רואה את איפה שנהיה עוד כמה שנים.

קריאה נוספת

למי שחפץ להתבאס יותר, בכלכליסט תיארו את התהליך הסופר מורכב והקשה (אבל לפי התיאור ראוי להערכה) שבו מחליטים מה יצטרף לסל שירותי הבריאות מדי שנה בישראל.

שוד וגניבת דעת – העלילה על הפנסיה התקציבית

רווית הכט פרסמה השבוע מאמר מעצבן במיוחד בהארץ שכותרתו היא ההאשמה: "הורים יקרים, גמרתם לנו את הכסף" . אני נטפל למאמר הזה כי אני מוצא שהוא מבטא הלך רוח כללי בעניין משבר הפנסיה בישראל.  הלך רוח שמוטה כנגד מי שאינו אשם במשבר, בכותרות: "מקבלי הפנסיה התקציבית" ושאינו עוסק באחראים האמיתיים למשבר הזה: בעיקר אנשי משרד האוצר ובנהנים המרכזיים ממנו: בעלי ההון ששולטים בחברות הביטוח וקרנות הפנסיה הפרטיות.

הנתונים

אפילו הנתונים הבסיסים במאמר שגויים: ההסכם שביטל את הסדר הפנסיה התקציבית בישראל הוא מ99 והקליטה אליה הפסיקה ב2001 (בשירות הציבורי, בצבא ב2004) , אבל מילא התאריכים, אח"כ מגיע הנפנוף המסורתי במספרים גדולים ומפחידים:

החבות של ישראל לחוסכי הפנסיה התקציבית עומדת על 770 מיליארד שקל, בערך פעמיים תקציב המדינה, והתשלום להם עומד ב-2015 בלבד על 19 מיליארד שקל. ב–2030 הוא יעלה עוד יותר ויגיע לשיא של 26.5 מיליארד שקל

אני לא מתייחס לעצם המספרים (שייתכן והם נכונים וייתכן ולא, בכל מקרה הם מבוססים על הערכות שבאות ממשרד האוצר, על אורך החיים, על תשואה ממוצעת ועוד, מספרים שאפשר לומר בעדינות שהאמינות שלהם מוכחת היסטורית כנמוכה) אלא לשימוש בהם: "פעמיים תקציב המדינה" – זה נשמע הרבה, אבל האם זה באמת הרבה או מעט? אם ההוצאה האזרחית בישראל היתה גודלת (כפי שאני מעריך שרבים ממשתפי הפוסט היו רוצים) והתקציב הישראלי היה גדל, אזי המכפלה היתה משתנית, היא חסרת משמעות בפני עצמה, בדיוק כמו לספור כמה פעמים המרחק מהארץ לירח הוא הסכום הזה אם נערום מטבעות של עשר אגורות זה על זה.  גם המספר השני לוקה באותה בעיה: 19 מיליארד ("וואו זה נשמע המון שאנחנו מדברים על מיליארדים") זה הרבה או מעט? תלוי כמובן בגובה התקציב בכלל..  על הגידול לשיא של 26.5 מיליארד אין מה לדבר בכלל. כי אם נחשב את הגידול בתקציב המדינה אפילו רק על 2% שנתי אזי נגלה שבעצם חלק הפנסיה התקציבית בכלל תקציב המדינה לא ישתנה כלל עד 2030 ואחריו הוא ירד.

גניבת הדעת

לב הבעיה עם התיזה הזו, מעבר לחיזוק התפישה בציבוריות הישראלית על זה "שאין כסף בתקציב המדינה",  היא התיאור שהיא מכנה "שרשרת המזון".  בראש "הלורדים" של מקבלי הפנסיה התקציבית, אחריהם מבוטחי הקרנות הותיקות שנסגרו ב95 ואחריהם השאר.  תוך הדגשה חוזרת שההטבות של אלו "שלמעלה" בפירמידה הן "על חשבון משלמי המסים" כלומר "עלינו" . כלומר לב התיזה של רווית הכט היא שיש "משחק סכום אפס" בין הקבוצות השונות האלו ושהזכויות של מי "שבראש הפירמידה" הן א. לא הוגנות ב. ע"ח מי שנמצא "בתחתית שרשרת המזון" , על הדרך היא מפליגה ומכנה את זה "שוד בין דור", כלומר פעולת פשע אלימה שנעשית ע"י אותם מקבלי "פנסיה תקציבית" ומבוטחי הקרנות הותיקות (חלק לא מבוטל מהם בגימלאות כבר) מול בני ה40 ומטה.  למי שקורא את המאמר אין ספק, האשמים במצב הם מקבלי הפנסיה התקציבית (ובמידה פחות מבוטחי הקרנות הותיקות) ובגללם, בגללם, לנו לא תהיה פנסיה. מה נדרש לעשות? לקורא המאמר יהיה ברור: לדרוש מהמדינה "לא להיות פחדנית" ולקחת ממי שנמצא בראש "שלשלת המזון" לטובת המוחלשים שבתחתית.

רווית הכט מקבלת ללא עוררין את שיטת האוצר,  זו שהשתררה עלינו מאז 85' ובפרט מאז השנים השחורות של נתניהו באוצר מ2002-2001. כך למדינה אין בשיטה זו כל אחריות על אזרחיה, או כל תפקיד פעיל בשוק. היא במקרה הטוב שומר לילה, רגולטור (מוגבל בתחומי הפעולה שלו שלא לאתגר את הקונספציה) . מה שנותר הוא לשלוח יד איש באחיו ואולי לחלק את הפירורים קצת אחרת.

על הדרך (וכנראה אפילו בלי להתכוון) היא נותנת קרדיט חיובי לבנימין נתניהו, שר האופל של הכלכלה הישראלית, כמי שבזכותו אותם "לורדים" בכלל מפרישים משהו. אולי זה אפילו קצת מצחיק שאותה "רפורמה" בפנסיה של נתניהו,  האשמה המרכזית בפירוק מערכת הפנסיה הישראלית ,זוכה פה לקרדיט חיובי כזה.

משבר פנסיוני

אז כדאי לפחות להזכיר את השורשים של משבר הפנסיה בישראל, ולא, הוא לא קשור לפנסיה תקציבית. הוא קשור קודם כל למלחמת הרעיונות שמתחוללת כאן, זו שלצערי השמאל הסוציאל דמוקרטי נוחל בה תבוסה בד"כ.  לב המשבר הזה הוא בגידת המדינה וההגמוניה הכלכלית, משפטית, תקשורתית, ברעיון שהאחריות על הבטחון הפנסיוני של אזרחיה היא מחוייבות של המדינה.  זניחת הערך הזה עומדת בתשתית המשבר וקשה להסביר את מה שהתרחש אח"כ בלעדיה.

נכון, יש קושי אמיתי שצריך להתמודד איתו בשינוי תוחלת החיים ומערכת הציפיות של אנשים מבוגרים מאורח החיים שלהם בגיל השלישי. אבל הוא בטח לא לב המשבר או סיבתו. אני משוכנע שעל בסיס רעיונות אחרים ומתוך ערכים אחרים המדינה יכלה למצוא לבעיה הספציפית הזו פתרון.

אני טוען שמרבית מהלכי האוצר בשינוי שוק הפנסיה בישראל ניתנים להבנה כחלק משיטת הטרנספורמציה הניאו ליברלית, שאותה מתאר יפה דיוויד הארווי ב"קיצור תולדות הניאו ליברליזם" (תקראו!).

אמנם הדרך לשינוי עולם הפנסיה בישראל התחילה עוד בביטול ב"תוכנית הכספית של חברת העובדים" עם עליית הליכוד לשלטון בסוף שנות השבעים. אבל הרגעים הקובעים הם הניתוק של קרנות הפנסיה מההסתדרות, ארגון ציבורי במהותו (חלקית כבר ב95' וסיום המהלך תחת נתניהו כשר אוצר ב2003) והעברתן ניהולן והאחריות עליהן להגיון השוק הפרטי. מהלך זה כלל בין השאר:

  • מכירה של קרנות פנסיה לחברות ביטוח ופיננסים שההגיון היחידי המנחה את פעילותן הוא מקסום הרווח לחברות האלו (וככתוצאה ממערכת התמרוץ המעוותת של שכר המנהלים הבכירים, נוסף לזה גם מקסום הרווח לטווח קצר של אותו מנהל/ת)
  • הפיכת הבחירה בקרן פנסיה להחלטה כלכלית אישית ומכאן במשתמע לאחריות אישית של כל אזרח ואזרח,  החלטה שאין לנו באמת את הכלים לקבל ומציבה את האזרחים כפרטים בודדים מול מערכות פיננסיות ענקיות שיש קושי לנהל איתן מו"מ. לי כפרט אין שום יכולת לדעת איפה בעוד עשרים שנה אקבל פנסיה טובה יותר: באלטשולר שחם או במגדל. אבל אשליית הבחירה שמוענקת לי מטילה עלי את האחריות לפנסיה שלא תהיה לי עוד עשרים שנה.  ה"בחירה" המפוקפקת הזו גם הולידה תעשייה של יועצי פנסיה שאמורים לסייע לי למקסם את התשואה העתידית שלי ובפועל מעשירה את כיסם.
  • הפסקה הדרגתית של הנפקת אג"ח ממשלתיות מיועדות לקרנות הפנסיה. האג"ח שאפשרו למדינה מקור מימון זול יחסית בזמנו ועם בטחון גבוה אפשרו לקרנות להציג תשואה סבירה ברמות סיכון נמוכות יחסית. הירידה המתמשכת (עד להעלמתן בסופו של דבר) של אג"ח מיועדות מכריח את קרנות הפנסיה להזרים את המילארדים שנחסכים אצלהן לשוק ההון והחוב הישראלי. הכסף הזה מוזרם לבורסה להנפקות (מפוקפקות בחלקן) ובעיקר לאג"ח (מפוקפק בחלקו) . שרשרת המזון של המנפיקים מתמוגגת: הרים של כסף שמגיעים לשוק ומאפשרים לחתוך עמלות שמנות, להנפיק אג"ח זבלי בתשואות של אג"ח בסיכון נמוך ולהצדיק משכורות עתק של מנהלי ההשקעות, החיתום והאיגו"ח . חלק מהכסף הזה, כפי שלמדנו במשבר הכלכלי הקודם, בהעדר אופציות טובות בישראל זורם גם למיזמים בחו"ל, חלקם מפוקפקים במיוחד (שוב, על בסיס הדיווח התקשורתי דאז על השקעות הנדל"ן במזרח אירופה). המחיר לחוסך הוא ברור: העלאה משמעותית של הסיכון ולעיתים מזומנות מדי, גם ירידה בתשואה שלו.
  • השלבים הבאים ידועים כבר: הקמת קרנות פנסיה "במודל הצ'יליאני", כלומר בזה שתכננו עבור הרודן פינושה, אחרי שרצח את מנהיגי השמאל , מיטב המוחות של הכלכלה הניאו ליברלית בהנהגת מילטון פרידמן.  בחסכון במודל הצ'יליאני האחריות על רמת הסיכון, התשואה וכו' היא על החוסך. ובמקביל מתכננים להפחית עוד הגבלות על השקעה של החסכון הפנסיוני בחו"ל או ברמות סיכון גבוהות בישראל (כולל השקעות "פרטיות")  וכך ימשיך "התדלוק" של שוק ההון הישראלי.

לפיכך אני מציע לחשוב על השינויים שמוביל האוצר בעולם הפנסיה בישראל כמהלך אדיר מימדים של חלוקה מחדש. העברה אדירה של הון וכוח מהמגזר הציבורי ומהחוסכים למגזר הפרטי ולחבורה לא קטנה של גוזרי קופון.   ההסטה של הדיון מהמהלך הזה ל"מיוחסים" שמקבלים "זכויות יתר" בפנסיה "על חשבוננו" היא הצלחה כבירה של מי שמעוניין להמשיך את החגיגה הזו.

הפנסיה התקציבית היא מודל פנסיוני  לגיטימי ועם תיקוף כלכלי (ראו הקישור בהמשך למאמר של  פרופסור אביה ספיבק בנושא), גם אם לא חף מבעיות.  כאזרח, פחות או יותר מקבוצת הגיל "שבשמה" כביכול מדברת רווית הכט, אני הייתי רוצה בטחון פנסיוני דומה לזה שקיים בו. הייתי מעדיף שהמדינה תנהל  את הפנסיה שלי ולא ברוקרים שעוסקים להעשיר את עצמם. בעולם של רווית הכט, נראה שהיתה מעדיפה שגם להם "לא יהיה". בזמן שהיא משליכה בוץ על מקבלי הפנסיה התקציבית, לתשואות הקהל, יש לא מעט מנהלים וטייקונים שמרוצים מהמשך ההתנהלות הנוכחית.

רוח המערכת

קשה לי לחמוק מהתחושה שהמאמר הזה מבטא את רוח המערכת בקבוצת שוקן. ההסתה נגד הפנסיה התקציבית ומקבליה  "המחוברים" מהדהדת באין ספור כתבות ומאמרים במרקר וגם בהארץ.   הקול, קולה של רווית הכט, אבל המילים: קו המערכת של המרקר.

קריאה נוספת:

פרסום של פרופסור אביה ספיבק במכון ון ליר : הפנסיה בישראל ובעולם: כיווני התפתחות עיקריים, גישות והשפעות אידיאולוגיות

אחדות

אזהרה – פוסט קצת טרחני שמנסה להסביר קודם כל לעצמי מה בעצם אני חושב על האופציה של ממשלת אחדות, הפעם ובכלל.

אחדות היא מילה מגונה בד"כ בשמאל הישראלי, גם התגובה האוטומטית שלי לאפשרות הזו היא בחילה. אבל למה בעצם? והאם השלילה הזו היא נכונה תמיד?.  השמאל הרדיקלי ומרצ מזהירים תמיד שמצביעים למפלגת העבודה מסתכנים ב"אחדות" המשוקצת. לעומת זאת, רגע אחרי הבחירות, תמיד יהיה מי שיטען שמה שיציל את ישראל מממשלת ימין קיצוני היא רק ממשלת אחדות.

ראש הממשלה שמעון פרס וסגנו יצחק שמיר ליד שולחן הממשלה בכנסת, נובמבר 1985. באוקטובר 1986 התחלפו ביניהם האישים בתפקידיהם. אחדות – צילום אילוסטרציה

במילון הפוליטי הישראלי, כשאומרים אחדות מתכוונים לחבירה של מפלגת העבודה לקואליציה של ממשלת ליכוד. בשאר המקרים הביטוי השגור הוא כניסה לקואליציה. גם הכניסה של לפיד (שמתוארת בד"כ כמפלגת "שמאל מרכז") לקואליצית נתניהו-בנט-ליברמן לא תוארה מעולם כממשלת אחדות וכך גם כשעמדה על הפרק סוגיית הכניסה של קדימה (עם ליבני ולפני ההתפוררות) עם 27 המנדטים שלה לממשלת נתניהו, "אחדות" היא כנראה מילה ששמורה למהלך אחד. אחדות – המילה תמיד מעוררת קונוטציה לממשלות האחדות של שנות ה- 80, למרות השינוי הדרמטי של המפה הפוליטית בישראל מאז.  אחדות, תמיד עם ריח נכלולי של "דילים" וג'ובים. אחדות, תמיד עם טור של אורי משגב שיסביר שעצם האפשרות לאחדות היא בעצם הסיבה שהציבור לא נהר בהמוניו להצביע למפלגת העבודה (מחנ"צ, כן).

כיוון שהמושג טעון כל כך שהוא מקשה על דיון רציונאלי אציע להחליף את המילה במושג נייטרלי יותר: " כניסה של מפלגת שמאל גדולה עם שאיפות שלטוניות לקואליצית ימין".  וכיוון שהבחירות האלו הוכיחו (שוב!) שהקומון סנס של השמאל הישראלי פגום משהו וששיטות העבודה שלו אינן מספקות, ראוי בעיני לבחון בכל זאת את האפשרות המשוקצת הזו, מתי האפשרות הזו מתאימה ומתי אין להסכים אליה. אולי (ויש אולי גדול) נצליח להציב אמות מידה שמאפשרות דיון רציונאלי על האפשרות הזו.

תיאולוגיה

יש טיעונים רציניים נגד כניסה של מפלגת שמאל גדולה עם שאיפות שלטוניות לקואליציית הימין, אבל לצערי מרבית הטיעונים שאני קורא כנגדה הם "אנטי טיעונים". "אנטי טיעונים" כי הניתוח שעומד מאחוריהם מפוקפק או בניתוח המציאות שלו או בבחירה המוסרית שלו.  אני מאמין שיותר משהם סיבה להתנגדות לממשלת אחדות הם צידוקים רציונאליים, בדיעבדיים, של התנגדות רגשית, אולי אפילו תיאולוגית. בין כל הטיעונים התיאולוגים השונים והמשונים אפשר להבחין בשלוש תמות חוזרות:

"ממזרים חסרי כבוד", כתב אורי משגב על רמיזה כלשהיא שיש בכירים וירטואליים במפלגת העבודה ששוקלים את האפשרות לחבירה של המחנ"צ/העבודה לקואליצית נתניהו החדשה.  משגב מנסח את הבעיה במונחים של "כבוד" .אבל המושג "כבוד" במובן הפשטני שלו, פשוט לא שייך למרחב הפוליטי והדמוקרטי.  הנה דוגמא טובה: משאיבדה ממשלת רבין השנייה את הרוב בכנסת (עם פרישת ש"ס) נשענה הקואליציה דאז על חברי הכנסת סלמוביץ וגולדפארב מסיעת יעוד (ז"ל) שפרשו מצומת (ז"ל). כשחברי הכנסת האלו תמכו בהסכם אוסלו ב' האשימו אותם בימין במכירת ארץ ישראל תמורת "מיצובישי" (רכב סגני שרים דאז).  האם בשם "הכבוד" של ח"כ אלכס גולדפארב אורי משגב חושב שהיה עדיף לוותר על אוסלו ב'? אני מניח שהתשובה כאן ברורה (ושלילית), פוליטיקה עושים באמצעים פוליטיים ולמילה "כבוד" אין הרבה משמעות בה.  לא אתעכב הרבה על הטיעון כיוון שברוב המקרים הוא מתגלגל לטיעון ה"לנינסטי" או לטיעון ה"תיאולוגי", עליהם ארחיב כעת.

הטיעון "הלניניסטי" – "שיקבלו מה שהם הצביעו בשבילו"/"שהעולם יבין שזו היא ישראל האמיתית"  כתבו אחרי הבחירות רבים מחברי בשמאל. גדעון לוי ייחל לכך עוד לפני הבחירות ("עדיף ביבי על בוזי") ופעיל שמאל רדיקלי ותיק ומוערך כתב (כמעט חודש אחרי הבחירות) כי הוא "רוצה שיריב לוין יהיה שר משפטים ובנצי גופשטיין ימנה שופטים". כמעט כל כותבי עיתון הארץ כתבו אחרי הבחירות מאמרים ברוח הזו. שמייחלים שיחשף פרצופה "האמיתי" של ממשלת הימין. כדי "שהציבור יוכל לשפוט" וכדי "שהעולם יבין עם מה יש לו עסק" ובתקווה "יכריח את ישראל לסגת מהשטחים".

הטיעון הלנינסטי (ברוח מימרתו של לנין "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב" – טוב למהפכנים כמובן) נגוע מוסרית ונשען על קריאת מציאות מפוקפקת (במקרה הטוב). נגוע מוסרית כי אלו שאוחזים בו מייחלים רע ללא מעט אנשים בשביל שייגרם טוב בעתיד וירטואלי כלשהוא, או אפילו בלי טוב אלא רק כ"עונש" עבור "המצביעים שממשיכים לטעות". יתר על כן, הטיעון הלנינסטי נשען על קריאת מציאות מפוקפקת.  יש איזו ערובה לכך שאם מדינת ישראל "תספח את השטחים ותחשוף את פרצופה האמיתי" אזי העולם יכפה עליה נסיגה לגבולות 67? שאם "בנצי גופשטיין ימנה שופטים" אז "הציבור הנאור" יבין שטעה כשהצביע לנתניהו? מסופקני.

מספרים שמפלגת השמאל הקומוניסטית (אדירת הכוח) בגרמניה הווימארית תמכה בעלייתו של היטלר לשלטון מתוך המחשבה ש"ככל שיהיה יותר רע" יגבר הסיכוי למהפכה ושנפוץ בקרבם המשפט: "אחרי היטלר אנחנו". על המציאות שהתגלגלה מתוך נבואה מפוקפקת זו אנחנו כבר יודעים. הלקח שאני למד מההיסטוריה הוא שיש לתהליך ההתפרקות של דמוקרטיות נקודת אל חזור. כזו שאם עוברים אותה קשה מאוד לחזור אחורה.  זו שהמחירים אחריה נהיים גבוהים בהרבה. כך שסביר בהרבה שה"הייחולים" המפוקפקים משמאל לממשלת ימין "הרדקור אמיתית" יביאו לנקודת האל חזור הזו מאשר לבלימה של הפופלאריות של הימין בציבוריות הישראלית ולסיכום הכיבוש או הניאו ליברליזם.

הטהרות באופוזיציה

כור המצרף: אחד מאיוריו של גוסטב דורה לכור המצרף של דנטה אליגיירי (ויקימדיה)

כור המצרף: אחד מאיוריו של גוסטב דורה לכור המצרף של דנטה אליגיירי (ויקימדיה)

"הטהרות באופוזיציה" , הנה צירוף לשוני שהתגלגל ישירות מ"כור המצרף" של הנצרות הקתולית הימי-בינימיית למילון הפוליטי הישראלי. על המפלגה שהפסידה בבחירות "להטהר באופוזיציה" ו"להבנות מחדש".  לפעמים יש טעם למדבר אופוזציוני, יש מצבים שמפלגות באמת צריכות לעסוק בבנייה מחדש ולא בשרידי שלטון. תמיד? לא בהכרח. יש הרבה מה לעשות שם. אבל כדאי שהסיבה לישיבה באופוזיציה תהיה קשורה למטרות שאליהן מחוייבת המפלגה וליכולת הריאלית להשיג אותן. יש כוח באופוזיציה (עוד בהמשך על זה) וזו יכולה להיות סיבה טובה להיות בה, אבל הטהרות בפני עצמה? לא ממש.

אז ששללתי כמה מ"הטיעונים" המובהקים נגד ממשלת אחדות גיליתי כמה סיבות טובות דווקא לתמוך בכניסה של מפלגת שמאל גדולה עם שאיפות שלטוניות לקואליציית הימין, הנה כמה מהם:

איפה השרים

(או פוליטיקה, עושים באהבה או לא עושים בכלל)

אנסה את כוחי ב(עוד) טקסונומיה סכמטית של קהל הבוחרים הישראלי (דיסקליימר: טקסונומיה שמבוססת רק על זיהויים שלי): מצביעי "אג'נדה", מצביעים "שלטוניים" ומצביעי "שינוי".

מצביעי האג'נדה מנסים לקדם אג'נדה מובהקת מסויימת (נגד חרדים, בעד סיום הסכסוך, בעד לגליזציה של קנאביס, בעד מיצוי זכותנו האלוהית על ארץ ישראל השלמה), סביר להניח שמצביעי אג'נדה יצביעו למפלגות שמקדמות את האג'נדה הזו (או לאישים במפלגות כאלו) גם בלי שיש סיכוי סביר שאלו יהיו מפלגות שלטון או אפילו שותפות בקואליציה.

מצביעים "שלטוניים", בניגוד מסויים למצביעי האג'נדה,  בוחרים ב"מי שיענה לטלפון האדום ב2:00 בלילה", במי שנראה להם שיכול לעמוד בצורה הטובה ביותר באתגרים העומדים בפני מדינת ישראל לעת הזו. אני לא חושב שלאלו בהכרח אין אג'נדה, אלא שהיא שיקול משני יותר בהתלבטות מול הפתקים בקלפי, הם לא יצביעו למועמדת שהם מחבבים אם היא לא נדמית להם כקרוצה "מחומר של ראש ממשלה".

מצביעי "השינוי", מצביעים למועמדים ומפלגות שנדמות כמביאות "שינוי" לפוליטיקה הישראלית (ומכונות לפעמים מפלגות "אווירה") , פחות משנה האג'נדה הספציפית ויותר רוח "באנו לשנות", בבחירות הקודמות יאיר לפיד ויש עתיד רכבו חזק על הגל הזה ובבחירות האלו הם התחלקו בקולות האלו עם כולנו בהנהגת כחלון. בטקסונומיה שאני מציע, מצביעי "השינוי" דומים למצביעים "השלטוניים" בצורך שלהם במועמדים "ייצוגיים". מצביעי "השינוי" יכולים גם להטות את הכף למהפך פוליטי, אם הם מזהים את מפלגת האופוזיציה המרכזית כמפלגה שמייצגת את הערכים של שינוי וכמועמדת אפשרית להוביל כזה.

כן, בטקסונומיה הזו יש עוד סוגי מצביעים, בין השאר: "הנמנעים" ו"מצביעי הנגד" ש"שמים זין בקלפי". לא אעסוק בהם בפוסט הזה

מהטקסונומיה הפוליטית הזו אנסה לנסח את הטיעון "הפוליטי" בעד מממשלת אחדות כך: מצביעים "שלטוניים" (להבדיל ממצביעי "אג'נדה") מצביעים למפלגות שנדמות כמפלגות שיכולות להיות מפלגות שלטון. אלו בתורן צריכות לכלול אישים שנדמים כראשי (ראשות) ממשלה פוטנציאליים. גם מצביעי "שינוי" יכולים להצביע למפלגת האופוזיציה המרכזית אם יהיה לה דימוי של "כזו שיכולה להזיז ולשנות דברים".

בישראל כיום המסלול של היות שר/ה הוא כמעט הכרחי בבניית הדימוי של ראש ממשלה פוטנציאלי. כך גם נבנה ניסיון (ודימוי) ממשלתי הכרחי למפלגה שמתיימרת להוציא מתוכה שר בטחון, ראש ממשלה, שר חוץ, שר אוצר.  כדאי לזכור שבמציאות של כמעט 40 שנה שבה הליכוד (על המפלגות שצמחו ממנו) הוא מפלגת השלטון "הטבעית" של ישראל,  פחות ופחות מהח"כים של מפלגת העבודה שימשו בתפקידי ביצוע ציבורים מרכזיים ולכן גם פחות ופחות נתפשים "כחלופה" אמיתית, אצל חלק מהציבור לפחות, אלא כמין "מרץ" מוגדלת.

דוגמא מובהקת לבעייתיות הזו היא העובדה שבין כעשרים חברי הכנסת של מפלגת העבודה אין חוץ מהרצוג אף אחד עם ניסיון מיניסטריאלי, וגם במקרה שלו לא מדובר בתיק מרכזי, ציבורי או נחשב.  לבני ופרץ, רכש מ"התנועה" משפרים טיפה את המצב הזה במבט על "המחנה הציוני". אבל כדאי לשים לב שכל התיקים האלו הם בגלל שלבני היא יוצאת מפלגת השלטון "הטבעית" והרצוג ופרץ לא שמרו על "טוהר" ו"כבוד" וישבו עם הליכוד/קדימה בקואליציה. קשה לשווק למצביעים "שלטונים" את מפלגת העבודה כאלטרנטיבה שלטונית בהעדר "שרים".  זהו הבדל עצום מממשלת רבין שהיתה מלאה באנשים בעלי ניסיון (ואולי חשוב מזה בפוליטיקה: דימוי ציבורי של ניסיון) מיניסטריאלי משמעותי.  נכון, יש שם כמה חברי כנסת מצויינים (קודם כל שלי יחימוביץ אבל עוד הרבה אחרים) אבל בשביל זה יש כבר דב חנין וגפני וגילאון. קל להנגיד את המחסור הזה לרשימת הליכוד,  מלאת השרים והשרים לשעבר. חלק משרי הליכוד שצברו כשרים מעמד פוליטי אישי משמעותי מספיק, כבר הספיקו להצמיח מפלגות לווין: את כולנו של כחלון, את ישראל ביתנו של ליברמן(במובן מסויים) ובראש ובראשונה את מפלגת "השרים" של קדימה דאז (שחלקה עוד התגלגל ל"תנועה" עם לבני ושטרית).

מחוץ למרחב הפוליטקלי קורקט כדאי לזכור שחברות בממשלה מאפשרת גם לתחזק יותר פעילים במשרה מלאה (מעבר לעוזר/ת פרלמנטרי) בתפקידי המעטפת המיניסטריאלית. פעילים עם נגישות למידע, כוח וכסף. אלו כלים קריטים בניסיון לעצב דעת קהל ולהשפיע על המדיניות. מותר לעקם את האף מול זה אבל זה המגרש ומי שאין לו את זה (מבחירה או מכורח) מאבד כלים משמעותים לעיצובו.

מחוייבות לאג'נדה, מחוייבות לבוחרים.

עוד סיבה טובה למפלגת שמאל בעלת שאיפות שלטוניות לשקול לפחות הצטרפות לקואליציית ימין היא שזו נותנת הזדמנות למימוש האג'נדה שלה. אולי תטענו נגדי שמימוש האג'נדה לא תתאפשר בממשלת ימין, תטענו נגדי? אולי תאמרו כיוון שהאג'נדה של המפלגה מנוגדת לזו של ממשלת הימין, וזה נכון, בתקווה. אבל גם למימוש חלקי של האג'נדה, הערכים והאמונות של מפלגה יש משמעות ובמובן הזה הוא מבטא את המחוייבות לבוחרים שהצביעו בעד המפלגה. נכון: זה קל יותר למפלגות עם אג'נדה מצומצמת בנושא שולי: עלה ירוק, אם היתה עוברת את אחוז החסימה, היא מועמדת טובה לחברות בכל קואליציה, שכן למימוש האג'נדה שלה יש קשר קלוש לשאלת המשך המשטר הצבאי הישראל בשטחים, למצור על עזה או לגודל הגרעון בתקציב. אבל גם למפלגה גדולה ובעלת עמדות מוצקות יש כל מיני אג'נדות שייתכן לקדם אותן גם בקואליציית ימין בקונייקטורה כזו או אחרת. לדוגמא: לא כל ממשלת ימין מדיני היא ממשלת ימין חברתי מובהקת וכך ניתן לחבור אליה על בסיס אג'נדה כלכלית שמאלית ומחלוקת מוסכמת בעניין המדיני.

לדוגמא: "סיריזה" ביוון , מפלגת השמאל הרדיקלית החביבה עלי כרגע באירופה, הרכיבה את הממשלה היוונית הנוכחית על בסיס קואליציה עם אחת ממפלגות הימין. המשותף ביניהן הוא אחד, שלילת "הסדר החוב" הנורא שכפתה גרמניה על יוון והמשותף הזה מספיק כדי להכנס לקואליציה שמונהגת ע"י המחנה שמנגד.

עוד מימד של מחוייבות לבוחרים ולקהל שהשם הרע שיצא לו איננו מוצדק בעיני הוא זה שמדגימות המפלגות החרדיות.  קואליציה אחרי קואליציה המפלגות החרדיות מדגימות לנו איך עושים פוליטיקה של מחוייבות לקהל הבוחרים שלהם, הן יודעות שהמחיר של אי השתתפות בקואליציה הוא מחיר גבוה לקהל הבוחרים שלהן. הן מוכנות להתפשר לפעמים על לא מעט מהאג'נדה "הפורמלית" שלהן בשביל להמשיך לדאוג לקהל הבוחרים שלהן.

לצערי, לא נראה שלמפלגת השמאל הגדולה יש היום קהל בוחרים מובהק במידה כזו כזה, שהיא מוכנה לשלם מחיר בחלק מהאג'נדות המוצהרות שלה כדי לדאוג לו, קהל כזה יכלו אולי להיות האיגודים המקצועיים, או (וזה הבדל גדול) ההתיישבות העובדת, אך הוא נעדר היום.  אולי אם היה כזה התוצאות של הבחירות יכלו להיות שונות.

ועוד הערה: נדמה לי שהחשיבות של אג'נדה מתגלה במיוחד בהעדרה, כניסה של מפלגת שמאל לקואליציית ימין מטעמים פוליטיים בלבד וללא כל מחוייבות אמיתית לאג'נדה/בוחרים תתברר בד"כ כמשחיתה ומקוויאליסטית.

achdut_zeev

אבל למרות מה שכתבתי לא הייתי דוהר לממשלת אחדות, יש כמה סיבות טובות להתנגד למהלך כזה:

ייחוד

דיפרנציאציה, ייחוד בעברית צחה, הנה סיבה טובה לסגת במעט מהתמיכה בכניסה של מפלגת שמאל גדולה לקואליציית ימין. בתורת המיתוג לומדים על חשיבות הדיפרנציאציה של המותג ממותגים אחרים. כך גם בפוליטיקה. אם ברור שמפלגת השמאל הגדולה השואפת לשלטון תשב תמיד בקואליציית הימין אזי הדיפרנציאציה שלה ממפלגות הימין הגדולות הולכת ונעלמת, זה לא רק תהליך מיתוגי שבו תוולד מפלגת "ליכודה", אלא תהליך גם תהליך סוציולוגי אמיתי, קולות שהאג'נדה והערכים שלהם מתקשים לדור בקואליציית הימין יתרחקו למפלגות אחרות, חילוף חומרים פוליטי מתמשך יוליך דמויות בכירות מצד לצד והדרך לא ארוכה מדי להעלמות אותה מפלגת שמאל גדולה והפיכתה למפלגת שמאל בינונית,קטנה ואפילו לזכרון בלבד.

לא צריך לדמיין את התהליך הזה, כבר היינו שם, למוכנות הכמעט אוטומטית של מפלגת השמאל הישראלית הגדולה לחברות בקואליציית הימין או למצער למוכנות חברים בכירים במפלגה להרשות לעצמם חברות בקואליציית הימין גם בלי המפלגה (בראשם מנהיג המפלגה דאז וראש ממשלה מטעמה בעבר)

כבר היה תפקיד בשחיקת המותג של מפלגת העבודה ולהעלמות המנדטים "השלטוניים" שלה לטובת מפלגה שנתפשה במפלגת שלטון חלופית לקואליציית הימין, מפלגת קדימה (ז"ל) כמובן. אני נזהר מלקבוע שזו הסיבה המרכזית לדעיכה המתמשכת של מפלגת העבודה (ולא רוצה לנחש אם הבחירות האחרונות הן שירת ברבור או שינוי מגמה), בטוח שזו לא הסיבה היחידה וסביר שגם לא המרכזית.

ריבונות העם

ריבונות העם היא הרעיון המכונן של דמוקרטיה והביטוי לה במשטר הפרלמנטרי הישראלי הוא ריבונות הכנסת. לצערי, ריבונות הכנסת על הגוף המבצע היא כמעט תיאורטית בלבד בישראל.  זה נכון בשני אופני הפעולה המרכזיים של שליחי הציבור שלנו: החקיקה והפיקוח על הממשלה.

בחקיקה: לממשלה יש כוח אדיר דווקא כלפי הכנסת והיא (בתור ועדת השרים לענייני חקיקה) הגוף שיוזם את מרבית החקיקה שעוברת בכנסת (להבדיל מהצעות חוק פרטיות שהן כמעט דקלרטיביות לגמרי וחסרות סיכוי ממש לעבור). יתר על כן – באמצעות חוק ההסדרים הממשלה יכולה לבטל בפועל ("לדחות החלה" או ל"תקן תכולה" למשל) את החקיקה הלא ממשלתית של הכנסת, במידה והיא נגד עמדת הממשלה. לחוק שגם דורש תקציב למימושו (ולאיזה חוק לא נדרש תקציב למימושו) יש מכשלות נוספות בתהליך החקיקה (נדרש להצביע על מקור תקציבי) ובכל מקרה גורל מימושו יהיה תלוי אח"כ במשרד האוצר, ברצותו יתקצב וברצותו ישלול.

הפיקוח על הממשלה הוא אולי התפקיד החשוב יותר של הכנסת, ודווקא בתחום זה היכולות של הכנסת מוגבלות אפילו יותר. גם להלכה אין לדיון בועדות הכנסת את הסמכות והעצמה החוקית שיש לועדות הקונגרס האמריקאי, אך בפועל המצב גרוע בהרבה. ניקח לדוגמא את התחום הכלכלי: משרד האוצר לא טורח בד"כ לשלוח לועדות הכנסת נציגים בדרג שמעל רפרנט זוטר, וגם אלו (כשהם מגיעים) עושים כבשלהם בועדות, מתעלמים משאלות הח"כים ומסרבים להציג חלק מהמידע. להשוואה מעוררת קנאה נחזור לסנאט של ארה"ב. שם לראש ועדה מרכזית (למשל ועדת השירותים החמושים, ועדת ההקצאות התקציביות וכדומה) יש כוח אדיר, מקביל בסמכויות הפיקוח שלו לזה של הנשיא. לועדות יש יעוץ כלכלי ומשפטי מצויין, תחקירנים משלהם וכדומה. הן רשאיות (ומנצלות סמכות זו) לזמן עדים, במעמד דומה לזה של עדות במשפט, גם מהדרג הממשלתי הבכיר ביותר. הקונגרס הוא בעל סמכות לאשר מינויים בכירים ובכירים פחות בנוהל של שימוע פומבי החושף של עמדות המועמד/ת בענייני משרתו המיועדת.  כך שלדרג הפרלמנטרי האמריקאי יש את כל הכלים לממש את חובתו לפיקוח על הממשלה ואת המסורת הדמוקרטית להשתמש בכלים האלו בתבונה (נכון, גם בשיטה האמריקאית יש פגמים, עניין לפוסט אחר). איך אפשר בכלל להשוות את העצמה הפרלמנטרית של  הקונגרס לכנסת ישראל החלשה והמבוזה תדיר ע"י הממשלה, שברצותה פשוט משנה את הכללים ומתאימה אותם לרצונותיה.  אחד מהביטויים האומללים לחולשה הזו היתה בבג"צ שהגישו שלי יחימוביץ (יו"ר האופוזיציה דאז כמדומני) ורובי רבלין (דאז יו"ר הכנסת) בניסיון לכפות על הממשלה לאשר את הסכמי הגז בכנסת. עצם ההזדקקות לבג"ץ כדי לנסות ולאכוף את היכולת של הכנסת לבצע את תפקידה הבסיסי ביותר מעידה כאלף מונים על חולשתה.

נוסיף על החולשות האלו את העדרם של חברי הממשלה מפעילות ממשית בכנסת (ואפילו מטעמי לו"ז מוצדקים בעיני) ואת אופן הפעולה של הכנסת שמפזר את הח"כים בין יותר מדי ועדות בלו"ז מקביל (ולפעמים גם במקביל להצבעות) ומקשה עליהם לקבל מידע איכותי על החלטות דרמטיות שהם מצביעים עליהן ונקבל גוף מסורס וחלש.

אם יש תפקיד ארוך טווח שמצדיק בעיני אופוזיציה הוא שישיבה בה תאפשר בנייה של הכנסת (אולי מחדש? אולי מעולם לא הייתה כזו) כמי שמייצגת באמת את ריבונות העם בדמוקרטיה הישראלית. ככזו, יהיה עליה להיות בעלת יכולות פיקוח (וחקיקה) משמעותיות בהרבה מאלו שיש לה היום. זה לא מהלך פשוט, הוא דורש חבירות חכמות לח"כים בעלי תודעה דמוקרטית מקואליציות הימין, כמו גם השקעה נרחבת בעיבוד ערימות החומר שמגיעות לח"כים בועדות, מיצוי העיקר ומאבק מתמשך על הרלוונטיות של הועדות באמצעות החומר הזה. ראינו בשנים האחרונות את שלי יחימוביץ (חוק ההסדרים ותקציב המדינה) ואחריה גם את סתיו שפיר (במאבק הדון קישוטי ולצערי גם עתיר גולים עצמיים בהעברות התקציביות) מנסות להוביל קו אקטיביסטי כזה, אבל הדרך עוד ארוכה, ארוכה. בחירה של מפלגת השמאל הגדולה להצטרף לקואליציית הימין תפגע קשות (אם לא אנושות) במאמץ הזה.

אחדות?

אז אחרי שניסיתי לסדר לעצמי מה אני בעצם חושב על הסיבות בעד ונגד חבירה של מפלגת השמאל הגדולה בעלת השאיפות השלטוניות לקואליציית נתניהו, גיליתי שאני לא פוסל אותה אידיאולוגית או תיאולוגית, על הסף.  אך בפועל? את התשובה לזה אנסה לתת משני כיוונים, מזה של מרכיב הקואליציה ומניתוח ריאל-פוליטי של הקואליציות האפשריות וכוחה התיאורטי של מפלגת השמאל הגדולה בהן.

ימי נתניהו

netanyahu

אי אפשר לדבר על קואליציית נתניהו בלי לדבר על האיש הדומיננטי בה: בנימין נתניהו, ראש הממשלה. נתניהו הוא האיש שדמותו עיצבה בעיני יותר מכל את הימין הישראלי של הדור האחרון. הוא אידיאולוג שמשתמש במיומנות בכלים פרגמטיים (תקציב, חקיקה, דמגוגיה ציבורית, פוליטיקה) ע"מ להשיג את מטרותיו האידיאולוגיות.  ככזה , ולהבדיל מראש ממשלה אופורטוניסט טהור נוסח דמויות "בית הקלפים", נתניהו הוא פרטנר קשה למפלגה שנכנסת לקואליציה לקדם אג'נדה שמנוגדת לזו שלו, באמת אכפת לו מאג'נדת הימין והוא מחזיק באג'נדת ימין נרחבת גם בהיבט המדיני וגם בהיבט הכלכלי.  אני חושב ששלי יחימוביץ הבינה נכון שאי אפשר ליישב את הסתירה של מימוש מדיניות כלכלית סוציאל דמוקרטית מכסא שרת האוצר (שהוצע לה לכאורה בממשלה הקודמת) עם האג'נדה הכלכלית של נתניהו.

כבר ראינו שכשמדובר על נושא שהוא בדם ליבו של נתניהו, הוא יעשה הכל כדי לבלום אג'נדה מנוגדת.  צפינו בחלק מארגז הכלים של נתניהו בזובור שהוא העביר את יאיר לפיד באוצר, שכלל בין השאר הפעלה של אנשי אוצר שנאמנים אידיאולוגית ואישית לכלכלה הימין הנתניהוית כנגד השר הממונה ותדרוך תקשורתי מתמיד במקומות שהוא סטה מהקו הכלכלי השמרני של נתניהו (וכן, היו ללפיד פה ושם יציאות כאלו).  כיוון שברור שכך יפעל גם בנושא המדיני קשה למצוא אג'נדה שאפשר בשם קידומה להכנס לקואליציה. אני לא מדבר על "תירוץ" של כניסה לקואליציה אלא על בחירה אמיתית של כניסת לקואליציית הימין ע"מ לקדם אג'נדה כלשהיא.

משחקים של חולשה

מהריאל פוליטיקה אנו למדים שכוח הוא תמיד יחסי והוא תמיד תלוי בקונייקטורה. בקונייקטורה הפוליטית הישראלית כדי שלמפלגה מהמחנה השני תהיה אפשרות להוביל אג'נדה עצמאית בקואוליציית הימין היא צריכה כוח פוליטי אמיתי בממשלה. כוח פוליטי משמעו: יכולת להציב איום אמין על המשך הקיום של הקואליציה. בהעדרו של איום אמין שכזה, יכולה הקואליציה להתעלל בשותפה מהשמאל כרצונה, להמנע מהעברת חקיקה ותקציבים מבוקשים ובעיקר למנוע ממנה לממש את האג'נדה שבגינה היא נכנסה.  איום אמין ליציבות הקואליציה מתרגם כאן בעיקר לקושי של ראש הממשלה להרכיב קואליציה חלופית במקרה של פרישת השותפה הקואוליציונית. במקרה של הכנסת הקודמת לא היה כל איום אמין: לפיד תמיד יכל להכנס לממשלה (להזכירכם, מדובר בכנסת הקודמת, לפני שהוא היה "שרוף"), יתר על כן, כבר ראינו איך בפועל הלך ראש הממשלה "על הראש" של לפיד, שר האוצר, ושיתק אותו כמעט לגמרי. הסיטואציה הזו נכונה על אחת כמה וכמה בכנסת הנוכחית, אין לראש הממשלה שום צורך אקוטי בכניסה של מפלגת שמאל גדולה לקואליציה שלו  (חוץ מאשר לזרז את תהליך הפירוק שלה), יש לו חלופות טובות יותר מלא הסל.

יאללה לאופוזיציה

שיחקתי בפוסט הזה במעמד צד אחד, במציאות יש שני צדדים, כלל לא בטוח שכניסה של מפלגת העבודה לקואליציית נתניהו היא בכלל אופציה אפשרית מצידו של מרכיב הקואליציה. אבל בהנתן התנאים הקונקרטיים ועל אף היתרונות הלא קטנים שיש לכניסה לממשלה כזו מצידה של מפלגת העבודה אני חושב שנכון לעכשיו יש לפסול אותה.  בלי מנופי כוח משמעותיים (למשל: מצוקה אמיתית של נתניהו בין ליברמן לחרדים למשל, או משבר דרמטי עם כחלון) אין למפלגת העבודה סיכוי למימוש אג'נדה מדינית או כלכלית חברתית (לאלו מתוכם שיש כזו), נכון להיום אין למפלגה גם קהל בוחרים שהיא "צריכה" להיות בממשלה עבורו (וכאמור מקודם, חבל שזה נעדר).

פוליטיקה היא אמנות ההווה ומציאויות חדשות נוצרות בה חדשות לבקרים. לכן, את הערכת הסיכון/סיכוי הזו יש לבצע מול תנאים קונקרטים, כאלו שעוד ישתנו בוודאי במהלך חייה של קואליצית הימין הנוכחית ואלו שאולי יבואו בעקבותיה. מה שבטוח, אין לפסול עקרונית את האפשרות לממשלת אחדות, בטח לא מטיעונים תיאולוגים ולנינסטיים הנפוצים במה שנותר מעיתונות השמאל או רק מטעמי עצלות אינטלקטואלית אישית שאיתה התרגלתי לחשוב שאחדות זה איכס, אבל בינתיים, יאללה לאופוזיציה.

דרכמות

רוח בלהות מרחפת מעל אירופה, רוח משבר החוב היווני ובחירת סיריזה.

כמעט חמש שנים שקועה יוון במשבר כלכלי, חברתי ופוליטי: התכווצות דרמטית בכלכלה היוונית, קרוב ל60% אבטלת צעירים ולפחות 20% אחוז אבטלה בכלל, הרס של המגזר הציבורי ושירותי הממשלה שמשליכים לחסדי שמיים המוני נזקקים ומכירת חיסול של נכסי המדינה.

כחלק מ"הסיוע" האירופי ל"טיפול" במשבר בוצע "ניסוי" ענק ב"בנייה מחדש" של הכלכלה היוונית ברוח ניאו ליברלית קשוחה: פיטורים חסרי תקדים במגזר הציבורי, קיצוצי פנסיות מאסיבים, שינוי בחקיקת העבודה (וגם יציאה פעילה נגד האיגודים המקצועים), מכירה מאסיבית של הנכסים הציבורים (כולל איים, נמלי תעופה וכדומה).

המשבר כלל גם התערבות אירופאית (שם קוד לגרמנית וצרפתית) חסרת תקדים בענייניה הפנימיים של מדינה חברה בגוש היורו. בין השאר: אילוצו של פפנדריאו (אחד מראש הממשלות הקודמים) לבטל את משאל העם שתכנן על "החילוץ" האירופאי והקפאה של הסיוע ליוון (ע"י הפקידות האירופאית!) בתקופת הבחירות הקודמות לנוכח עלייה בפופלאריות של מפלגת שמאל שהתנגדה לצנע (אפשר לקרוא על הפרשה הזו בפוסט מהתקופה ההיא בבלוג של מי שהוא עכשיו שר האוצר היווני).   הטיפול הקשוח במשבר היווני שימש כשוט על אירלנד בשיא המשבר שם ומונף גם היום על ספרד, פורטוגל ואיטליה.

בשנים האלו עברה גם הפוליטיקה היוונית משבר עמוק, שעה שחלק מהאליטות היווניות היו מוכנות לכל מחיר (ובלבד שישלמו אותו העניים ומעמד הביניים). עבור חילוץ מהחוב והשארות ביורו עברו חלקים גדולים מהיוונים רדיקליזציה פוליטית ואנטי אירופאית, התעצמו תופעות כמו השחר הזהוב מימין ותנועות המחאה (שסיריזה היא כנראה ביטויין הפוליטי) משמאל.

כמעט חמש שנים ובניגוד להבטחות הטרויקה הכלכלה היוונית איננה מצליחה להתאושש ולהתרחב ומשבר הכלכלה היוונית רק מחמיר.

היורו: סקילה וכריבידיס

סקילה וכריבדיס

את המשבר היווני צריך להבין בקונטקסט של משבר היורו. היורו נולד בחטא, איחוד מטבע בלי איחוד פוליטי או תקציבי, ומכאן שתי בעיות היסוד שלו, סקילה וכריבידיס של ים היורו:

  1. היורו מנוהל כמטבע אירופאי ע"י טכנוקרטים אירופאים (בפרט עם השפעה חזקה של הבנק המרכזי הגרמני) ובלי השוט של פיקוח דמוקרטי שיש לממשלות נבחרות (לא שזה הוכיח את עצמו יותר מדי, אבל זה נושא לפוסט אחר).  הסיוט האנטי-דמוקרטי הזה הוא משאת הנפש של כל הנאבקים על "עצמאות" הבנק המרכזי (עצמאות ממה? מפיקוח דמוקרטי) ותומכי המדיניות הזו בקרן המטבע הבין לאומית אבל למיטב ידיעתי רק בגוש היורו נוצרה הפרדה מושלמת כזו בין רצון הבוחר לניווט המדיניות המוניטרית.
  2. ניתוק בין מדיניות פיסקלית (תקציבית) שאותה מנהלת כל מדינה בנפרד (זו מרחיבה וזו מקצצת, זו מאזנת וזאת משקיעה) למדיניות המוניטרית המשותפת שאותה מנהל הבנק המרכזי. כך שהמדיניות המוניטרית יכולה לחבל ולקזז את המדיניות הפיסקלית שאותה מנסה המדינה להוביל. הפרדה כזו גם יוצרת מאבק בין מדינות היורו על ההשפעה על הבנק המרכזי, על איזו מכלכלות אירופה (השונות מאוד זו מזו) הוא משרת. בפועל לאורך חייו משרת היורו את האג'נדה הגרמנית ומהווה תחליף למארק הגרמני החזק (אני נזהר מלומר את הכלכלה הגרמנית, שכן גם היא ועובדיה נפגעו בסופו של דבר ממדיניות המיתון, גם אם פחות מהאחרות).

 מדינה יכולה לאזן אי שיוויון בפיתוח ובהשקעות בתוך המדינה עם השקעה ממשלתית. בין מדינות ריבוניות מנווטים שערי המטבע (להלכה לפחות) השקעות לאזורים החלשים, שם המטבע חלש יותר ועלות הייצור לפיכך נמוכה יותר (במחירים מערביים). זה למשל היה הנתיב לפיתוח של סין ושל הנמרים האסייתים לפניה. אבל בגוש היורו נוצר עיוות: מחד, מטבע יקר שמתאים לכלכלת הענק הגרמנית העשירה והיעילה, מטבע שהופך ייצור תעשייתי מפותח במדינות הפריפריה האירופאית ללא כדאית ומאידך העדר מוחלט של מנגנון איזון ממשלתי שיזרים את פירות הייצור הרווחי להשקעות בפריפריה האירופאית, שכן לאירופה אין ממשלה ותקציב משותף.

 בטווח הבינוני (שמגיע בימים אלו לקיצו כנראה) יצר העיוות הזה, מתוגבר בביטול המכסים בין מדינות האיחוד האירופאי, משאבה אדירה של ייצור תעשייתי מתקדם מהפריפריה של גוש היורו אל המרכז הגרמני. התעשייה האיטלקית או היוונית לא יכלו להתחרות בתעשייה ההולנדית והגרמנית בלי חומת מכס ובעיקר בלי מטבע ריבוני. פועלים זולים לתעשייה הגרמנית אפשר למצוא בזול יותר בפולין ובליטא. בזמן שהפריפריה עברה "דה תיעוש" נותר למדינות הפריפריה להסמך על תיירות (של תיירים גרמנים או בריטים ושבדים מחוץ לגוש היורו) ולהגרר לתחרות פראית של הורדת מיסים לחברות בינלאומיות (נוסח זו שהביאה חברות תוכנה גדולות לאירלנד) במחיר שחיקה בהכנסות המדינה.

 החילוץ שלא היה

 הצידוק "המוסרי" לכאורה למדיניות הצנע הרדיקלי, המשולבת בהעמסת הלוואות ענק על כתפיהם של היוונים שהולידה את האבטלה מפלצתית ושמשמידה דור אבוד של יוונים צעירים, הוא החילוץ האירופאי. "קיבלתם מאיתנו הרים של כסף ועל כן תקיימו את המדיניות שאנחנו דורשים מכם" אומרים האירופאים ליוון. אך האם באמת היה חילוץ?

 מתברר שהכסף שמוזרם לכלכלה היוונית כ"סיוע" מיועד בעצם כמעט אך ורק להחזר חוב לנושים, בנקים אירופאים ועוד מרוויחי בועת היורו. השקעות בכלכלה היוונית לא רואים מזה. נכון, יש גם תספורות לחלק מהחוב. אבל מרביתן כנראה בכלל לחוב הפנימי היווני, כלומר החוב לבנקים הגרמנים משולם במלואו בזמן שהחוב לפנסיונרים היוונים נמחק. יש טענה (שלא הצלחתי לבדוק בעצמי) שחלק מהחוב הזר (אג"ח יווני) נקנה ע"י הנושים במחירי רצפה בסיבוב ספקולטיבי שכבר היה ברור שמדובר שיוון חדלת פרעון אך החוב שמשולם עליהם הוא במחיר האג"ח הנקוב (המלא).

 הכלכלן יאניס וארופאקיס, שר האוצר החדש של יוון, כינה את הצנע הזה בזמנו "הונאת צנע" שבו לא מטפלים באמת בפשיטת הרגל אלא מזרימים המון כסף בתנאים שמעמיקים את משבר החוב ובכך מייצרים עוד חוב.

הדרך שלא נבחרה

 כפי שכתבתי גם בעבר, בהעדר הצלחה של היוונים בשמיטת חובות חלקית בהסכמה אירופאית ובשינוי מהותי של יחסי הכוח בין המדינות שבגוש היורו, עדיפה ליוון פרישה משוק היורו וחזרה למטבע ריבוני, שאותו תוכל לפחת משמעותית ובכך להוזיל את הייצוא במדינה.  כך יוון תוכל גם לנהל מו"מ אמיתי עם נושיה על שמיטת חובות חלקית ובהעדר הסכמה (ולמרות ההצהרות הזהירות של סיריזה כרגע נדמה לי שהקו הגרמני הנוקשה יתקשה להתפשר) לפנות לנתיב של שמיטת חובות ריבונית נוסח ארגנטינה.

 נראה שזה הקו שסיריזה ושר האוצר החדש מטעמה (כלכלן שמאלי רציני למדי וכותב בלוג מוצלח שעליו המלצתי בעבר) ובזמנו כלכלן הבית של valve שניסתה ליצור חברת הייטק ללא היררכיה)  יובילו במשא ומתן עם אירופה.

 רוח אתונה

כפי שלמשבר היווני היו השלכות מרחיקות לכת על משבר היורו בכלל כך גם לפרישה יוונית מהיורו יכולות להיות השלכות כאלו. ייתכן זעזוע אמיתי במעמד השליט בכלכלה האירופאית (ובפרט בגרמניה) יכול לגרור "הערכה מחדש" של מדיניות הצנע הנוראה שנכפתה על מרבית הכלכלה האירופאית ולשינוייה. ואפילו תתכן התפרקות של גוש היורוף עם פרישה של איטליה, ספרד, פורטוגל בחזרה למטבע ריבוני, או לחילופין, פרישה של גרמניה מהיורו (עם חזרה למארק החזק שלה), מה שיאפשר לשאר גוש היורו להתייצב מחדש. המשבר היווני יגרום אולי לבוחרים האירופאים לדרוש פיקוח פוליטי ודמוקרטי, החסר כל כך, על המדיניות המוניטריות והמטבע האירופאי המשותף או מדיניות תקציבית משותפת בהלימה למטבע משותף. אחרי כמעט חמש שנים של סבל ביוון, יכולה אתונה שוב להיות לפיד לאירופה.

 נכון, יש גם תסריטים אופיטימיים פחות, בגידה של הפוליטיקאים של סיריזה בציבור העצום שהצביע להם והמשך מכירת החיסול של יוון. התפרקות של היורו שלא תהיה בסיס לצמיחה חדש אלא למלחמה קרה כלכלית באירופה ולשקיעה מחודשת של הכלכלת העולמית במיתון, שגם כך כבר גובה קורבנות רבים ומערער מדינות ומשטרים מממצרים וסוריה ועד רוסיה.

 הדרמה היוונית יכול להיות 29' (שהולידה את השפל הגדול וההדרדרות למלחמת העולם השנייה) ולא 45' של תוכנית מרשל. גם התנפצות הרעיון של מטבע משותף יכולה לחזק כיוונים לאומנים שפורחים גם כך באירופה החבולה, אני תקווה שלא כך יהיה, מההצהרות הפומביות לפחות של ראשי סיריזה נראה שגם הם אינם חפצים בתסריט הזה. לא בטוח שזה בשליטתם.

 אינני מומחה לסיריזה, אני לא יודע מדובר במפלגת שמאל אמיתית או בפאסדה שמאלית למפלגה לאומנית.  אני יכול רק לקוות שהם לא יתגלו כפאסדה או פארסה, אלא יצליחו להיות הדבר האמיתי. אני יודע שיוון  העתיקה הייתה ערש תרבות המערב, היא הורישה מסורות פוליטיות ואידיאות, תרבות, רעיונות ואפילו מילים שמשחקות עדיין תפקיד חשוב מאוד בחיי אזרחי העולם הדמוקרטי במאה ה21. הלידה מחדש של האומה היוונית בגלגול המודרני שלה הייתה פחות מוצלחת, עם היסטוריה של בעיות כלכליות והפיכות צבאיות.  אבל ברגע הקונקרטי הזה, המאבק על יוון, על עתידו של היורו, ואפילו הצלחה חלקית של סיריזה בתקיעת תריז במדיניות הצנע ההרסנית, תשפיע על גורלם של מיליונים, על המוני הקורבנות של המדיניות הזו באירופה ובעולם בכלל. השפעה שיכולה להיות חשובה לרוח המערב לא פחות מעמידתם של 300 ספרטנים בתרמופלאי, מנאום המגיפה של פריקלס, או המסעות המופלאים ההם של אודיסס והארגונאטים.

ליוונים אין דבר (כמעט) להפסיד מלבד כבליהם, עולם ומלואו לפניהם לזכות בו.

קריאה נוספת:

גדעון עשת על אותו נושא, עם ההשוואה הבלתי נמנעת להתעקשות הנושים בהסכם וורסאי ולאן היא הובילה..

אור לציון:

הנה משפט שאמר שר האוצר היווני החדש השבוע (כבר הבנתם שאני תופש ממנו..) :

"יוון מוכנה לדון על הכל חוץ משני דברים: "הנצחה של מערבולת החוב הדפלציוני והתכחשות לביקורת שלנו לתוכנית החילוץ"
מתי אצלנו שר האוצר יאמר משפט כזה? (או לפחות – יבין את המשמעות שלו ואת נגזרות הפעולה).

נ.ב

אחרי שפירסמתי את הפוסט גילית שהנמסיס במרקר פירסם לפני שבועיים פוסט בנושא בחירת סיריזה. לא הופתעתי לגלות שאליבא המרקר הבעיה של יוון היא הועדים, חוסר האפקטיביות של הסקטור הציבורי והגודל שלו והמחוברים מול הבלתי מחוברים. אף מילה על הדברים שמנהיגי סיריזה אשכרה מדברים עליהם: מאקרו כלכלה, משבר היורו, דפלציה והתמיכה שלהם (בניגוד לכתוב בכתבה) בביטול חלק מקיצוצי הענק של הסקטור הציבורי וההתנגדות לתוכנית הצנע.  העיקר שיש מ.ש.ל (מה שצריך להוכיח) ולעזאזל העובדות. תוהה איך אנשים ממשיכים לספר לי איך העיתון הזה משרת את הדמוקרטיה הישראלית ומה בדיוק הההבדל בין העיתונות שהוא מייצר לישראל היום.

החלטה 2059

עיינתי השבוע לא מעט בקובץ החלטות הממשלה לקראת תקציב 2015, אלו ההחלטות המהוות את הבסיס לחקיקת תקציב המדינה ולחוק ההסדרים. ההחלטות מנוסחות בכמה שורות, בד"כ קצרות וללא הסבר ותכולתן: עולם ומלואו. רפורמות (או ריאקציות בד"כ אם נדייק בהמשגה) במגוון תחומים, קיצוצים תקציבים, סדרי עדיפויות חדשים ועוד ועוד.  אבל הפעם לא אטפל במאקרו של תקציב המדינה וחוק ההסדרים, בהחלטות המשנות סדרי עולם (ויש שם גם השנה כאלו), הפעם אטפל רק בהחלטה מינורית יחסית, החלטת ממשלה 2059.

העברת תשלומי מהמדינה לרשויות מקומיות
מחליטים, לתקן את סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (העברת תשלומים מהמדינה), התשנ"ה-1995, 
כך שמועד תחילתו של החוק יהיה ביום ט' בתמוז התש"פ (1 ביולי 2020)

זהו, ללא הסבר נוסף. לא מהו הסעיף שהפעלתו נדחית, לא מה יהיה שונה ב1 ביולי 2020, לא מדוע זה לא עובר בדרך המלך של שינוי ישיר של החוק אלא דווקא דרך חוק ההסדרים. מחליטים, מתקנים, דוחים, זהו.

אבל בסעיף הקטן הזה אפשר לראות את התמצית המזוקקת של שיטת האוצר, של ההנדסה החברתית שמפעילים שם, של ישראל שאליה הם שואפים.

סעיף 5

על התיקון לחוק הרשויות המקומיות שנכלל בסעיף 5 המדובר חתומים יצחק רבין ובייגה שוחט. רבין כראש ממשלה וכשר הפנים (מה שמתארך את זה אחרי ההתפטרות של ש"ס ממשלת רבין) ושוחט שר האוצר דאז. הוא פורסם ברשומות ב10.2 לשנת הרצח הארורה הזו. לשנה שבה אמור היה התיקון להיות מופעל, רבין כבר לא זכה להגיע.

 

מה קובע הסעיף?

התיקון עצמו הוא כמעט טריוויאלי, הוא קובע כללים למועד ההעברה של תקציבי מדינה לשלטון המקומי. מדובר בתקציבים המחוייבים בחוק (למשל כל נושא החינוך שמופעל ע"י הרשויות עם תקציב ישירות מהמדינה) ורבים נוספים. התיקון קובע כללים ברורים למועד ההעברות האלו. חלוקה חודשית או תשלום מראש, מועד קובע בחודש לביצוע ההעברה (ה7) וכללים בדבר תוספת הצמדה. לא מדובר בסעיף פרוגרסיבי במיוחד, הוא קובע למשל שהעברה של תקציבי פיתוח היא בגין הוכחת הוצאות בפועל (כלומר, הרשות עדיין צריכה להוציא את הכסף לפני שהיא מקבלת תקציב פיתוח) אבל גם לאלו קובע פרק זמן סביר (60 יום) שהמדינה חייבת לשלם בתוכו אם הרשות מילאה את כל החובות שלה.

עצם הצורך בסעיף הזה מעיד על המצב המביש של ההעברות המדינה לשלטון המקומי. מחד, הולכים ומעמיסים עוד ועוד מטלות של המדינה על השלטון המקומי כקבלן ביצוע, צינור העברה, זאת למרות שגם ככה בד"כ תקציביו המדולדלים מקשים מאוד על התקצוב השוטף. מאידך, פשוט לא טורחים להעביר את הכסף לשלטון המקומי. התגובה בשלטון המקומי ידועה: לחמוק כמה שניתן ממימוש המחוייבות החוקית שלהן לספק את שירותי המדינה, לקצץ בתקציב השוטף של שירותים כאלו (למשל בחינוך) כדי לא להקלע לבור תזרימי גדול מדי.

יש גם אפקט "פרפר" לעיכוב התזרימי הזה: הרשויות שלא מקבלות את התקציב הממשלתי? אז הן גם לא משלמות. קודם כל לספקים שלהן (וידוע שאין מוסר תשלומים גרוע יותר מהשלטון המקומי) ואח"כ גם לעובדים שלהן. אלו בתורם קונים פחות ו/או גובים יותר מהשלטון המקומי בגלל הצורך במימון ביניים ארוך וכך מתפשטות אדוות הפגיעה הכלכלית. זו שעליה משרד האוצר מגן בהחלטת הממשלה 2059 על זכותו להמשיך ולבצע.

מה אכפת לאוצר

אבל מה אכפת לאוצר מתיקון 5, מדוע לדחות את הפעלתו (ולא בפעם הראשונה, כאמור מדובר בסעיף שחוזר כל כמה שנים החל מ1996 ובכל פעם לכמה שנים קדימה). מדובר בסה"כ בסעיף הגיוני שלא מטיל עלות תקציבית נוספת על המדינה.  אולי העניין הוא בעיית תזרים? (כלומר, שלמדינה אין כסף להעביר בזמן והיא מנסה לדחות את ההעברה) אבל מעיון מדוחות מנהל הכנסות המדינה ויחידת ניהול החוב הממשלתי – למדינה אין בעיית תזרים, היא לא מתקשה בגיוס כסף והאג"ח שהיא מנפיקה זוכה לביקוש גדול בהרבה מההיצע. אפשר היה פשוט להקדים מועד של גיוס בכמה חודשים ולכסות בקלות כל פער תיאורטי בין קצב גביית המס למועד העברת הכספים לשלטון המקומי. למה לבטל את הסעיף?

התשובה היא שלא מדובר בצורך כלכלי, אלא בענייני כוח.  התלות של השלטון המקומי באוצר שנוצרת מהמחנק התזרימי (והתקציבי.. אבל זה עניין לפוסט אחר) היא מוחלטת. פקיד אוצר, זוטר יחסית, שיחתום או לא יחתום על פקודת העברה,ואפילו פקידת העברות בחשבות משרד ממשלתי כלשהיא מחזיקים בכוח בלתי נתפש מול ראש עיר שנבחר ע"י ציבור לא קטן. לא יחתמו, וראש העיר ניצב מול שוקת שבורה.

האוצר, שגם כך הוא המשרד הממשלתי החזק ביותר (לדוגמא מספר משרות בתקן מנכ"ל במשרד האוצר היא הגדולה בממשלה, יותר אפילו ממשרד ראש הממשלה שמכיל חלק מהמטות הכלליים של הממשלה) אוהב להחזיק את הואסלים כנועים. והוא לא אוהב פיקוח, שום פיקוח ושום רגולציה חיצונית על הפעילויות שלו.

הדימוי העצמי של אנשי האוצר, זה שמשתקף גם בדברור העצמי (ובמרקר), בפרט האתוס של אגף התקציבים, הוא של מלכים פילוסופים, היחידים שרואים את התמונה הגדולה, היחידים שמסוגלים לקבל החלטות אחראיות, להבדיל אלפי הבדלות מ"פוליטיקאים" שקבלת החלטות שלהם תמיד נרמזת כעונה על צרכים "פוליטיים" או "מושחתת". אליטה משרתת של "המדינה" שאמון הציבור צריך להיות נתון לה תמיד, בלי הקשקוש הדמוקרטי של בחירות ואחריותיות.

אולי לכן התגובה הפאבלובית של ביטול באמצעות חוק ההסדרים של כל חקיקה שמגבילה את העצמאות של האוצר, אפילו אם לא מדובר בחקיקה סוציאל דמוקרטית רחמנא ליצלן.

השחתה

בימים אלו נחקרת בישראל פרשיית שחיתות רחבת ידיים המכונה, נכון לזמן כתיבת הפוסט, פרשיית ישראל ביתנו.  בין הנחקרים והעצורים מצויים לפחות שני ראשי מועצות אזוריות. חטאם כנראה לא היה בלקחת לכיסם (לפחות מהסיקור עד כה) אלא בלהסכים לדיל עם פאינה קירשנבאום שבו העברה כספית למועצה (לטובת תושבי המועצה ופעילותה) הותנתה בהעברת חלק מהכסף ליועצים, פרוייקטורים ומעורבבים אחרים מטעמם של אנשי קירשנבאום.

אני מציע למי שמחפש את שורשי הנואשות בשלטון המקומי והמוכנות לדילים עם "פאינות" למיניהן להציץ גם על החלטת הממשלה 2059.