אחדות

אזהרה – פוסט קצת טרחני שמנסה להסביר קודם כל לעצמי מה בעצם אני חושב על האופציה של ממשלת אחדות, הפעם ובכלל.

אחדות היא מילה מגונה בד"כ בשמאל הישראלי, גם התגובה האוטומטית שלי לאפשרות הזו היא בחילה. אבל למה בעצם? והאם השלילה הזו היא נכונה תמיד?.  השמאל הרדיקלי ומרצ מזהירים תמיד שמצביעים למפלגת העבודה מסתכנים ב"אחדות" המשוקצת. לעומת זאת, רגע אחרי הבחירות, תמיד יהיה מי שיטען שמה שיציל את ישראל מממשלת ימין קיצוני היא רק ממשלת אחדות.

ראש הממשלה שמעון פרס וסגנו יצחק שמיר ליד שולחן הממשלה בכנסת, נובמבר 1985. באוקטובר 1986 התחלפו ביניהם האישים בתפקידיהם. אחדות – צילום אילוסטרציה

במילון הפוליטי הישראלי, כשאומרים אחדות מתכוונים לחבירה של מפלגת העבודה לקואליציה של ממשלת ליכוד. בשאר המקרים הביטוי השגור הוא כניסה לקואליציה. גם הכניסה של לפיד (שמתוארת בד"כ כמפלגת "שמאל מרכז") לקואליצית נתניהו-בנט-ליברמן לא תוארה מעולם כממשלת אחדות וכך גם כשעמדה על הפרק סוגיית הכניסה של קדימה (עם ליבני ולפני ההתפוררות) עם 27 המנדטים שלה לממשלת נתניהו, "אחדות" היא כנראה מילה ששמורה למהלך אחד. אחדות – המילה תמיד מעוררת קונוטציה לממשלות האחדות של שנות ה- 80, למרות השינוי הדרמטי של המפה הפוליטית בישראל מאז.  אחדות, תמיד עם ריח נכלולי של "דילים" וג'ובים. אחדות, תמיד עם טור של אורי משגב שיסביר שעצם האפשרות לאחדות היא בעצם הסיבה שהציבור לא נהר בהמוניו להצביע למפלגת העבודה (מחנ"צ, כן).

כיוון שהמושג טעון כל כך שהוא מקשה על דיון רציונאלי אציע להחליף את המילה במושג נייטרלי יותר: " כניסה של מפלגת שמאל גדולה עם שאיפות שלטוניות לקואליצית ימין".  וכיוון שהבחירות האלו הוכיחו (שוב!) שהקומון סנס של השמאל הישראלי פגום משהו וששיטות העבודה שלו אינן מספקות, ראוי בעיני לבחון בכל זאת את האפשרות המשוקצת הזו, מתי האפשרות הזו מתאימה ומתי אין להסכים אליה. אולי (ויש אולי גדול) נצליח להציב אמות מידה שמאפשרות דיון רציונאלי על האפשרות הזו.

תיאולוגיה

יש טיעונים רציניים נגד כניסה של מפלגת שמאל גדולה עם שאיפות שלטוניות לקואליציית הימין, אבל לצערי מרבית הטיעונים שאני קורא כנגדה הם "אנטי טיעונים". "אנטי טיעונים" כי הניתוח שעומד מאחוריהם מפוקפק או בניתוח המציאות שלו או בבחירה המוסרית שלו.  אני מאמין שיותר משהם סיבה להתנגדות לממשלת אחדות הם צידוקים רציונאליים, בדיעבדיים, של התנגדות רגשית, אולי אפילו תיאולוגית. בין כל הטיעונים התיאולוגים השונים והמשונים אפשר להבחין בשלוש תמות חוזרות:

"ממזרים חסרי כבוד", כתב אורי משגב על רמיזה כלשהיא שיש בכירים וירטואליים במפלגת העבודה ששוקלים את האפשרות לחבירה של המחנ"צ/העבודה לקואליצית נתניהו החדשה.  משגב מנסח את הבעיה במונחים של "כבוד" .אבל המושג "כבוד" במובן הפשטני שלו, פשוט לא שייך למרחב הפוליטי והדמוקרטי.  הנה דוגמא טובה: משאיבדה ממשלת רבין השנייה את הרוב בכנסת (עם פרישת ש"ס) נשענה הקואליציה דאז על חברי הכנסת סלמוביץ וגולדפארב מסיעת יעוד (ז"ל) שפרשו מצומת (ז"ל). כשחברי הכנסת האלו תמכו בהסכם אוסלו ב' האשימו אותם בימין במכירת ארץ ישראל תמורת "מיצובישי" (רכב סגני שרים דאז).  האם בשם "הכבוד" של ח"כ אלכס גולדפארב אורי משגב חושב שהיה עדיף לוותר על אוסלו ב'? אני מניח שהתשובה כאן ברורה (ושלילית), פוליטיקה עושים באמצעים פוליטיים ולמילה "כבוד" אין הרבה משמעות בה.  לא אתעכב הרבה על הטיעון כיוון שברוב המקרים הוא מתגלגל לטיעון ה"לנינסטי" או לטיעון ה"תיאולוגי", עליהם ארחיב כעת.

הטיעון "הלניניסטי" – "שיקבלו מה שהם הצביעו בשבילו"/"שהעולם יבין שזו היא ישראל האמיתית"  כתבו אחרי הבחירות רבים מחברי בשמאל. גדעון לוי ייחל לכך עוד לפני הבחירות ("עדיף ביבי על בוזי") ופעיל שמאל רדיקלי ותיק ומוערך כתב (כמעט חודש אחרי הבחירות) כי הוא "רוצה שיריב לוין יהיה שר משפטים ובנצי גופשטיין ימנה שופטים". כמעט כל כותבי עיתון הארץ כתבו אחרי הבחירות מאמרים ברוח הזו. שמייחלים שיחשף פרצופה "האמיתי" של ממשלת הימין. כדי "שהציבור יוכל לשפוט" וכדי "שהעולם יבין עם מה יש לו עסק" ובתקווה "יכריח את ישראל לסגת מהשטחים".

הטיעון הלנינסטי (ברוח מימרתו של לנין "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב" – טוב למהפכנים כמובן) נגוע מוסרית ונשען על קריאת מציאות מפוקפקת (במקרה הטוב). נגוע מוסרית כי אלו שאוחזים בו מייחלים רע ללא מעט אנשים בשביל שייגרם טוב בעתיד וירטואלי כלשהוא, או אפילו בלי טוב אלא רק כ"עונש" עבור "המצביעים שממשיכים לטעות". יתר על כן, הטיעון הלנינסטי נשען על קריאת מציאות מפוקפקת.  יש איזו ערובה לכך שאם מדינת ישראל "תספח את השטחים ותחשוף את פרצופה האמיתי" אזי העולם יכפה עליה נסיגה לגבולות 67? שאם "בנצי גופשטיין ימנה שופטים" אז "הציבור הנאור" יבין שטעה כשהצביע לנתניהו? מסופקני.

מספרים שמפלגת השמאל הקומוניסטית (אדירת הכוח) בגרמניה הווימארית תמכה בעלייתו של היטלר לשלטון מתוך המחשבה ש"ככל שיהיה יותר רע" יגבר הסיכוי למהפכה ושנפוץ בקרבם המשפט: "אחרי היטלר אנחנו". על המציאות שהתגלגלה מתוך נבואה מפוקפקת זו אנחנו כבר יודעים. הלקח שאני למד מההיסטוריה הוא שיש לתהליך ההתפרקות של דמוקרטיות נקודת אל חזור. כזו שאם עוברים אותה קשה מאוד לחזור אחורה.  זו שהמחירים אחריה נהיים גבוהים בהרבה. כך שסביר בהרבה שה"הייחולים" המפוקפקים משמאל לממשלת ימין "הרדקור אמיתית" יביאו לנקודת האל חזור הזו מאשר לבלימה של הפופלאריות של הימין בציבוריות הישראלית ולסיכום הכיבוש או הניאו ליברליזם.

הטהרות באופוזיציה

כור המצרף: אחד מאיוריו של גוסטב דורה לכור המצרף של דנטה אליגיירי (ויקימדיה)

כור המצרף: אחד מאיוריו של גוסטב דורה לכור המצרף של דנטה אליגיירי (ויקימדיה)

"הטהרות באופוזיציה" , הנה צירוף לשוני שהתגלגל ישירות מ"כור המצרף" של הנצרות הקתולית הימי-בינימיית למילון הפוליטי הישראלי. על המפלגה שהפסידה בבחירות "להטהר באופוזיציה" ו"להבנות מחדש".  לפעמים יש טעם למדבר אופוזציוני, יש מצבים שמפלגות באמת צריכות לעסוק בבנייה מחדש ולא בשרידי שלטון. תמיד? לא בהכרח. יש הרבה מה לעשות שם. אבל כדאי שהסיבה לישיבה באופוזיציה תהיה קשורה למטרות שאליהן מחוייבת המפלגה וליכולת הריאלית להשיג אותן. יש כוח באופוזיציה (עוד בהמשך על זה) וזו יכולה להיות סיבה טובה להיות בה, אבל הטהרות בפני עצמה? לא ממש.

אז ששללתי כמה מ"הטיעונים" המובהקים נגד ממשלת אחדות גיליתי כמה סיבות טובות דווקא לתמוך בכניסה של מפלגת שמאל גדולה עם שאיפות שלטוניות לקואליציית הימין, הנה כמה מהם:

איפה השרים

(או פוליטיקה, עושים באהבה או לא עושים בכלל)

אנסה את כוחי ב(עוד) טקסונומיה סכמטית של קהל הבוחרים הישראלי (דיסקליימר: טקסונומיה שמבוססת רק על זיהויים שלי): מצביעי "אג'נדה", מצביעים "שלטוניים" ומצביעי "שינוי".

מצביעי האג'נדה מנסים לקדם אג'נדה מובהקת מסויימת (נגד חרדים, בעד סיום הסכסוך, בעד לגליזציה של קנאביס, בעד מיצוי זכותנו האלוהית על ארץ ישראל השלמה), סביר להניח שמצביעי אג'נדה יצביעו למפלגות שמקדמות את האג'נדה הזו (או לאישים במפלגות כאלו) גם בלי שיש סיכוי סביר שאלו יהיו מפלגות שלטון או אפילו שותפות בקואליציה.

מצביעים "שלטוניים", בניגוד מסויים למצביעי האג'נדה,  בוחרים ב"מי שיענה לטלפון האדום ב2:00 בלילה", במי שנראה להם שיכול לעמוד בצורה הטובה ביותר באתגרים העומדים בפני מדינת ישראל לעת הזו. אני לא חושב שלאלו בהכרח אין אג'נדה, אלא שהיא שיקול משני יותר בהתלבטות מול הפתקים בקלפי, הם לא יצביעו למועמדת שהם מחבבים אם היא לא נדמית להם כקרוצה "מחומר של ראש ממשלה".

מצביעי "השינוי", מצביעים למועמדים ומפלגות שנדמות כמביאות "שינוי" לפוליטיקה הישראלית (ומכונות לפעמים מפלגות "אווירה") , פחות משנה האג'נדה הספציפית ויותר רוח "באנו לשנות", בבחירות הקודמות יאיר לפיד ויש עתיד רכבו חזק על הגל הזה ובבחירות האלו הם התחלקו בקולות האלו עם כולנו בהנהגת כחלון. בטקסונומיה שאני מציע, מצביעי "השינוי" דומים למצביעים "השלטוניים" בצורך שלהם במועמדים "ייצוגיים". מצביעי "השינוי" יכולים גם להטות את הכף למהפך פוליטי, אם הם מזהים את מפלגת האופוזיציה המרכזית כמפלגה שמייצגת את הערכים של שינוי וכמועמדת אפשרית להוביל כזה.

כן, בטקסונומיה הזו יש עוד סוגי מצביעים, בין השאר: "הנמנעים" ו"מצביעי הנגד" ש"שמים זין בקלפי". לא אעסוק בהם בפוסט הזה

מהטקסונומיה הפוליטית הזו אנסה לנסח את הטיעון "הפוליטי" בעד מממשלת אחדות כך: מצביעים "שלטוניים" (להבדיל ממצביעי "אג'נדה") מצביעים למפלגות שנדמות כמפלגות שיכולות להיות מפלגות שלטון. אלו בתורן צריכות לכלול אישים שנדמים כראשי (ראשות) ממשלה פוטנציאליים. גם מצביעי "שינוי" יכולים להצביע למפלגת האופוזיציה המרכזית אם יהיה לה דימוי של "כזו שיכולה להזיז ולשנות דברים".

בישראל כיום המסלול של היות שר/ה הוא כמעט הכרחי בבניית הדימוי של ראש ממשלה פוטנציאלי. כך גם נבנה ניסיון (ודימוי) ממשלתי הכרחי למפלגה שמתיימרת להוציא מתוכה שר בטחון, ראש ממשלה, שר חוץ, שר אוצר.  כדאי לזכור שבמציאות של כמעט 40 שנה שבה הליכוד (על המפלגות שצמחו ממנו) הוא מפלגת השלטון "הטבעית" של ישראל,  פחות ופחות מהח"כים של מפלגת העבודה שימשו בתפקידי ביצוע ציבורים מרכזיים ולכן גם פחות ופחות נתפשים "כחלופה" אמיתית, אצל חלק מהציבור לפחות, אלא כמין "מרץ" מוגדלת.

דוגמא מובהקת לבעייתיות הזו היא העובדה שבין כעשרים חברי הכנסת של מפלגת העבודה אין חוץ מהרצוג אף אחד עם ניסיון מיניסטריאלי, וגם במקרה שלו לא מדובר בתיק מרכזי, ציבורי או נחשב.  לבני ופרץ, רכש מ"התנועה" משפרים טיפה את המצב הזה במבט על "המחנה הציוני". אבל כדאי לשים לב שכל התיקים האלו הם בגלל שלבני היא יוצאת מפלגת השלטון "הטבעית" והרצוג ופרץ לא שמרו על "טוהר" ו"כבוד" וישבו עם הליכוד/קדימה בקואליציה. קשה לשווק למצביעים "שלטונים" את מפלגת העבודה כאלטרנטיבה שלטונית בהעדר "שרים".  זהו הבדל עצום מממשלת רבין שהיתה מלאה באנשים בעלי ניסיון (ואולי חשוב מזה בפוליטיקה: דימוי ציבורי של ניסיון) מיניסטריאלי משמעותי.  נכון, יש שם כמה חברי כנסת מצויינים (קודם כל שלי יחימוביץ אבל עוד הרבה אחרים) אבל בשביל זה יש כבר דב חנין וגפני וגילאון. קל להנגיד את המחסור הזה לרשימת הליכוד,  מלאת השרים והשרים לשעבר. חלק משרי הליכוד שצברו כשרים מעמד פוליטי אישי משמעותי מספיק, כבר הספיקו להצמיח מפלגות לווין: את כולנו של כחלון, את ישראל ביתנו של ליברמן(במובן מסויים) ובראש ובראשונה את מפלגת "השרים" של קדימה דאז (שחלקה עוד התגלגל ל"תנועה" עם לבני ושטרית).

מחוץ למרחב הפוליטקלי קורקט כדאי לזכור שחברות בממשלה מאפשרת גם לתחזק יותר פעילים במשרה מלאה (מעבר לעוזר/ת פרלמנטרי) בתפקידי המעטפת המיניסטריאלית. פעילים עם נגישות למידע, כוח וכסף. אלו כלים קריטים בניסיון לעצב דעת קהל ולהשפיע על המדיניות. מותר לעקם את האף מול זה אבל זה המגרש ומי שאין לו את זה (מבחירה או מכורח) מאבד כלים משמעותים לעיצובו.

מחוייבות לאג'נדה, מחוייבות לבוחרים.

עוד סיבה טובה למפלגת שמאל בעלת שאיפות שלטוניות לשקול לפחות הצטרפות לקואליציית ימין היא שזו נותנת הזדמנות למימוש האג'נדה שלה. אולי תטענו נגדי שמימוש האג'נדה לא תתאפשר בממשלת ימין, תטענו נגדי? אולי תאמרו כיוון שהאג'נדה של המפלגה מנוגדת לזו של ממשלת הימין, וזה נכון, בתקווה. אבל גם למימוש חלקי של האג'נדה, הערכים והאמונות של מפלגה יש משמעות ובמובן הזה הוא מבטא את המחוייבות לבוחרים שהצביעו בעד המפלגה. נכון: זה קל יותר למפלגות עם אג'נדה מצומצמת בנושא שולי: עלה ירוק, אם היתה עוברת את אחוז החסימה, היא מועמדת טובה לחברות בכל קואליציה, שכן למימוש האג'נדה שלה יש קשר קלוש לשאלת המשך המשטר הצבאי הישראל בשטחים, למצור על עזה או לגודל הגרעון בתקציב. אבל גם למפלגה גדולה ובעלת עמדות מוצקות יש כל מיני אג'נדות שייתכן לקדם אותן גם בקואליציית ימין בקונייקטורה כזו או אחרת. לדוגמא: לא כל ממשלת ימין מדיני היא ממשלת ימין חברתי מובהקת וכך ניתן לחבור אליה על בסיס אג'נדה כלכלית שמאלית ומחלוקת מוסכמת בעניין המדיני.

לדוגמא: "סיריזה" ביוון , מפלגת השמאל הרדיקלית החביבה עלי כרגע באירופה, הרכיבה את הממשלה היוונית הנוכחית על בסיס קואליציה עם אחת ממפלגות הימין. המשותף ביניהן הוא אחד, שלילת "הסדר החוב" הנורא שכפתה גרמניה על יוון והמשותף הזה מספיק כדי להכנס לקואליציה שמונהגת ע"י המחנה שמנגד.

עוד מימד של מחוייבות לבוחרים ולקהל שהשם הרע שיצא לו איננו מוצדק בעיני הוא זה שמדגימות המפלגות החרדיות.  קואליציה אחרי קואליציה המפלגות החרדיות מדגימות לנו איך עושים פוליטיקה של מחוייבות לקהל הבוחרים שלהם, הן יודעות שהמחיר של אי השתתפות בקואליציה הוא מחיר גבוה לקהל הבוחרים שלהן. הן מוכנות להתפשר לפעמים על לא מעט מהאג'נדה "הפורמלית" שלהן בשביל להמשיך לדאוג לקהל הבוחרים שלהן.

לצערי, לא נראה שלמפלגת השמאל הגדולה יש היום קהל בוחרים מובהק במידה כזו כזה, שהיא מוכנה לשלם מחיר בחלק מהאג'נדות המוצהרות שלה כדי לדאוג לו, קהל כזה יכלו אולי להיות האיגודים המקצועיים, או (וזה הבדל גדול) ההתיישבות העובדת, אך הוא נעדר היום.  אולי אם היה כזה התוצאות של הבחירות יכלו להיות שונות.

ועוד הערה: נדמה לי שהחשיבות של אג'נדה מתגלה במיוחד בהעדרה, כניסה של מפלגת שמאל לקואליציית ימין מטעמים פוליטיים בלבד וללא כל מחוייבות אמיתית לאג'נדה/בוחרים תתברר בד"כ כמשחיתה ומקוויאליסטית.

achdut_zeev

אבל למרות מה שכתבתי לא הייתי דוהר לממשלת אחדות, יש כמה סיבות טובות להתנגד למהלך כזה:

ייחוד

דיפרנציאציה, ייחוד בעברית צחה, הנה סיבה טובה לסגת במעט מהתמיכה בכניסה של מפלגת שמאל גדולה לקואליציית ימין. בתורת המיתוג לומדים על חשיבות הדיפרנציאציה של המותג ממותגים אחרים. כך גם בפוליטיקה. אם ברור שמפלגת השמאל הגדולה השואפת לשלטון תשב תמיד בקואליציית הימין אזי הדיפרנציאציה שלה ממפלגות הימין הגדולות הולכת ונעלמת, זה לא רק תהליך מיתוגי שבו תוולד מפלגת "ליכודה", אלא תהליך גם תהליך סוציולוגי אמיתי, קולות שהאג'נדה והערכים שלהם מתקשים לדור בקואליציית הימין יתרחקו למפלגות אחרות, חילוף חומרים פוליטי מתמשך יוליך דמויות בכירות מצד לצד והדרך לא ארוכה מדי להעלמות אותה מפלגת שמאל גדולה והפיכתה למפלגת שמאל בינונית,קטנה ואפילו לזכרון בלבד.

לא צריך לדמיין את התהליך הזה, כבר היינו שם, למוכנות הכמעט אוטומטית של מפלגת השמאל הישראלית הגדולה לחברות בקואליציית הימין או למצער למוכנות חברים בכירים במפלגה להרשות לעצמם חברות בקואליציית הימין גם בלי המפלגה (בראשם מנהיג המפלגה דאז וראש ממשלה מטעמה בעבר)

כבר היה תפקיד בשחיקת המותג של מפלגת העבודה ולהעלמות המנדטים "השלטוניים" שלה לטובת מפלגה שנתפשה במפלגת שלטון חלופית לקואליציית הימין, מפלגת קדימה (ז"ל) כמובן. אני נזהר מלקבוע שזו הסיבה המרכזית לדעיכה המתמשכת של מפלגת העבודה (ולא רוצה לנחש אם הבחירות האחרונות הן שירת ברבור או שינוי מגמה), בטוח שזו לא הסיבה היחידה וסביר שגם לא המרכזית.

ריבונות העם

ריבונות העם היא הרעיון המכונן של דמוקרטיה והביטוי לה במשטר הפרלמנטרי הישראלי הוא ריבונות הכנסת. לצערי, ריבונות הכנסת על הגוף המבצע היא כמעט תיאורטית בלבד בישראל.  זה נכון בשני אופני הפעולה המרכזיים של שליחי הציבור שלנו: החקיקה והפיקוח על הממשלה.

בחקיקה: לממשלה יש כוח אדיר דווקא כלפי הכנסת והיא (בתור ועדת השרים לענייני חקיקה) הגוף שיוזם את מרבית החקיקה שעוברת בכנסת (להבדיל מהצעות חוק פרטיות שהן כמעט דקלרטיביות לגמרי וחסרות סיכוי ממש לעבור). יתר על כן – באמצעות חוק ההסדרים הממשלה יכולה לבטל בפועל ("לדחות החלה" או ל"תקן תכולה" למשל) את החקיקה הלא ממשלתית של הכנסת, במידה והיא נגד עמדת הממשלה. לחוק שגם דורש תקציב למימושו (ולאיזה חוק לא נדרש תקציב למימושו) יש מכשלות נוספות בתהליך החקיקה (נדרש להצביע על מקור תקציבי) ובכל מקרה גורל מימושו יהיה תלוי אח"כ במשרד האוצר, ברצותו יתקצב וברצותו ישלול.

הפיקוח על הממשלה הוא אולי התפקיד החשוב יותר של הכנסת, ודווקא בתחום זה היכולות של הכנסת מוגבלות אפילו יותר. גם להלכה אין לדיון בועדות הכנסת את הסמכות והעצמה החוקית שיש לועדות הקונגרס האמריקאי, אך בפועל המצב גרוע בהרבה. ניקח לדוגמא את התחום הכלכלי: משרד האוצר לא טורח בד"כ לשלוח לועדות הכנסת נציגים בדרג שמעל רפרנט זוטר, וגם אלו (כשהם מגיעים) עושים כבשלהם בועדות, מתעלמים משאלות הח"כים ומסרבים להציג חלק מהמידע. להשוואה מעוררת קנאה נחזור לסנאט של ארה"ב. שם לראש ועדה מרכזית (למשל ועדת השירותים החמושים, ועדת ההקצאות התקציביות וכדומה) יש כוח אדיר, מקביל בסמכויות הפיקוח שלו לזה של הנשיא. לועדות יש יעוץ כלכלי ומשפטי מצויין, תחקירנים משלהם וכדומה. הן רשאיות (ומנצלות סמכות זו) לזמן עדים, במעמד דומה לזה של עדות במשפט, גם מהדרג הממשלתי הבכיר ביותר. הקונגרס הוא בעל סמכות לאשר מינויים בכירים ובכירים פחות בנוהל של שימוע פומבי החושף של עמדות המועמד/ת בענייני משרתו המיועדת.  כך שלדרג הפרלמנטרי האמריקאי יש את כל הכלים לממש את חובתו לפיקוח על הממשלה ואת המסורת הדמוקרטית להשתמש בכלים האלו בתבונה (נכון, גם בשיטה האמריקאית יש פגמים, עניין לפוסט אחר). איך אפשר בכלל להשוות את העצמה הפרלמנטרית של  הקונגרס לכנסת ישראל החלשה והמבוזה תדיר ע"י הממשלה, שברצותה פשוט משנה את הכללים ומתאימה אותם לרצונותיה.  אחד מהביטויים האומללים לחולשה הזו היתה בבג"צ שהגישו שלי יחימוביץ (יו"ר האופוזיציה דאז כמדומני) ורובי רבלין (דאז יו"ר הכנסת) בניסיון לכפות על הממשלה לאשר את הסכמי הגז בכנסת. עצם ההזדקקות לבג"ץ כדי לנסות ולאכוף את היכולת של הכנסת לבצע את תפקידה הבסיסי ביותר מעידה כאלף מונים על חולשתה.

נוסיף על החולשות האלו את העדרם של חברי הממשלה מפעילות ממשית בכנסת (ואפילו מטעמי לו"ז מוצדקים בעיני) ואת אופן הפעולה של הכנסת שמפזר את הח"כים בין יותר מדי ועדות בלו"ז מקביל (ולפעמים גם במקביל להצבעות) ומקשה עליהם לקבל מידע איכותי על החלטות דרמטיות שהם מצביעים עליהן ונקבל גוף מסורס וחלש.

אם יש תפקיד ארוך טווח שמצדיק בעיני אופוזיציה הוא שישיבה בה תאפשר בנייה של הכנסת (אולי מחדש? אולי מעולם לא הייתה כזו) כמי שמייצגת באמת את ריבונות העם בדמוקרטיה הישראלית. ככזו, יהיה עליה להיות בעלת יכולות פיקוח (וחקיקה) משמעותיות בהרבה מאלו שיש לה היום. זה לא מהלך פשוט, הוא דורש חבירות חכמות לח"כים בעלי תודעה דמוקרטית מקואליציות הימין, כמו גם השקעה נרחבת בעיבוד ערימות החומר שמגיעות לח"כים בועדות, מיצוי העיקר ומאבק מתמשך על הרלוונטיות של הועדות באמצעות החומר הזה. ראינו בשנים האחרונות את שלי יחימוביץ (חוק ההסדרים ותקציב המדינה) ואחריה גם את סתיו שפיר (במאבק הדון קישוטי ולצערי גם עתיר גולים עצמיים בהעברות התקציביות) מנסות להוביל קו אקטיביסטי כזה, אבל הדרך עוד ארוכה, ארוכה. בחירה של מפלגת השמאל הגדולה להצטרף לקואליציית הימין תפגע קשות (אם לא אנושות) במאמץ הזה.

אחדות?

אז אחרי שניסיתי לסדר לעצמי מה אני בעצם חושב על הסיבות בעד ונגד חבירה של מפלגת השמאל הגדולה בעלת השאיפות השלטוניות לקואליציית נתניהו, גיליתי שאני לא פוסל אותה אידיאולוגית או תיאולוגית, על הסף.  אך בפועל? את התשובה לזה אנסה לתת משני כיוונים, מזה של מרכיב הקואליציה ומניתוח ריאל-פוליטי של הקואליציות האפשריות וכוחה התיאורטי של מפלגת השמאל הגדולה בהן.

ימי נתניהו

netanyahu

אי אפשר לדבר על קואליציית נתניהו בלי לדבר על האיש הדומיננטי בה: בנימין נתניהו, ראש הממשלה. נתניהו הוא האיש שדמותו עיצבה בעיני יותר מכל את הימין הישראלי של הדור האחרון. הוא אידיאולוג שמשתמש במיומנות בכלים פרגמטיים (תקציב, חקיקה, דמגוגיה ציבורית, פוליטיקה) ע"מ להשיג את מטרותיו האידיאולוגיות.  ככזה , ולהבדיל מראש ממשלה אופורטוניסט טהור נוסח דמויות "בית הקלפים", נתניהו הוא פרטנר קשה למפלגה שנכנסת לקואליציה לקדם אג'נדה שמנוגדת לזו שלו, באמת אכפת לו מאג'נדת הימין והוא מחזיק באג'נדת ימין נרחבת גם בהיבט המדיני וגם בהיבט הכלכלי.  אני חושב ששלי יחימוביץ הבינה נכון שאי אפשר ליישב את הסתירה של מימוש מדיניות כלכלית סוציאל דמוקרטית מכסא שרת האוצר (שהוצע לה לכאורה בממשלה הקודמת) עם האג'נדה הכלכלית של נתניהו.

כבר ראינו שכשמדובר על נושא שהוא בדם ליבו של נתניהו, הוא יעשה הכל כדי לבלום אג'נדה מנוגדת.  צפינו בחלק מארגז הכלים של נתניהו בזובור שהוא העביר את יאיר לפיד באוצר, שכלל בין השאר הפעלה של אנשי אוצר שנאמנים אידיאולוגית ואישית לכלכלה הימין הנתניהוית כנגד השר הממונה ותדרוך תקשורתי מתמיד במקומות שהוא סטה מהקו הכלכלי השמרני של נתניהו (וכן, היו ללפיד פה ושם יציאות כאלו).  כיוון שברור שכך יפעל גם בנושא המדיני קשה למצוא אג'נדה שאפשר בשם קידומה להכנס לקואליציה. אני לא מדבר על "תירוץ" של כניסה לקואליציה אלא על בחירה אמיתית של כניסת לקואליציית הימין ע"מ לקדם אג'נדה כלשהיא.

משחקים של חולשה

מהריאל פוליטיקה אנו למדים שכוח הוא תמיד יחסי והוא תמיד תלוי בקונייקטורה. בקונייקטורה הפוליטית הישראלית כדי שלמפלגה מהמחנה השני תהיה אפשרות להוביל אג'נדה עצמאית בקואוליציית הימין היא צריכה כוח פוליטי אמיתי בממשלה. כוח פוליטי משמעו: יכולת להציב איום אמין על המשך הקיום של הקואליציה. בהעדרו של איום אמין שכזה, יכולה הקואליציה להתעלל בשותפה מהשמאל כרצונה, להמנע מהעברת חקיקה ותקציבים מבוקשים ובעיקר למנוע ממנה לממש את האג'נדה שבגינה היא נכנסה.  איום אמין ליציבות הקואליציה מתרגם כאן בעיקר לקושי של ראש הממשלה להרכיב קואליציה חלופית במקרה של פרישת השותפה הקואוליציונית. במקרה של הכנסת הקודמת לא היה כל איום אמין: לפיד תמיד יכל להכנס לממשלה (להזכירכם, מדובר בכנסת הקודמת, לפני שהוא היה "שרוף"), יתר על כן, כבר ראינו איך בפועל הלך ראש הממשלה "על הראש" של לפיד, שר האוצר, ושיתק אותו כמעט לגמרי. הסיטואציה הזו נכונה על אחת כמה וכמה בכנסת הנוכחית, אין לראש הממשלה שום צורך אקוטי בכניסה של מפלגת שמאל גדולה לקואליציה שלו  (חוץ מאשר לזרז את תהליך הפירוק שלה), יש לו חלופות טובות יותר מלא הסל.

יאללה לאופוזיציה

שיחקתי בפוסט הזה במעמד צד אחד, במציאות יש שני צדדים, כלל לא בטוח שכניסה של מפלגת העבודה לקואליציית נתניהו היא בכלל אופציה אפשרית מצידו של מרכיב הקואליציה. אבל בהנתן התנאים הקונקרטיים ועל אף היתרונות הלא קטנים שיש לכניסה לממשלה כזו מצידה של מפלגת העבודה אני חושב שנכון לעכשיו יש לפסול אותה.  בלי מנופי כוח משמעותיים (למשל: מצוקה אמיתית של נתניהו בין ליברמן לחרדים למשל, או משבר דרמטי עם כחלון) אין למפלגת העבודה סיכוי למימוש אג'נדה מדינית או כלכלית חברתית (לאלו מתוכם שיש כזו), נכון להיום אין למפלגה גם קהל בוחרים שהיא "צריכה" להיות בממשלה עבורו (וכאמור מקודם, חבל שזה נעדר).

פוליטיקה היא אמנות ההווה ומציאויות חדשות נוצרות בה חדשות לבקרים. לכן, את הערכת הסיכון/סיכוי הזו יש לבצע מול תנאים קונקרטים, כאלו שעוד ישתנו בוודאי במהלך חייה של קואליצית הימין הנוכחית ואלו שאולי יבואו בעקבותיה. מה שבטוח, אין לפסול עקרונית את האפשרות לממשלת אחדות, בטח לא מטיעונים תיאולוגים ולנינסטיים הנפוצים במה שנותר מעיתונות השמאל או רק מטעמי עצלות אינטלקטואלית אישית שאיתה התרגלתי לחשוב שאחדות זה איכס, אבל בינתיים, יאללה לאופוזיציה.

דרכמות

רוח בלהות מרחפת מעל אירופה, רוח משבר החוב היווני ובחירת סיריזה.

כמעט חמש שנים שקועה יוון במשבר כלכלי, חברתי ופוליטי: התכווצות דרמטית בכלכלה היוונית, קרוב ל60% אבטלת צעירים ולפחות 20% אחוז אבטלה בכלל, הרס של המגזר הציבורי ושירותי הממשלה שמשליכים לחסדי שמיים המוני נזקקים ומכירת חיסול של נכסי המדינה.

כחלק מ"הסיוע" האירופי ל"טיפול" במשבר בוצע "ניסוי" ענק ב"בנייה מחדש" של הכלכלה היוונית ברוח ניאו ליברלית קשוחה: פיטורים חסרי תקדים במגזר הציבורי, קיצוצי פנסיות מאסיבים, שינוי בחקיקת העבודה (וגם יציאה פעילה נגד האיגודים המקצועים), מכירה מאסיבית של הנכסים הציבורים (כולל איים, נמלי תעופה וכדומה).

המשבר כלל גם התערבות אירופאית (שם קוד לגרמנית וצרפתית) חסרת תקדים בענייניה הפנימיים של מדינה חברה בגוש היורו. בין השאר: אילוצו של פפנדריאו (אחד מראש הממשלות הקודמים) לבטל את משאל העם שתכנן על "החילוץ" האירופאי והקפאה של הסיוע ליוון (ע"י הפקידות האירופאית!) בתקופת הבחירות הקודמות לנוכח עלייה בפופלאריות של מפלגת שמאל שהתנגדה לצנע (אפשר לקרוא על הפרשה הזו בפוסט מהתקופה ההיא בבלוג של מי שהוא עכשיו שר האוצר היווני).   הטיפול הקשוח במשבר היווני שימש כשוט על אירלנד בשיא המשבר שם ומונף גם היום על ספרד, פורטוגל ואיטליה.

בשנים האלו עברה גם הפוליטיקה היוונית משבר עמוק, שעה שחלק מהאליטות היווניות היו מוכנות לכל מחיר (ובלבד שישלמו אותו העניים ומעמד הביניים). עבור חילוץ מהחוב והשארות ביורו עברו חלקים גדולים מהיוונים רדיקליזציה פוליטית ואנטי אירופאית, התעצמו תופעות כמו השחר הזהוב מימין ותנועות המחאה (שסיריזה היא כנראה ביטויין הפוליטי) משמאל.

כמעט חמש שנים ובניגוד להבטחות הטרויקה הכלכלה היוונית איננה מצליחה להתאושש ולהתרחב ומשבר הכלכלה היוונית רק מחמיר.

היורו: סקילה וכריבידיס

סקילה וכריבדיס

את המשבר היווני צריך להבין בקונטקסט של משבר היורו. היורו נולד בחטא, איחוד מטבע בלי איחוד פוליטי או תקציבי, ומכאן שתי בעיות היסוד שלו, סקילה וכריבידיס של ים היורו:

  1. היורו מנוהל כמטבע אירופאי ע"י טכנוקרטים אירופאים (בפרט עם השפעה חזקה של הבנק המרכזי הגרמני) ובלי השוט של פיקוח דמוקרטי שיש לממשלות נבחרות (לא שזה הוכיח את עצמו יותר מדי, אבל זה נושא לפוסט אחר).  הסיוט האנטי-דמוקרטי הזה הוא משאת הנפש של כל הנאבקים על "עצמאות" הבנק המרכזי (עצמאות ממה? מפיקוח דמוקרטי) ותומכי המדיניות הזו בקרן המטבע הבין לאומית אבל למיטב ידיעתי רק בגוש היורו נוצרה הפרדה מושלמת כזו בין רצון הבוחר לניווט המדיניות המוניטרית.
  2. ניתוק בין מדיניות פיסקלית (תקציבית) שאותה מנהלת כל מדינה בנפרד (זו מרחיבה וזו מקצצת, זו מאזנת וזאת משקיעה) למדיניות המוניטרית המשותפת שאותה מנהל הבנק המרכזי. כך שהמדיניות המוניטרית יכולה לחבל ולקזז את המדיניות הפיסקלית שאותה מנסה המדינה להוביל. הפרדה כזו גם יוצרת מאבק בין מדינות היורו על ההשפעה על הבנק המרכזי, על איזו מכלכלות אירופה (השונות מאוד זו מזו) הוא משרת. בפועל לאורך חייו משרת היורו את האג'נדה הגרמנית ומהווה תחליף למארק הגרמני החזק (אני נזהר מלומר את הכלכלה הגרמנית, שכן גם היא ועובדיה נפגעו בסופו של דבר ממדיניות המיתון, גם אם פחות מהאחרות).

 מדינה יכולה לאזן אי שיוויון בפיתוח ובהשקעות בתוך המדינה עם השקעה ממשלתית. בין מדינות ריבוניות מנווטים שערי המטבע (להלכה לפחות) השקעות לאזורים החלשים, שם המטבע חלש יותר ועלות הייצור לפיכך נמוכה יותר (במחירים מערביים). זה למשל היה הנתיב לפיתוח של סין ושל הנמרים האסייתים לפניה. אבל בגוש היורו נוצר עיוות: מחד, מטבע יקר שמתאים לכלכלת הענק הגרמנית העשירה והיעילה, מטבע שהופך ייצור תעשייתי מפותח במדינות הפריפריה האירופאית ללא כדאית ומאידך העדר מוחלט של מנגנון איזון ממשלתי שיזרים את פירות הייצור הרווחי להשקעות בפריפריה האירופאית, שכן לאירופה אין ממשלה ותקציב משותף.

 בטווח הבינוני (שמגיע בימים אלו לקיצו כנראה) יצר העיוות הזה, מתוגבר בביטול המכסים בין מדינות האיחוד האירופאי, משאבה אדירה של ייצור תעשייתי מתקדם מהפריפריה של גוש היורו אל המרכז הגרמני. התעשייה האיטלקית או היוונית לא יכלו להתחרות בתעשייה ההולנדית והגרמנית בלי חומת מכס ובעיקר בלי מטבע ריבוני. פועלים זולים לתעשייה הגרמנית אפשר למצוא בזול יותר בפולין ובליטא. בזמן שהפריפריה עברה "דה תיעוש" נותר למדינות הפריפריה להסמך על תיירות (של תיירים גרמנים או בריטים ושבדים מחוץ לגוש היורו) ולהגרר לתחרות פראית של הורדת מיסים לחברות בינלאומיות (נוסח זו שהביאה חברות תוכנה גדולות לאירלנד) במחיר שחיקה בהכנסות המדינה.

 החילוץ שלא היה

 הצידוק "המוסרי" לכאורה למדיניות הצנע הרדיקלי, המשולבת בהעמסת הלוואות ענק על כתפיהם של היוונים שהולידה את האבטלה מפלצתית ושמשמידה דור אבוד של יוונים צעירים, הוא החילוץ האירופאי. "קיבלתם מאיתנו הרים של כסף ועל כן תקיימו את המדיניות שאנחנו דורשים מכם" אומרים האירופאים ליוון. אך האם באמת היה חילוץ?

 מתברר שהכסף שמוזרם לכלכלה היוונית כ"סיוע" מיועד בעצם כמעט אך ורק להחזר חוב לנושים, בנקים אירופאים ועוד מרוויחי בועת היורו. השקעות בכלכלה היוונית לא רואים מזה. נכון, יש גם תספורות לחלק מהחוב. אבל מרביתן כנראה בכלל לחוב הפנימי היווני, כלומר החוב לבנקים הגרמנים משולם במלואו בזמן שהחוב לפנסיונרים היוונים נמחק. יש טענה (שלא הצלחתי לבדוק בעצמי) שחלק מהחוב הזר (אג"ח יווני) נקנה ע"י הנושים במחירי רצפה בסיבוב ספקולטיבי שכבר היה ברור שמדובר שיוון חדלת פרעון אך החוב שמשולם עליהם הוא במחיר האג"ח הנקוב (המלא).

 הכלכלן יאניס וארופאקיס, שר האוצר החדש של יוון, כינה את הצנע הזה בזמנו "הונאת צנע" שבו לא מטפלים באמת בפשיטת הרגל אלא מזרימים המון כסף בתנאים שמעמיקים את משבר החוב ובכך מייצרים עוד חוב.

הדרך שלא נבחרה

 כפי שכתבתי גם בעבר, בהעדר הצלחה של היוונים בשמיטת חובות חלקית בהסכמה אירופאית ובשינוי מהותי של יחסי הכוח בין המדינות שבגוש היורו, עדיפה ליוון פרישה משוק היורו וחזרה למטבע ריבוני, שאותו תוכל לפחת משמעותית ובכך להוזיל את הייצוא במדינה.  כך יוון תוכל גם לנהל מו"מ אמיתי עם נושיה על שמיטת חובות חלקית ובהעדר הסכמה (ולמרות ההצהרות הזהירות של סיריזה כרגע נדמה לי שהקו הגרמני הנוקשה יתקשה להתפשר) לפנות לנתיב של שמיטת חובות ריבונית נוסח ארגנטינה.

 נראה שזה הקו שסיריזה ושר האוצר החדש מטעמה (כלכלן שמאלי רציני למדי וכותב בלוג מוצלח שעליו המלצתי בעבר) ובזמנו כלכלן הבית של valve שניסתה ליצור חברת הייטק ללא היררכיה)  יובילו במשא ומתן עם אירופה.

 רוח אתונה

כפי שלמשבר היווני היו השלכות מרחיקות לכת על משבר היורו בכלל כך גם לפרישה יוונית מהיורו יכולות להיות השלכות כאלו. ייתכן זעזוע אמיתי במעמד השליט בכלכלה האירופאית (ובפרט בגרמניה) יכול לגרור "הערכה מחדש" של מדיניות הצנע הנוראה שנכפתה על מרבית הכלכלה האירופאית ולשינוייה. ואפילו תתכן התפרקות של גוש היורוף עם פרישה של איטליה, ספרד, פורטוגל בחזרה למטבע ריבוני, או לחילופין, פרישה של גרמניה מהיורו (עם חזרה למארק החזק שלה), מה שיאפשר לשאר גוש היורו להתייצב מחדש. המשבר היווני יגרום אולי לבוחרים האירופאים לדרוש פיקוח פוליטי ודמוקרטי, החסר כל כך, על המדיניות המוניטריות והמטבע האירופאי המשותף או מדיניות תקציבית משותפת בהלימה למטבע משותף. אחרי כמעט חמש שנים של סבל ביוון, יכולה אתונה שוב להיות לפיד לאירופה.

 נכון, יש גם תסריטים אופיטימיים פחות, בגידה של הפוליטיקאים של סיריזה בציבור העצום שהצביע להם והמשך מכירת החיסול של יוון. התפרקות של היורו שלא תהיה בסיס לצמיחה חדש אלא למלחמה קרה כלכלית באירופה ולשקיעה מחודשת של הכלכלת העולמית במיתון, שגם כך כבר גובה קורבנות רבים ומערער מדינות ומשטרים מממצרים וסוריה ועד רוסיה.

 הדרמה היוונית יכול להיות 29' (שהולידה את השפל הגדול וההדרדרות למלחמת העולם השנייה) ולא 45' של תוכנית מרשל. גם התנפצות הרעיון של מטבע משותף יכולה לחזק כיוונים לאומנים שפורחים גם כך באירופה החבולה, אני תקווה שלא כך יהיה, מההצהרות הפומביות לפחות של ראשי סיריזה נראה שגם הם אינם חפצים בתסריט הזה. לא בטוח שזה בשליטתם.

 אינני מומחה לסיריזה, אני לא יודע מדובר במפלגת שמאל אמיתית או בפאסדה שמאלית למפלגה לאומנית.  אני יכול רק לקוות שהם לא יתגלו כפאסדה או פארסה, אלא יצליחו להיות הדבר האמיתי. אני יודע שיוון  העתיקה הייתה ערש תרבות המערב, היא הורישה מסורות פוליטיות ואידיאות, תרבות, רעיונות ואפילו מילים שמשחקות עדיין תפקיד חשוב מאוד בחיי אזרחי העולם הדמוקרטי במאה ה21. הלידה מחדש של האומה היוונית בגלגול המודרני שלה הייתה פחות מוצלחת, עם היסטוריה של בעיות כלכליות והפיכות צבאיות.  אבל ברגע הקונקרטי הזה, המאבק על יוון, על עתידו של היורו, ואפילו הצלחה חלקית של סיריזה בתקיעת תריז במדיניות הצנע ההרסנית, תשפיע על גורלם של מיליונים, על המוני הקורבנות של המדיניות הזו באירופה ובעולם בכלל. השפעה שיכולה להיות חשובה לרוח המערב לא פחות מעמידתם של 300 ספרטנים בתרמופלאי, מנאום המגיפה של פריקלס, או המסעות המופלאים ההם של אודיסס והארגונאטים.

ליוונים אין דבר (כמעט) להפסיד מלבד כבליהם, עולם ומלואו לפניהם לזכות בו.

קריאה נוספת:

גדעון עשת על אותו נושא, עם ההשוואה הבלתי נמנעת להתעקשות הנושים בהסכם וורסאי ולאן היא הובילה..

אור לציון:

הנה משפט שאמר שר האוצר היווני החדש השבוע (כבר הבנתם שאני תופש ממנו..) :

"יוון מוכנה לדון על הכל חוץ משני דברים: "הנצחה של מערבולת החוב הדפלציוני והתכחשות לביקורת שלנו לתוכנית החילוץ"
מתי אצלנו שר האוצר יאמר משפט כזה? (או לפחות – יבין את המשמעות שלו ואת נגזרות הפעולה).

נ.ב

אחרי שפירסמתי את הפוסט גילית שהנמסיס במרקר פירסם לפני שבועיים פוסט בנושא בחירת סיריזה. לא הופתעתי לגלות שאליבא המרקר הבעיה של יוון היא הועדים, חוסר האפקטיביות של הסקטור הציבורי והגודל שלו והמחוברים מול הבלתי מחוברים. אף מילה על הדברים שמנהיגי סיריזה אשכרה מדברים עליהם: מאקרו כלכלה, משבר היורו, דפלציה והתמיכה שלהם (בניגוד לכתוב בכתבה) בביטול חלק מקיצוצי הענק של הסקטור הציבורי וההתנגדות לתוכנית הצנע.  העיקר שיש מ.ש.ל (מה שצריך להוכיח) ולעזאזל העובדות. תוהה איך אנשים ממשיכים לספר לי איך העיתון הזה משרת את הדמוקרטיה הישראלית ומה בדיוק הההבדל בין העיתונות שהוא מייצר לישראל היום.

החלטה 2059

עיינתי השבוע לא מעט בקובץ החלטות הממשלה לקראת תקציב 2015, אלו ההחלטות המהוות את הבסיס לחקיקת תקציב המדינה ולחוק ההסדרים. ההחלטות מנוסחות בכמה שורות, בד"כ קצרות וללא הסבר ותכולתן: עולם ומלואו. רפורמות (או ריאקציות בד"כ אם נדייק בהמשגה) במגוון תחומים, קיצוצים תקציבים, סדרי עדיפויות חדשים ועוד ועוד.  אבל הפעם לא אטפל במאקרו של תקציב המדינה וחוק ההסדרים, בהחלטות המשנות סדרי עולם (ויש שם גם השנה כאלו), הפעם אטפל רק בהחלטה מינורית יחסית, החלטת ממשלה 2059.

העברת תשלומי מהמדינה לרשויות מקומיות
מחליטים, לתקן את סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (העברת תשלומים מהמדינה), התשנ"ה-1995, 
כך שמועד תחילתו של החוק יהיה ביום ט' בתמוז התש"פ (1 ביולי 2020)

זהו, ללא הסבר נוסף. לא מהו הסעיף שהפעלתו נדחית, לא מה יהיה שונה ב1 ביולי 2020, לא מדוע זה לא עובר בדרך המלך של שינוי ישיר של החוק אלא דווקא דרך חוק ההסדרים. מחליטים, מתקנים, דוחים, זהו.

אבל בסעיף הקטן הזה אפשר לראות את התמצית המזוקקת של שיטת האוצר, של ההנדסה החברתית שמפעילים שם, של ישראל שאליה הם שואפים.

סעיף 5

על התיקון לחוק הרשויות המקומיות שנכלל בסעיף 5 המדובר חתומים יצחק רבין ובייגה שוחט. רבין כראש ממשלה וכשר הפנים (מה שמתארך את זה אחרי ההתפטרות של ש"ס ממשלת רבין) ושוחט שר האוצר דאז. הוא פורסם ברשומות ב10.2 לשנת הרצח הארורה הזו. לשנה שבה אמור היה התיקון להיות מופעל, רבין כבר לא זכה להגיע.

 

מה קובע הסעיף?

התיקון עצמו הוא כמעט טריוויאלי, הוא קובע כללים למועד ההעברה של תקציבי מדינה לשלטון המקומי. מדובר בתקציבים המחוייבים בחוק (למשל כל נושא החינוך שמופעל ע"י הרשויות עם תקציב ישירות מהמדינה) ורבים נוספים. התיקון קובע כללים ברורים למועד ההעברות האלו. חלוקה חודשית או תשלום מראש, מועד קובע בחודש לביצוע ההעברה (ה7) וכללים בדבר תוספת הצמדה. לא מדובר בסעיף פרוגרסיבי במיוחד, הוא קובע למשל שהעברה של תקציבי פיתוח היא בגין הוכחת הוצאות בפועל (כלומר, הרשות עדיין צריכה להוציא את הכסף לפני שהיא מקבלת תקציב פיתוח) אבל גם לאלו קובע פרק זמן סביר (60 יום) שהמדינה חייבת לשלם בתוכו אם הרשות מילאה את כל החובות שלה.

עצם הצורך בסעיף הזה מעיד על המצב המביש של ההעברות המדינה לשלטון המקומי. מחד, הולכים ומעמיסים עוד ועוד מטלות של המדינה על השלטון המקומי כקבלן ביצוע, צינור העברה, זאת למרות שגם ככה בד"כ תקציביו המדולדלים מקשים מאוד על התקצוב השוטף. מאידך, פשוט לא טורחים להעביר את הכסף לשלטון המקומי. התגובה בשלטון המקומי ידועה: לחמוק כמה שניתן ממימוש המחוייבות החוקית שלהן לספק את שירותי המדינה, לקצץ בתקציב השוטף של שירותים כאלו (למשל בחינוך) כדי לא להקלע לבור תזרימי גדול מדי.

יש גם אפקט "פרפר" לעיכוב התזרימי הזה: הרשויות שלא מקבלות את התקציב הממשלתי? אז הן גם לא משלמות. קודם כל לספקים שלהן (וידוע שאין מוסר תשלומים גרוע יותר מהשלטון המקומי) ואח"כ גם לעובדים שלהן. אלו בתורם קונים פחות ו/או גובים יותר מהשלטון המקומי בגלל הצורך במימון ביניים ארוך וכך מתפשטות אדוות הפגיעה הכלכלית. זו שעליה משרד האוצר מגן בהחלטת הממשלה 2059 על זכותו להמשיך ולבצע.

מה אכפת לאוצר

אבל מה אכפת לאוצר מתיקון 5, מדוע לדחות את הפעלתו (ולא בפעם הראשונה, כאמור מדובר בסעיף שחוזר כל כמה שנים החל מ1996 ובכל פעם לכמה שנים קדימה). מדובר בסה"כ בסעיף הגיוני שלא מטיל עלות תקציבית נוספת על המדינה.  אולי העניין הוא בעיית תזרים? (כלומר, שלמדינה אין כסף להעביר בזמן והיא מנסה לדחות את ההעברה) אבל מעיון מדוחות מנהל הכנסות המדינה ויחידת ניהול החוב הממשלתי – למדינה אין בעיית תזרים, היא לא מתקשה בגיוס כסף והאג"ח שהיא מנפיקה זוכה לביקוש גדול בהרבה מההיצע. אפשר היה פשוט להקדים מועד של גיוס בכמה חודשים ולכסות בקלות כל פער תיאורטי בין קצב גביית המס למועד העברת הכספים לשלטון המקומי. למה לבטל את הסעיף?

התשובה היא שלא מדובר בצורך כלכלי, אלא בענייני כוח.  התלות של השלטון המקומי באוצר שנוצרת מהמחנק התזרימי (והתקציבי.. אבל זה עניין לפוסט אחר) היא מוחלטת. פקיד אוצר, זוטר יחסית, שיחתום או לא יחתום על פקודת העברה,ואפילו פקידת העברות בחשבות משרד ממשלתי כלשהיא מחזיקים בכוח בלתי נתפש מול ראש עיר שנבחר ע"י ציבור לא קטן. לא יחתמו, וראש העיר ניצב מול שוקת שבורה.

האוצר, שגם כך הוא המשרד הממשלתי החזק ביותר (לדוגמא מספר משרות בתקן מנכ"ל במשרד האוצר היא הגדולה בממשלה, יותר אפילו ממשרד ראש הממשלה שמכיל חלק מהמטות הכלליים של הממשלה) אוהב להחזיק את הואסלים כנועים. והוא לא אוהב פיקוח, שום פיקוח ושום רגולציה חיצונית על הפעילויות שלו.

הדימוי העצמי של אנשי האוצר, זה שמשתקף גם בדברור העצמי (ובמרקר), בפרט האתוס של אגף התקציבים, הוא של מלכים פילוסופים, היחידים שרואים את התמונה הגדולה, היחידים שמסוגלים לקבל החלטות אחראיות, להבדיל אלפי הבדלות מ"פוליטיקאים" שקבלת החלטות שלהם תמיד נרמזת כעונה על צרכים "פוליטיים" או "מושחתת". אליטה משרתת של "המדינה" שאמון הציבור צריך להיות נתון לה תמיד, בלי הקשקוש הדמוקרטי של בחירות ואחריותיות.

אולי לכן התגובה הפאבלובית של ביטול באמצעות חוק ההסדרים של כל חקיקה שמגבילה את העצמאות של האוצר, אפילו אם לא מדובר בחקיקה סוציאל דמוקרטית רחמנא ליצלן.

השחתה

בימים אלו נחקרת בישראל פרשיית שחיתות רחבת ידיים המכונה, נכון לזמן כתיבת הפוסט, פרשיית ישראל ביתנו.  בין הנחקרים והעצורים מצויים לפחות שני ראשי מועצות אזוריות. חטאם כנראה לא היה בלקחת לכיסם (לפחות מהסיקור עד כה) אלא בלהסכים לדיל עם פאינה קירשנבאום שבו העברה כספית למועצה (לטובת תושבי המועצה ופעילותה) הותנתה בהעברת חלק מהכסף ליועצים, פרוייקטורים ומעורבבים אחרים מטעמם של אנשי קירשנבאום.

אני מציע למי שמחפש את שורשי הנואשות בשלטון המקומי והמוכנות לדילים עם "פאינות" למיניהן להציץ גם על החלטת הממשלה 2059.

שכר המינימום

עובדי המינימום

נדמה, כשמדברים על משתכרי שכר המינימום, שמדובר בקצה שבקצה. לא משהו שנוגע למיינסטרים של הכלכלה הישראלית. המספרים האמיתיים מפתיעים ודי מזעזעים.

 אתחיל בהסתייגות, קשה לומר כמה עובדי שכר מינימום באמת יש, לא הצלחתי למצוא נתון מוסדר כזה, גם  סוג של תעודת עניות למי שאמורים לפקח על זה,  אבל אפשר להבין בקירוב. ע"פ דוח "שכר והכנסות מעבודה" של הבט"ל לשנת 2012 (השנה האחרונה שעליה יש דוח מעודכן כזה, 2013 טרם פורסם)  אחוז השכירים (ללא מי שאינו שכיר) המשתכרים עד שכר מינימום (שכר ברוטו כולל כל המרכיבים, גם אלו שאינם נספרים למשל לעובדי המדינה) הוא 38.4% (או 31% לפי חלקים אחרים בדוח.. )! למעלה משליש מהשכירים בישראל.

נכון, זה נתון בעייתי, כיוון שהסקר נערך לפי סכומים מוחלטים של הכנסה ולא משקף חלקיות משרות, (כך שגם מי שמרוויחה את השכר החציוני, הנמוך מאוד גם הוא,, אבל עובדת למשל ב50% משרה, נראית כאילו היא נמצאת הרבה מתחת לשכר המינימום בעוד שהיא לאו דווקא), אך זו קריאת כיוון ברורה. המוני שכירים ושכירות (וכנראה שיותר שכירות משכירים) בישראל משתכרים באזור שכר המינימום.  עובדי שכר המינימום הם לעיתים תכופות שקופים לנו – עובדי הניקיון, האבטחה, המוכרות בפוקס, וברשתות המזון המהיר. רבים מהם הם עניים עובדים שעבודתם (בפרט להורים שביניהם) לא יכולה לחלף אותם מעוני ולפרנס בכבוד.

 מעבר לסוגיות של צדק ומצוקה זוהי גם בעייה כלכלית מהמדרגה הראשונה. אלי ציפורי (סגן עורך גלובס) הגדיר לא מזמן, ובצדק לדעתי,  את השכר הנמוך, הקפוא, כבעיה הכלכלית מספר אחת של הכלכלה הישראלית היום.  אין עוררין על כך ששכר המינימום הוא נמוך מאוד ביחס ליוקר המחייה בישראל ובכלל. המאבק להעלאת שכר המינימום הוא מהמקרים המובהקים שבהם צדק חברתי הוא מדיניות כלכלית מעולה.

 תעסוקה

הטיעון הכמעט אוטומטי הראשון שמתגלגל לחדר שעולה נושא העלאת שכר המינימום הוא שהעלתו תגרום לפיטורי עובדים.   ע"פ מחקרים בעולם מתברר שההפחדות (ותמיד יש את אותן הפחדות) די מופרכות: העלאות שכר מינימום, שכמעט תמיד הן מעט מדי (ביחס לשחיקה בכוח הקנייה) ומאוחר מדי, לא פוגעות בתעסוקה בדרך כלל.  מתברר שחלק מהעלות הנוספת יכולה להתבטא בהקטנת הרווחים העודפים של בעל ההון, וחלקה מתגלגל הלאה במפוזר ללקוחות שקונים את המוצרים שעובדי שכר המינימום מייצרים.  במציאות הישראלית, שרבים מהם עובדים בחברות "השירותים" (קבלני כוח אדם) אפשר לשער שגם אם קבלני השירותים יקחו עוד כמה שקלים מבנייני המשרדים שהם מתחזקים, לא יפסיקו כנראה לנקות אותם או לשמור עליהם ושלא צפוי קיטון בעבודה לאלו.

יותר מזה, לעיתים תכופות מתברר שהעלאות שכר מינימום ממריצות את הכלכלה (ובוודאי בכלכלה על סף מיתון ודפלציה) שכן הן מוסיפות כוח קנייה (אותה תוספת משכורת קטנה לעובד/ת שכר המינימום) ובכך מסייעות להוסיף מקומות עבודה ולשמר קיימים

אלו בתורם ממריצים גם הם את הכלכלה והנה אנו מקבלים את המכפיל הקיינסיאני המפורסם בפעולה.

 ניתוח אחר שמחזק את הנקודה הזו (ופורמלי ושמרני יותר)  עולה במחקר( קצת ישן) של בנק ישראל   (שחתומה עליו הנגידה הנוכחית)  נטען שבענפים שהתוצרת שלהם סחירה בשוק הבינלאומי יש השפעה לשינויים בשכר מינימום על התעסוקה בענף.  כלומר, בענפים שבהם יש רוב לעובדי שכר מינימום, ומייצרים בו תוצר שמחירו נקבע בשווקים הבינלאומיים (כלומר שאי אפשר להעלות את מחירו אם צריך) וששולי הרווח בו היו נמוכים מאוד גם כך (המחקר בדק את זה על ענף הטקסטיל) אזי להעלאת שכר המינימום יש השפעה שלילית על התעסוקה == מייצר אבטלה. לעומת זאת, המחקר חשף שבענפים שבהם התוצרת אינה סחירה בשווקים הבינלאומיים, אין כמעט השפעה של העלאת שכר מינימום על התעסוקה.

יש כמה כשלים עם המחקר של גב' פלוג, (ובראש בראשונה ההתייחסות לקריסת הטקסטיל בניתוק מוחלט ממדיניות "החשיפה" לייבוא ממדינות עולם שלישי שהתרחשה במקביל לתקופת המחקר ואני "מנחש" שהשפיעה הרבה יותר על התעסוקה בענף מאשר העלאת שכר המינימום)  אבל הדבר החשוב הוא שגם אם מקבלים את המסקנות שלו אזי אין סיבה להניח שהתעסוקה תפגע. עולם התעסוקה בישראל השתנה מאוד בשלושים השנים האחרונות. מקבלי שכר מינימום אינם מרוכזים היום בתעשיית הייצוא והייצור הישראלית (שככלל, משלמת לעובדיה  שכר הוגן יחסית) אלא בחברות שמוכרות שירותים, בעיקר של שמירה, ניקיון (כמו דנאל למשל) או חברות קמעונאות עתירות עובדים בשכר נמוך כמו פוקס, ויקטורי, או רמי לוי (שמתנגד , כמה מפתיע, להעלאת שכר המינימום) כיוון שאלו דומות למקרה המבחן השני במחקר של פלוג (שם בדקו על ענף ההסעדה כמדומני)  אפשר להניח שגם שם הפגיעה בתעסוקה תהיה מינורית, אם תהיה בכלל.

רמי לוי כמקרה מבחן

ננתח לדוגמא מעסיק גדול של עובדי שכר מינימום כמו רמי לוי וננסה להבין דרכו את ההשפעה הצפויה להעלאת שכר המינימום על התעסוקה והמשק:

ע"פ הדוחות הכספיים של החברה הציבורית רמי לוי לשנת 2013  , עמדו הרווחים נטו לפני מס על 154 מיליון ש"ח. בעמ' 8 סעיף ד' קובעים עורכי הדו"ח כי בגלל המספר הרב של מועסקי שכר מינימום בחברה, העלתו עלולה "לפגוע בתוצאות החברה" ומוערך כי העלאה של 1% בשכר המינימום עלול להגדיל את הוצאות החברה בסך של 0.8 מליון ש"ח לשנה. מכאן אפשר ללמוד שרשת רמי לוי ממש לא תתמוטט מהעלאת שכר המינימום ב1000 ש"ח (תסריט לא מאוד סביר לצערי) . עלייה של 23% בשכר המינימום משמעותה (בתסריט הפסימי של עורכי הדוח הכספי) עלייה של 18.6 מיליון ש"ח בהוצאות של רמי לוי. רחוק מלפגוע במכונת מזומנים שמעשירה את רמי לוי ומשפחתו…

 לא, רמי לוי לא יפטר כנראה עובדים במכונת המזומנים שלו בגלל ההעלאה, הוא צריך אותם כדי לקיים את מנגנון המכירות המשומן הזה. (ומניח שאם היו שם עובדים עודפים היו מפטרים אותם בלי סנטימנט) . אגב, מפרוייקט פערי השכר של כלכליסט אנו לומדים שעלות שכרו של מנכ"ל רמי לוי (רמי לוי בעצמו) עומדת על 356 אש"ח לחודש, פי 63 מעלות שכרו של העובד הממוצע בחברה. וידוע שגם קבוצה לא קטנה ממשפחתו עובדת בחברה בתנאים מפנקים.   מניח שגם שם אפשר קצת "לחתוך שומנים" במידת הצורך.

יתר על כן, רמי לוי גם ירוויח כנראה מהעלאה שכזו: כמו שמצדדי ההעלאה לא נלאים מלהזכיר, כל שקל שנוסף למקבלי ההכנסות הנמוכות הולך לצריכה, ועם הטייה מובהקת לצריכה בישראל. בתרגום לעברית:  כשהעשירים מקבלים תוספת הם חוסכים חלק מהכסף (ובכך מוציאים אותו מהכלכלה, חלק יחזור כהשקעה אח"כ) ומוציאים את חלקו על צריכת "יתר" של מותגי יוקרה מחו"ל (ארמני, פררי) או בחו"ל (חופשות מפנקות בהרי האלפים) . כשלעניים יש תוספת הם קונים בעוד כמה שקלים ברמי לוי ובך מסייעים גם לייצר מקומות עבודהה והכנסות.

בדיקה מדגמית שלי בחברות דומות כמו רשת ויקטורי, מעלה נתונים דומים.

שלא יעבדו עליכם

ב2004, בעיצומו של דיון לוהט אחר על העלאת שכר המינימום (שיזם דאז עמיר פרץ)  כתב שטרסלר  שהעלאת שכר המינימום ל 4500 ש"ח תגרום לעלייה באבטלה של 85,000 עד 130,000 מובטלים. אמנם לא הגענו עדיין ל4500 ש"ח אבל ממבט לאחור ברור כי להפחדות לא היתה שום אחיזה במציאות. מי ניפק את הנתונים המופרכים האלו? ראש אגף כלכלה באוצר דאז, אחד מיקי שראל. בינתיים הספיק שראל להפוך לכלכלן הראשי של משרד האוצר ולהתפטר כמחאה לכאורה על חוק מע"מ אפס. ללמדך שגם למי שלא מחבב את לפיד (כמוני) לא כדאי להאחז בתחזיות של שראל.

גם השמרנים האידיאלוגים מתנגדים, שלא במפתיע, להעלאת שכר מינימום, כך למשל ארגון מידה: שמספר ש "העלאת שכר המינימום הרסה לנו את החיים" לכאורה מפי עובדים קשיי יום בכתבה מתורגמת מארה"ב.  הכתבה תורגמה מאחד מבטאוני הימין השמרני רדיקלי בארה"ב (הפדרליסט, בטאון שמובילבהשתלחות בקהילת הלהט"ב ואנשיו חברים במכוני "מחקר" שמצטיינים בין השאר בהכחשת שינוי האקלים ומדע בכלל). יש איתה בעיה אחת, הנתונים בארה"ב פשוט מראים אחרת: מעקב cepr  אחרי 13 המדינות שהעלו שכר מינימום השנה בארה"ב (שם יש שכר מינימום פדרלי ושכר מינימום מדינתי שיכול להיות גבוה יותר) מעלה שאין אינדקציה לפגיעה בתעסוקה (יש דווקא אינדקציה הפוכה לשיפור, אבל חלשה סטטיסטית אז לא אאחז בה).

בקיצור, האידיאולוגים שמתנגדים לשכר מינימום לא יתנו לנתונים להפריע להם, אבל אין מה לקחת ברצינות את הקתכיזם (**עיקרי אמונה)  שלהם.

קשישים

במרקר התנדבו, כמעט כרגיל, לשאת את דגל ההתנגדות למהלך.הם נוקטים בקו מתוחכם יותר: סמי פרץ מסביר שזה לא ישנה כלום וחובט על הדרך בהסתדרות, גיא רולניק נוגע בנושא בטור בשם: "הקשר בין המחוברים, האי שיוויון ורפורמות כלכליות"' הטקטיקה של רולניק מתוחכמת יותר, אחרי אזכור הנושא ואיום השביתה עליו הוא עובר לראיון ארוך (ומביך בכמה שרולניק "מוביל" את הפרופסור המרואיין) עם פרופסור  פטריק אמינגר שכתב ספר בשם "הכוח לפטר" . ושהראיון איתו עוסק בעיקר בביקורת על ארגוני עובדים ועל מאבקי עובדים. רולניק ממשיך את אגדת "המחוברים" שבו הוא עושה פריימינג לאיגודים מקצועיים כאוייבי "כלל הציבור" וכמי שמשרתים רק את אותם "מחוברים".  "שאלה: לדוגמא מהראיון "העיתונאי" : "האם יש יותר דוגמות של איגודים חמדניים שנשלטים על ידי מחוברים, המונעים רפורמות ומגדילים את האי־שוויון?"

במקביל מביאים במרקר את סיפורם של קשישים שמעסיקים עובדי סיעוד בשכר מינימום ושיפגעו  ודרכו מדבררים את עמדת האוצר, שמעוניין "לבוא לקראת" אבל ההסתדרות "נוקשה" ולא רוצה לדבר על זה..

עוד דוגמא שלא מלאה ביושרה עיתונאית במרקר היא של הראיון של טלי חירותי סובר עם יעל אנדורן, מנכ"ל  האוצר: גם שם חוזרים על שוועת הקשישים הסיעודיים המעסיקים עובדים זרים ועל המנטרות הקבועות על עיוותי השכר בשירות הציבורי. האמת היא שהקשישים ייפגעו רק אם האוצר ימשיך לשחוק את גמלת הסיעוד כך שלא תתאים לגובה שכר המינימום. גם כעת היא לא מספיקה, אבל את האוצר לא אוהבים להאשים במרקר, אלא, כמו תמיד, את ההסתדרות.

עוד משהו שלא מספרים לכם במרקר (אבל גיגול פשוט יחשוף בכתבה של מיקי פלד מכלכליסט) הוא שהאוצר הוא מי שדחף את הקשישים האלו להיות מעסיקים ודחף אותם לצרה הזאת.  עד לא מזמן הנושא הזה היה רק באחריות חברות הסיעוד, שקיבלו את המימון מבט"ל. אבל המעבר להעסקה ישירה ע"י הקשיש  (שבפני עצמו יכול להיות שהוא טוב) נדחף, בלי דיון ארוך, ובאמצעות חוק ההסדרים האנטי דמוקרטי וכעת האוצר יכול לנפנף בפגיעה האפשרית בהם כטענה למיסוס העלאה אוניברסלית בשכר המינימום.

החרגה

למרות שרוב ענייני שכר המינימום הם בין ההסתדרות למעסיקים (ושבו נראה שיש התקדמות) האוצר בוחר להתייצב חזיתית בראש המאבק שסיסמת הקרב שלו היא "החרגה". החרגת עובדי המדינה מעליית שכר המינימום. הטיעון של האוצר הוא, שבגלל המבנה של הסכמי השכר במגזר הציבור,י יש קבוצה שמקבלת הרבה יותר משכר מינימום – זאת בגלל תוספות משמרות, ותק, ועוד תוספות ש"מובנות" לתוך המשכורות אבל לא נחשבות לעניין שכר המינימום. האוצר מציע לתת תוספת לשכר מינימום רק למי "שבאמת מגיע לו".

 זכותו של האוצר לדרוש לתקן את העיוות הזה.  אני חושד, שהוא גדול הרבה פחות ונוגע לקהלים קטנים משמעותית  ממה שמציגים אותו כעת, אני גם בטוח שבמשך שנים האוצר קידם את יצירתו מכמה וכמה סיבות שאני יכול לחשוב עליהם.

אבל הדרישה, בתואנת עיוות השכר  הזה,  שלא להעלות את שכר המינימום לעובדי המדינה היא מופרכת, המדינה, שאמורה להיות הגורם האוכף על הפרות שכר מינימום (הפרה הכרוכה בסנקציה פלילית) לא יכול לקבל "פטור" מאכיפתו בביתה.

 יתר על כן, החוק הוא חוק לכולם. האוצר בעצם מציע להעלות את שכר המינימום בהסכם בין המעבידים להסתדרות ולא לשנות את החוק,  מה שיהפוך את האכיפה לקשה (ואולי בלתי אפשרית, לא בדקתי משפטית) ובעיקר פריכה משפטית. שכן כל מעסיק יוכל לעתור לבג"צ ולדרוש להיות חלק "מההחרגה" . כי הוא כבר נותן לעובדים "הרבה תוספות" , ואם מותר למדינה, למה שיבדל המעסיק הפרטי? המסר שמעביר האוצר (גם דרך הדברור האינטנסיבי בנושא) הוא ברור: מדינת ישראל תעשה הכל, כדי לא לשלם שכר מינימום לעובדיה.

 ואולי לא צריך להכביר במילים על "ההחרגה" שדורש האוצר, שכן חוק שכר מינימום  כבר קובע בפשטות לקונית בסעיף 13:

"לעניין חוק זה דין המדינה כדין כל מעסיק אחר"

צדק חלוקתי

למי שפיספס, ישראל היא היום אחת המדינות הכי לא שיוויוניות (כפי שנמדד בד"כ ע"י מדד ג'יני ) בעולם המפותח (מדיניות הoecd) . שנייה רק לארה"ב אם זכרוני אינו מטעני. מתברר (סימוכין במחקר של בנק ישראל עמוד 11)

מתברר שגם בעולם וגם בישראל שכר מינימום מצמצם את אי השיוויון, גם בכך שהוא תוחם את הקצה הנמוך (אי אפשר לתת פחות מכך וכך)  וגם בכך שהוא מייצר מנגנון מסויים של חלוקה מחדש.  בפרט מסתבר (על פי המחקר של בנק ישראל) שההשפעה הזו משמעותית אצל הדמויות החלשות בשוק העבודה: נשים בחלק הנמוך של שוק העבודה. העובד הוא "משאב" בסיסי, "התייקרות" שלו (כמה אני שונא שמתייחסים במונחים האלו לבני אדם) לאו דווקא תוביל להחלטה להשתמש "בפחות" ממנו. בלעדיו אין עסק.  לכן, בעל העסק, ההון שוחק לפעמים חלק מהרווחים שלו לספיגת העלאת שכר מינימום כדי לשמור על מחיר תחרותי.

יוקר המחייה

האם עליית שכר המינימום תביא עליית מחירים? כנראה שלא, לפחות לא ברוב השווקים. עליית מחירים יכולה להגרם מעליית מחיר התשומות (במקרה זה מחיר העבודה) של היצרנים (הבטון לקבלן הבניין או החלב ליצרן הקוטג') ולחילופין מעליית הביקושים למוצר :מסויים. אבל הקשר הוא לא בהכרח ישיר.

חסידי השוק החופשי אוהבים לספר לנו שמחיר הבמבה, או הקוטג', נקבע על פי עלויות הייצור שלה. את הבלוף הזה אפשר לחשוף בקלות, כשרואים כמה כסף החברה מרוויחה. האם גם זה חלק מעלויות הייצור?

נבין את המציאות נכון יותר אם נראה, שאוסם או תנובה קובעות את המחיר לפי המקסימום שהן מעריכות שאנחנו מוכנים לשלם.

אם השכר של פועל ייצור של במבה יעלה בכמה שקלים (אם כי דווקא שם אין כנראה עובדי שכר מינימום כמעט) מחיר הבמבה לא ישתנה, הוא מותאם לשוק ומה שמשתנה הוא שולי הרווח של אסם עליו.  נכון שאם היה מוצרים שאין עליהם כמעט רווח ושמיוצרים בעיקר על ידי עובדי שכר מינימום אז מחירם היה כנראה עולה. אבל נראה לי שהמוצר המרכזי שהוא כזה בישראל של היום הוא עבודות שמירה וניקיון אצל "קבלני" (נצלני) השירותים הגדולים. ומי שצורך את העבודות האלו הוא חברות אחרות שקונות את "השירותים" האלו, כנראה שזה לא יתגלגל עלינו.

 מצד הביקוש אפשר לשער שאם יש מוצר שקונים אותו בעיקר עובדות ועובדי שכר המינימום, ושהגדלת השכר תגרום להגדלת הביקוש שלו, אזי מחירו יעלה. האמת, לא חושב שיש כאלו..

עובדי וולמרט בהפגנה להעלאת השכר

שכר מינימום ומס הכנסה שלילי

אחת הטענות שמושמעות נגד שכר מינימום באוצר, היא זו שניסח קובי אמסלם, הממונה על השכר באוצר,  בראיון המופתי שעשה איתו שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט:

 "לא הגיוני שלסטודנט יהיה אותו שכר מינימום כמו עובד עם שני ילדים. לכן עדיף לתת פתרון שמביא בחשבון את המאפיינים הדמוגרפיים של העובדים, כמו מס הכנסה שלילי, שמשולם על ידי המדינה למי שמקבל שכר מינימום ויש לו ילדים. ככה בדיוק אפשר לעשות דברים שמתחשבים במי שיותר קשה לו או לא."

יש לי הרבה דברים (לא טובים) להגיד על מס הכנסה שלילי (ורמז, זה קשור לסיבות שמשרד האוצר דוחף את זה כחלופה לצדק חברתי)  אבל גם אם אתם תומכים במס הכנסה שלילי, אזי מתברר ממחקרים כלכליים בארץ ובעולם ששכר מינימום הוא בכלל צעד משלים די הכרחי למס הכנסה שלילי.

מתברר שהנטייה "הטבעית" של מעסיקים מול מס הכנסה שלילי, היא להוריד את שכר העובדים כי ממילא הם יקבלו "השלמה" מהמדינה. כך שהשכר נטו של העובד נשאר זהה אבל ההוצאה של המעביד קטנה והמדינה לא מרוויחה דבר מהכלי הזה. אולם אם נוסיף לתמונה חקיקת שכר מינימום המצב משתנה, המעסיק לא יכול להוריד את השכר מתחת לשכר המינימום, ואזי ההתערבות המתקנת של המדינה, בדמות מס הכנסה שלילי, היא אפקטיבית ומייצרת שינוי אמיתי בשכר של הזכאים.

אכיפה וציות

עוד טענה נפוצה היא שזה "בלתי אכיף" שהעלאה של שכר המינימום פשוט תגרום ליותר מעסיקים לעבור על החוק ועל כן לחוק לא תהיה השפעה.   מראש יש בעיה עם טיעון שמבוסס על זה שהמדינה לא תאכוף את החוק (אם כי נכון שהמדינה משקיעה מעט מאוד, כמעט כלום,  באכיפת חוקי עבודה, לעומת למשל ברדיפה אחרי מהגרי עבודה/פליטים) אבל מעניין שמחקר של ביטוח לאומי מצא שפשוט אין קשר כזה,  לא נמצא קשר סיבתי בין העלאת שכר מינימום לאי ציות של מעסיקים לחוק. פשוט כך, אפשר לקחת את הטיעון הזה ולזרוק אותו לפח.

מינימום

אני לא משלה את עצמי. גם העלאה משמעותית יותר של שכר מינימום לא מבטיחה למקבליו להתקיים בכבוד, בישראל המופרטת והדורסנית של 2014. היא כנראה גם לא תהפוך את עובדי שכר המינימום, לשקופים פחות. אבל כן, היא תהיה משמעותית להמוני עובדות ועובדים שנאבקים לגמור את החודש:: אולי תרופות, אולי טיפול שיניים, צעצוע לילד, בטחון תזונתי. גם בלי כל הטעמים האחרים, בשבילי זה מספיק בשביל להיות שותף במאבק הזה. מקווה שגם לכם.

קריאה נוספת:

פול קרוגמן (אנגלית) הכלכלן הנודע וזוכה פרס נובל Raise that wage

ראיון ישן יותר (אבל בעברית) של גדעון עשת עם אלן  קרוגר

וקטע נחמד שנתקלתי בו בבלוג ישראלי שלא הכרתי

נשף מסיכות

פוסט שנולד בתחנת החלוקה בבת ים. (נכתב ברובו לפני 4 חודשים, בתקופת "התקיפה שלא הייתה" בסוריה)

באותם ימים דיווחו בחדשות על תורי הענק בתחנות החלוקה. סיפרו גם על אלימות, מהומות וקשיים נוספים. בשיא ההיסטריה הציבורית היתה גם תחנת חלוקה שנפתחה ונסגרה בגלל ההתנפלות. הסיקור מדגיש היסטריה המונית ובלגן.

גם אני עמדתי בתורים לערכת מגן לבתי התינוקת. הפוסט הזה נולד מהתור בתחנת בת ים. כנהוג בבלוג הזה, נננסה להתמקד במאקרו ולא בשאלות כמו "האם האזרחים היו צריכים להצטייד במסכות בימי שגרה ולא לחכות לאיום התקיפה האמריקאית בסוריה" ואפילו לא בשאלה האם בכלל צריכות להיות לאזרחי ותושבי מדינת ישראל מסיכות אב"כ? זו שאלה שהממשלה, הגוף הריבוני לעניין הזה, החליטה עליה כבר. התשובה הממשלתית היתה לכאורה כן ועל כן מאמץ החלוקה המתמשך. השאלה שבה אתמקד ושמציקה לי כאן היא קבלות החלטות ומימושן בממשלה ומה אפשר ללמוד מזה.

פנאמייש' פארוסקי?

(האם אתה מבין רוסית?)

נתחיל מהדברים הפשוטים. בת ים, 4 אחה"צ תחילת ספטמבר, התור בשמש החמה. עוקב מים גדול בעל מראה צבאי חונה בצד, לקח כנראה מהימים הקודמים, כמו גם מחסומי אדם והמאבטחים שפזורים בכל כיוון ומנסים בעייפות לנתב את התור הארוך.

מה שחסר במופגן בתחנת החלוקה בת ים הוא דובר/ת רוסית (וגם אמהרית לצורך העניין) אחד לרפואה. מתוך כעשרה מאבטחים/מנתבים/מארגנים שספרתי (לא כולל מחלקי הערכות, גם הם לא דוברי רוסית) לא נמצא כזה. בין העומדים בתור לעומת זאת היה שפע של דוברי ודוברות רוסית שלא הצליחו לקבל שום אוריינטציה למה מצופה מהם, מי נגד מי?. לידי עמדה אישה צעירה שניסתה נואשות להבין אם היא צריכה להביא את הערכה הקודמת שלה ופשוט לא הצליחה לקבל מענה, זולת אולי ניסיון כושל וחסר מוטיבציה של אחד המאבטחים לאתר בתור דובר רוסית ועברית כמתורגמן.

שבדקתי את אתר החלוקה של רשות הדואר (הקבלן המבצע של הפרוייקט ועוד ניגע בזה) גיליתי שגם הוא כמעט לא כולל מידע ברוסית או ערבית מעבר ל3-4 תשובות לשאלות בסיסיות (לעומת 25 כאלו בעברית).  חלמאות בסיסית במדינה שבה יש שיעור גדול מהאוכלוסייה של דוברי רוסית ואמהרית.  (ואני רוצה להאמין שבתחנות חלוקה ביישובים הערביים יש שילוט ודוברי ערבית, וממש רוצה להאמין שיש בכלל כאלו תחנות – לאזרחי ישראל הערבים ).

החלמאות הזו מקוממת במיוחד בגלל תפקידה בהבניית המציאות של "מי שייך" ומי אזרח סוג ב', ג' ומטה.

רשלנות

על הגבול שבין חלמאות לרשלנות פושעת נמצאת אי ההחלטה (ואני אתן להם את הקרדיט שזו לא היתה החלטה מובהקת) לפתיחת תחנות חלוקה נוספות מול ההתנפלות. בימי העומס הגדולים של ערב "ההתקפה שלא היתה" על סוריה היו באזור המרכז כולו 3 תחנות חלוקה: בת ים, בני ברק, ואחת בתל אביב (שבדיוק באותו שבוע סוער נסגר מוקד החלוקה שלה בדרום והתארגן מוקד אחר בצפון העיר). 3 תחנות, על ריכוז האוכלוסייה הגדול בישראל.

באורח אופייני משהו התגובה הממשלתית למופע החלמאות והרשלנות הזו,זו שנוצרה במו ידם,   כמו גם לתוצאות  העגומות שלה היתה להאשים את הציבור ש "חיכה לרגע האחרון".

אבל כמובן שלא באמת מדובר פה רק בחלמאות ורשלנות שרק בנס הסתיימו בשלום. הרשלנות מובנית ביסודות הסיטואציה ובאופן שבו בחרו לארגן את חלוקת מסיכות הגז כך שתשרת את עסקי ההפרטה.

הפרטה

לפני יותר משלוש שנים הכריזו הכותרות שנקבע הזוכה במכרז הענק לחלוקת המסכות : חברת דואר ישראל (כן "חברה" ולא רשות הדואר, עוד ניגע בזה, כבר הבטחתי). היקף המכרז הוערך בעיתונות ב- 100 מיליון ש"ח והחלוקה היתה אמורה להתפרש על פני שלוש שנים. להבדיל מסיבובים קודמים שבו הצבא/פיקוד העורף ניהלו את מערך החלוקה/רענון, החליטה הממשלה שהעבודה החשובה הזו תבוצע במכרז, ע"י קבלן "פרטי".   זו נקודה שחשוב לא לפספס כאן. דואר ישראל לא מתפקד כאן "כרשות הדואר" או כגוף ממשלתי (למרות שכזה הוא עדיין) אלא כקבלן פרטי – למטרת רווח ולמטרה זו בלבד.

דוח מרתק של מבקר המדינה שהוכן מ-2007 ופורסם ב-2009 חושף חלק מהשתלשלות העניינים:

כבר ב- 2004 התקיימה פנייה של  מופז, שר הבטחון דאז, "לאפשר למשהב"ט להעזר בחברות פרטיות". אפשר להבין שכבר אז היו לחצים של גורמים עלומים למסחר את הפעולה. דאז, חתרו למסחור דווקא של  איסוף המסכות. כמו כל רעיון עיוועים בתחום ההפרטה, מתברר  גם כאן שדחייתו במערכה הראשונה איננה מונעת את הופעתו שוב ושוב עד שיתקבל. הטריגר למסחור היה בסופו של דבר הפוך – חלוקת המסכות ולא איסופן.

קצת רקע לחלוקת המסכות: בעקבות פתיחת מסכות בזמן מלחמת המפרץ השנייה העדיפו במערכת הבטחון שלא לתת לאזרחים לשמור על המסכות אלא להעביר אותן לאכסון מרכזי ולחלק אותן רק בחירום.  ועדת החוץ והבטחון של הכנסת (הרגולטור המוסמך לנושא) אישרה את השינוי המבוקש בתקנות רק יותר משנה אח"כ, ואחרי שמשרד הבטחון הגיש ,לדרישת הועדה, תכנית (שהוגדרה "שלדית") שפירטה את המענה לחלוקה כוללת בפרק זמן קצר במקרה של "איום". דוח המבקר מעיר שהתוכנית השלדית לא תורגמה בסופו של דבר לתוכנית אופרטיבית ובכל מקרה נראה שלא היה מדובר בתוכנית ריאלית.  לאחר כמה שנים של דחיות בהצגת תוכנית אופרטיבית, הודיעו בפיקוד העורף שחלוקת ענק בחירום היא גדולה עליו והתוכנית  חוזל"שה (אגב, ע"פ המבקר בלי לידע את הכנסת והממשלה).  וכך נוצר הצורך המחודש לחלק את המסכות שנאספו בחזרה לציבור ונולדה ההחלטה על חלוקה מדורגת החל מ2009.

להלכה לפחות, הוחלט על תוכנית מדורגת לשלוש שנים (במאמר מוסגר:  מסתבר ש"מדורגת" יכולה להתפרש ככל דירוג שבעולם. התוכנית כל כך מדורגת שלרוב אזרחי ישראל אין מסכות עד היום.) יחד עם ההחלטהעל חלוקת מסכות, נשלפה מבוידם ההפרטות ההצעה למסחר את האיסוף והפכה להצעה למסחר את החלוקה.  ההחלטה על הפרטת החלוקה  יוצרת חלק משמעותי מהבלגן הנוכחי.

"המכרז" הוא הגורם המארגן במדינת ישראל בע"מ, המפריטה את עצמה לדעת. בעולם "המכרז" כל אופרציה שמגדילה את העלויות של הזכיין ואיננה מחוייבת מפורשות ע"י המכרז (ולפעמים גם שמחוייבת) היא "מיותרת" בהגדרה.  בין אם מדובר בהכשרת עובדים נוספים, שהיא מאפשר ללפתוח עוד  תחנות, – הכשרה נוספת עולה כסף ואיננה מחוייבת במכרז. , כך עלה בגורלם של תקנים לדוברי ערבית, רוסית ואמהרית, תקנים שבישראל האמיתית הם מחוייבי המציאות אבל לא בעולם "המכרז".   מביקור באתר היעודי של הדואר לנושא עולה שהמדינה העבירה לדואר גם סמכויות שלטוניות מובהקות כמו טיפול בועדות רפואיות וועדות ערר בתחום מסכות האב"כ. קשה להאמין שמי שההגיון היחידי שמוביל אותו הוא הגיון הרווח ידאג לטפל בסוגיוצ

זו דוגמא מובהקת ל"החלטה כלכלית" לכאורה, של הפרטת החלוקה לזכיין פרטי, שהיא בעצם בעלת משמעויות חברתיות נרחבות.

הדואר בא היום

מעניין לציין שזו אפילו לא פעם ראשונה שמערכת החלוקה של דואר ישראל קורסת, הקריסה הנוכחית מסתבר, לא באה לאף אחד בהפתעה. כבר כמה חודשים אחרי הזכייה במכרז היתה התמוטטות מתוקשרת של מערכת החלוקה עם התעוררות מתח בטחוני. מדוע לא הוסקו המסקנות אז (או הפעם.. 4 חודשים אחרי הקריסה של ספטמבר) ומערך החלוקה הוחזר למדינה? גם כך המדינה נדרשת להתערבות מאסיבית ע"מ לאפשר לדואר לבצע את החלוקה, כולל, כאמור מקודם, שוטרים, פקחים, מבנים, מחסומים עירוניים וציוד צבאי? התערבות שהפכה ממילא את "ההפרטה" לזכיין פרטי לפסאדה ריקה.  לממשלת ישראל פתרונים.

החשד שלי הוא , שכיוון שהפרטת הדואר היא מטרה שהאוצר מקדם בדבקות, צעד אחר צעד, כבר לא מעט שנים, נמנעים באוצר מכל צעד שעלול ל"הפריע" למהלך הזה. ולהפך, מעוניינים לחזק את הדימוי של הדואר כ"עוד חברה שהממשלה במקרה מחזיקה וצריך למכור" ולא כשירות יסוד ציבורי, שברוב העולם המתוקן (גם בארה"ב) הוא חלק מהמדינה.  

נדמה לי שמבחינת האוצר הצלחת המכרז תוכיח את כשירות הדואר להיות חברה פרטית בעוד שכשלון משמעותי בחלוקה "מוכיח" את "האי היעילות והשחיתות" של הדואר בבעלות ממשלתית ואת הצורך להפריט.  ווין – ווין שלהם, לוז – לוז שלנו.

גדעון עשת כבר כתב יפה על איך כל צעד כשר להפרטת הדואר, כולל חיסול של שירות הדואר.  מסתבר, שגם הפרה בוטה של החלטת הממשלה על חלוקת מסכות אב"כ היא צעד כשר למטרה הזו.

ואולי, סתם לא אכפת להם.

40%

המספר שחוזר שוב ושוב בדיווח ההתקשורתי הוא שבכל מקרה אין, גם אחרי סיום החלוקה (אם אי פעם נגיע לנקודה הזו) , מסכות מגן ל-40% מאזרחי המדינה.

מבקר המדינה העיר על כך בדוח האחרון שלו בנושא:

אף שוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי רשמה בפניה בדצמבר 2009 "את הכוונה לצייד 100% של אזרחי ישראל במסכות אב"כ [ ערכות מגן ] – ביעד זמן של שנתיים וחצי", בפועל, נכון למועד סיום הביקורת מלאי ערכות המגן אינו נותן מענה לחלק ניכר מאזרחי מדינת ישראל.

כך שמעבר לחלמאות ולהפרטה, מעבר לאי תקצוב ולבעיות הביצוע: פעם אחרי פעם נחשף ע"י דוברים רשמיים וסמי רשמיים של מדינת ישראל שההחלטה היא לחלק (ולייצר) מסכות ל60% מתושבי מדינת ישראל. מה עם ה40% האחרים? לא ברור. גם לא ברור מי יחליט מי יקבל מסכות ומי לא. האם המדינה תאסוף מסכות אב"כ מהנגב אם תחליט שאין עליו איום כימי במלחמה ספציפית ותחלק אותן מסכות בצפון? קשה לי להאמין בהתכנות של תסריט כזה.

מאחורי מכבסות המילים הרשמיות ברור (אולי רק לי?) שלא מתוכננת חלוקת מסכות אב"כ ל20% הערבים מאזרחי מדינת ישראל. למרות שברור שההנחה, אם היתה קיימת כזו, שהם לא מאויימים במלחמה עם מדינה ערבית, קרסה לגמרי במלחמת לבנון השנייה (כשערביים ישראלים המתגוררים בצפון הארץ היו תחת איום טילי) ובמערכה המתמשכת בעזה, שם גם רהט הבדואית חוטפת רקטות מהרצועה. ברור שזו ההחלטה, גם אם ברור היא איננה חוקתית ואינה עומדת באף מבחן בסיסי של יחס לאזרחים שווי זכויות במדינה דמוקרטית. נראה שזה קונצנזוס מוחלט אצל מקבלי ההחלטות, אין ולא יהיו מסכות אב"כ לכמעט כל האזרחים הערביים במדינת ישראל.

מי עוד לא יקבל מסכות? מיהם ה20% הנוספים שלא יזכו? חרדים עם זקן? פולנים עם שפם? זקנים ותשושים מכדי ללכת לתחנת החלוקה? תושבי הדרום? הצפון? ירושלים עיר הקודש? לשאלה הזו, חסרה עדיין תשובה.

http://www.youtube.com/watch?v=EQTRX23EMNk

אנחנו יכולים לדמיין את הישיבה. את חוקר הביצועים שהושאל מחיל האוויר, הרפרנט הצעיר מהאוצר, איש תורת המשחקים ואולי מישהו שמייצג באופן לא פורמלי את רוה"מ (כדי שיוכלו להכחיש בועדת החקירה שידעו).. אנחנו יכולים לדמיין אותם יושבים עם זיפים אופנתיים ומחשבים בגיליון אקסל סטרילי את הסבירות שקבוצה כזו או כזו תפגע מנשק כימי. ואם היא תפגע כמה נפגעים יהיו וכמה זה יעלה? פחות ממיליארד ש"ח? סבבה – הטבלה לא משקרת ואין צורך לחלק מסכות. אפשר לדמיין ומותר גם קצת להיגעל.

איפה הכסף?

(או – זו לא טעות זו מדיניות)

כמה עולות המסכות החסרות? כמה עולה לספק את ההגנה שהממשלה החליטה עליה ל100% מאזרחי ישראל? יש מספר שחוזר שוב ושוב כבר כמה שנים: מיליארד ש"ח, לפעמים אפילו 1.4 מיליארד. נשמע הרבה? נהפוך הוא, להשוואה:

ההתנתקות – למעלה מ10 מיליארד ש"ח

הקמת הגדר בגבול מצרים – 1.4 מיליארד ש"ח,

התוספות האחרונות לתקציב הבטחון – לפחות 5 מיליארד ש"ח

גדר ההפרדה – למעלה מ-10 מיליארד ש"ח.

מעון ומטוס לראש הממשלה – למעלה מחצי מיליארד (וכן, אני יודע שזה פופוליסטי לעסוק בזה, אבל זה מספר השוואה לגיטימי).

ועוד ועוד.. רק המיליארד ש"ח שנדרשים למסכות חסרים, ואי אפשר למצוא אותם, שנה אחרי שנה, תקציב אחרי תקציב שמוגש ומאושר בלי הסעיף הזה.

ובסך הכל מדובר בכסף קטן יחסית מתקציב המדינה, מהסכומים שהאוצר מנייד כמעט בלי פיקוח ציבורי מסעיף לסעיף,   משהו כמו 0.25% מכלל התקציב אם רושמים הכל בשנה אחת, ואין סיבה לרשום את כל ההוצאה הזו באותה שנה, כי מדובר בהשקעה שמתחלקת על פני לא  מעט שנים.

חשוב מזה  מדובר בחיי אדם ובמימוש החלטת ממשלה להגן עליהם על כולם. אני לא חושב שיש תסריט שבו הבחנה בין דם לדם תעמוד במבחן של "שיקול תקציבי לגיטימי".

כן, ברור לי שזה חלק "ממשחק" בין משרד הבטחון לאוצר. למשרד הבטחון נוח להפריד את זה, "שהאוצר יתקצב" ולאוצר נוח להציג את זה "כמחדל" של מערכת הבטחון. משחק בהפרדה בין דם לדם.

בלון ניסוי

משרד האוצר ומשרד הבטחון, ולא במפתיע,  הולכים לכיוון ההפוך ממימוש אחראי על החלטת הממשלה בנושא, ומשחררים בלון ניסוי : לגבות את התשלומים בגין המסכות מהאזרחים. הנה עוד תחום שיופרט, כמובן שבתחילה יבטיחו שהמס הזה יגבה רק ממי שיש לו .  אבל כמו בכל תחום אחר שהופך מאוניברסלי לתלוי מבחן הכנסה (רמז להצעה המסתמנת של ועדת אלאלוף למלחמה בעניים לחיסול הקצבאות האוניברסליות.  הקצבאות, עוד אכתוב על זה בהמשך) אפשר להיות בטוחים שבסופו של דבר העניים לא יצליחו להוכיח את עוניים ובכל מקרה יהיה קל יותר לשחוק ולבטל את התקציב הזה.

הם יתרצו שממילא זה מעט, כמו בתשלום "הסמלי" לביקור רופא ברבעון, או בהשתתפות העצמית בתרופות ויתעלמו מזה שלמי שיש מעט (רוב אזרחי ותושבי ישראל), כל תשלום כזה הוא חלק משמעותי בהכנסה הפנוייה ודילמה מתמדת. תרופות או לחם. מסכה או ביקור רופא.

הם לא יספרו שבמקביל לגבייה של מס רגרסיבי חדש הם יקצצו את תקציב המסכות הממשלתי ויתנו את התקציב הממשלתי בסכום גביית האגרות, כפי שמתואר יפה ב"משחקים באש" התהליך המקביל בשירותי הכיבוי.

הם גם לא יספרו שברור שבתחשיב כלכלי נטו, הגבייה המטופשת לא מסייע בכלום למיליארד ש"ח החסרים, ע"פ הסכום שפורסם, לא יותר משמונים מיליון יגבו בשנה,  בקצב הזה ידרשו 12 שנה להשלים את ייצור וחלוקת המסכות וכמובן שעד אז יהיה חסר עוד וחוזר חלילה.

נכון, מדובר בבלון ניסוי, אחד מאלו שנגנז מהר אחרי שעלה. אבל כבר למדנו: במדינת ההפרטה כל רעיון עיוועים שנגנז במערכה הראשונה, יעבור בחוק ההסדרים במערכת השלישית. 

מאחורי המסכות

יש כל מיני דרכים לספר את הסיפור הזה. אפשר לספר על חלמאות ורשלנות ואפשר לספר על קבלת החלטות, אפשר לספר על גזענות ואפשר לדבר על סדרי עדיפויות. אפשר לדבר על פוליטיקה ובירוקרטיה ואפשר (וצריך) לדבר על הפרטה וכסף.  אבל כל המילים האלו הן נשף מסכות.  מאחורי המסכות וההקשרים המורכבים מסתתרת אמת פשוטה ומשותפת: שיוויון ערך האדם, שיוויון ערך חיי אדם, שיוויון ערך האדם באשר הוא אדם. אני לא חושב שצריכה או יכולה להיות מסננת אחרת להשקיף בה על נשף המסכות הזה.

כבר שנה (עוד משהו)

את הבלוג הקמתי לפני קצת יותר משנה והיו לו תקופות פורות יותר ופחות. הכתיבה, שהיא חלק מהחיים, היא  גם חלק מהמחזוריות שלה ובזמן האחרון התקשתי לכתוב, גם זה חלק מהחיים ועכשיו אני מנסה שוב.

נכון להבוקר היו 291,000 תוצאות למילים "הרבה זמן לא כתבתי פה"  . עכשיו 291,001.וויש מי לאק.26

הנגיד

כמה הרהורים ונתונים על השיקולים המהותיים למינוי נגיד או נגידים בכלל מעבר להתעקשות המדוברת על אי מינוי קרנית פלוג לנגידת בנק ישראל.

אזהרה! פוסט ארוך. לא הצלחתי לחלק אותו לפרקים. מי שמתעייף יכול לעשות סקימינג על חלק מתתי הפרקים שעוסקים ב"סוגיות" ולהתמקד במדיניות המוניטרית, אקטיביזם ושער הדולר . כמו כן הפוסט כולל נספח הסבר לחלק מהמושגים.

הנחת המוצא שלי בפוסט הזה היא שהשיקולים המרכזיים למינוי נגיד/נגידה לבנק ישראל הם העמדות, כמו גם היכולות, שלו/ה בכמה סוגיות כלכליות בוערות. מכל הדיווחים על מה שמכונה כבר "פארסת מינוי הנגיד" דווקא הכלכלה, שהיא לב התפקיד, לא מוזכרת מספיק בסיקור העיתונאי של המועמדים הבאים והולכים. על הסוגיות האלו אנסה להאיר זרקור בפוסט. וגם על מה לא.

כן, אני בטוח שיש עוד סיבות, לא כלכליות שעומדות מאחורי המינויים: קרבה, שוביניזם, מראית, אינטרסים סמויים כאלו ואחרים אבל לפני הכל, מדובר במינוי כלכלי מרכזי ועל כן, בדומה למינוי פקידי אוצר בכירים, העמדות הכלכליות הן אלו שמכריעות כנראה את הכף. אז על מה הויכוח? מהן הסוגיות הגדולות שעל שולחנו של נגיד/נגידה שיכנסו סוף סוף לתפקיד?

דולרים

(או: ישראל Vs הספקולנטים)

אולי החידוש המובהק של פישר בתפקידו כנגיד בנק מרכזי, הוא המעורבות של בנק ישראל במסחר בשוק המט"ח. בנק ישראל רכש עשרות מילארדי דולרים בשוק, בנסיון לייצב את שער השקל/דולר (כלומר בכמה שקלים נקנה/נמכר דולר) ברמה רלוונטית לקיום תעשיית הייצוא הישראלית.

The tulip speculation

אילוסטרציה: בועת הצבעונים ההולנדית – הבועה המתועדת הראשונה

למי שפיספס בשנים האחרונות מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה ספקולטיבית וממונפת בשער השקל/דולר. כזו שמנצלת את הקלות היחסית שבה אפשר להשפיע על השוק (בגלל קוטנו, ועוד עיוותים), את פערי הריבית בין אגח אמריקאי לישראלי ועוד. פני המתקפה הזו היא התחזקות מתמדת של השקל ביחס לדולר. כלומר: כל דולר שווה פחות שקלים, או כל שקל שווה פחות דולרים. (כן, מתקפה, והשקל עולה ביחס לדולר, לא משנה מה מתרחש בישראל או בארהב, נתק מוחלט)

על עצם קיומה של המעורבות אין ויכוח, הטבלה לא משקרת:

היקף מאזן בנק ישראל 2001-2012

מעובד מהדוחות הכספיים של הבנק (עיבוד שלי)

נכון, יש הרבה ביקורת מוצדקת על המעורבות הזו. לפני הכל, מהעובדה שעצם המעורבות הזו נדרשה בגלל הליברליזציה במט"ח (ושביבי היה מי שהוביל אותה) ושבלעדיה לא היתה אפשרות לקיים בכלל ספקולציית ענק על השקל.  ביקורת על כך שהמעורבות האקטיבית והמתוקשרת של ימי פישר החליפה את "ההתערבות האוטומטית" שיצרה רצועת האלכסון, זאת שחוסלה סופית ב 2005 , בברכת הנגיד דאז, אותו פישר ממש (והסבר על רצועת האלכסון – למטה).  יש גם טענה (שאחרי שקראתי גם השתכנעתי לפחות מחלק מטיעוניה) שאופן ההתערבות של פישר שירת את המשך קיום הספקולציה. ומהימין הכלכלי ביקורת חריפה על עצם ההתערבות בשוק.

אבל בסיכומו של דבר, לטעמי, עצם קיום התערבות מאסיבית בשוק המטח של בנק ישראל לפרק זמן ארוך מאתגרת את קונוונציית "הלסה-פייר"(כלכלת השוק) של החשיבה הכלכלית "האוצרית/שטרסלרית" המצויה כאן ובוודאי מציבה רף ציפיות חדש/ישן מנגיד בנק ישראל, לנהל את שער הדולר. 

לפיכך שאלת תפקידו של בנק ישראל בשוק המט"ח והמדיניות הרצויה היא אחת השאלות הבוערות על המדוכה של מינוי נגיד. האורתודוכסים מבועתים מהאפשרות שהנגיד/ה הבא ימשיך את הקו הפישרי של מעורבות, בוודאי ממעורבות אפקטיבית מזו של פישר כזו שתפגע באמת "בשוק החופשי" לכאורה של המסחר הספקולטיבי במט"ח.

מנגד, התעשיינים, בפרט תעשיית היצוא וההייטק משוועים ליד יציבה של בנק ישראל על ההגה ולשער מט"ח שאפשר לקיים בו תעשייה ישראלית (וכן, בזה הם מתכוונים לשער שהם מרוויחים בו יפה) ובפרט לשער יציב וקבוע יחסית.

האפשרויות: כל האופציות פתוחות: מפרו התערבות ברת קיימה בשוק ושינוי שיווי המשקל , דרך "פרו התערבות" כעמדה עקרונית, אבל הפעלה מהוססת ובעייתית שלה וכלה בעמדה "אנטי התערבותית" מובהקת של "תנו לשוק לעשות את שלו", בעצם פרו ספקולנטית במצב היום. לא ברור, לי לפחות, במה מעוניינת הצמרת הפוליטית ומקורביה. לגבי המועמדים, צריך להזהר מהמובן מאליו: פרנקל, שהיה המועמד המוביל, היה מי שהנהיג כנגיד את רצועת האלכסון האנטי ספקולטיבית והפרו התערבותית (אמנם פתחיה בר שביט פיתח אותה ויש אומרים שהיא נאכפה על פרנקל, אינני יודע בוודאות).

במאמר מוסגר:

בכל מקרה לא צריך "להפיל את כל התיק" בנושא שער השקל על בנק ישראל.  אין לי ספק גם באחריות האוצר לסיטואציה, שכן גם אם ההתערבות הייתה מוצדקת וגם אם היא היתה מספיקה (והיא לא) היא לא יכלה להשיג את מטרותיה (המוצהרות לפחות) בלי מעורבות פעילה של האוצר בצד שלו, אול בדמות הטלת "מס טובין" על תנועות הון קצרות טווח. מיסוי משקיעי חו"ל קצרי טווח באג"ח ממשלתי שקלי וכד'. אבל מעורבות אוצרית לא הייתה בנמצא. זה אולי רמז בפני עצמו למה תהיה המדיניות המועדפת על האוצר.

מטרות המדיניות המוניטרית

סוגייה מרכזית שנייה היא הויכוח על מה מטרות המדיניות המוניטרית שמוביל בנק ישראל.

הפד, הבנק המרכזי המשפיע של ארה"ב, מגדיר את מטרות המדיניות המוניטרית שלו כ:"תעסוקה מלאה, יציבות מחירים ושערי ריבית מתונים (moderate) לטווח הארוך." ובנוסף מטרות כלפי מערכת הבנקאות, המערכת הפדרלית ותפקידו של הבנק כ"מלווה של מוצא אחרון".

בחוק בנק ישראל החדש לעומת זאת, מוגדרת היררכיה ברורה ושונה במובהק מזו של הפד: קודם כל יציבות מחירים "כיעד מרכזי" וכיעד משני במובהק:"לתמוך במטרות אחרות של המדיניות הכלכלית של הממשלה, במיוחד צמיחה, תעסוקה וצמצום פערים חברתיים, בתנאי שלדעת הוועדה לא תהיה בכך פגיעה בהשגת יציבות המחירים לאורך זמן". השוני בין הדגשים ברור: הפד אמון על תעסוקה מלאה (שגוזרת גם צמיחה משמעותית כצורך קודם) ואילו בנק ישראל אמון על "יציבות מחירים" ואם "בא טוב" אז גם "לסייע"  לצמיחה, תעסוקה וצמצום פערים.

לנגיד שימונה יכולה להיות השפעה רבה על פעולת הבנק לאור מטרות אלו והאם הוא "מותח" את ההגדרות לכיוון אקטיבי יותר של תמיכה בצמיחה ותעסוקה מלאה או תופש את מטרות הבנק באופן המצמצם ביותר – "יציבות מחירים" גם אם יישום מדיניות כזו (בד"כ ריבית גבוהה) תביא למיתון.

הגדרת מטרות המדיניות המוניטרית גוזרת קודם כל את גובה הריבית ואת "שולי הבטחון" שלוקח הבנק. כך למשל בנק מרכזי ממוקד בצמיחה, יסתכן ב "פיספוס" של יעד האינפלציה ע"מ לא להכניס את המשק למיתון. בנקאי מרכזי שמתעניין רק באינפלציה, יראה בכל מצב תסריט שיכול לגרום לאינפלציה ותירוץ להעלאת ריבית (נוסח ההחלטה האומללה של הבנק המרכזי האירופאי להעלות את הריבית בעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול). וחשוב לזכור, גם אם הריבית היא כלי מדיניות מרכזי של הבנק המרכזי היא ממש לא הכלי היחידי, אבל מטרות המדיניות המוניטרית מעצבות את השימוש בכל הכלים.

זוהי אולי "הסוגיה הגדולה" הציבורי והבולטת השנייה לעניין מינוי הנגיד ובדומה לויכוח על מדיניות המט"ח גם כאן יש כוחות רבי עצמה שמושכים לכאן או לכאן.   נדמה לי שכאן הקונצנזוס בצמרת הפוליטית הוא ברור יותר: קודם כל יעד האינפלציה, וכמה שיותר שמרני יותר טוב ואח"כ כל השאר, אם בכלל.

אני חושש שהקונצנזוס השמרני הזה לא צפוי לעשות טוב לכלכלת ישראל.

ריבית

כשקראתי שוב את הפוסט הבנתי שכתבתי פוסט שלם על שיקולי וויכוחי המדיניות של בנק ישראל ולא הזכרתי כלל את הריבית. הכלי המוניטרי המרכזי של בנק ישראל.  הריבית קצרת הטווח מושפעת ישירות מהחלטות הריבית של בנק ישראל (שבעצם קובעות ריבית לבנקים מול בנק ישראל) במנגנון "תרגום" לגובה ריבית הפריים ומשם לרוב הריביות במשק.  פישר הוריד את ריבית בנק ישראל למה שמכונה "שפל היסטורי" אבל חשוב לציין. עדיין קיים פער ריביות משמעותי בין ישראל לעולם המפותח.  בארה"ב למשל יש דה פקטו ריבית שלילית (הריבית הנומינלית בשקלול האינפלציה) כבר כמה שנים.  הויכוח הוא לא רק על גובה הריבית הרצוי למשק הישראלי, אלא גם התזמונים והאופנים של העלאות הריבית, מי מחליט על שינויי השער ועוד. כהכללה אפשר לומר שיש מי שחושב שצריכה להיות העלאת ריבית משמעותית – בעיקר להתמודד עם עליית מחיר הנדלן, יש קבוצה לא קטנה שמרוצה מהמצב הנוכחי שמדלק מחד ספקולנטים בכסף זול ומאידך מאפשר לעסקים לווים ולהמוני משלמי המשכנתא לחיות ויש מי שחושב (ואני נמנה איתם) שצריך למצוא דרך לבצע ריבית דיפרנציאלית: ריבית זולה יותר ומפוקחת למשכנתאות (אבל לא למשקיעים) והלוואות עסקיות וריבית יקרה ומוגבלת לספקולנטים.

גם היום בנק ישראל מפעיל בעצם ריבית דיפרנציאלית: הוא אמנם לא קורא לזה ככה, אבל ההנחיות של בנק ישראל על מה מגבלות ההון העצמי בהלוואות מסוגים שונים, כמה אחוז מאיזה סוג של הלוואה הבנקים צריכים לסווג כחוב בסיכון (מסופק) או מוגבל, כמה אחוז מתיק האשראי שלהם יכולים להלוות לכל סוג של הלוואה וכו'. לדוגמא: ההנחיות היום מטות נגד אשראי לקבלנים אבל בעד אשראי זול ללוקחי משכנתאות – גם להשקעה. מה שיוצר בין השאר "שוק של מוכרים" שבו יש מעט כסף לבנות דירות וכתוצאה מכך מעט דירות ומול זה הרבה כסף לקנות דירות התוצאה, עליית מחירים.  יש כמובן עוד שווקי ריבית וברבים מהם יש עיוותים כאלו.  האם בנק ישראל תחת הנהגת נגיד/ה חדש/ה ינווטו אחרת את שווקי הריבית?

מעיון לדוגמא בהחלטות הריבית של בנק ישראל (ומגיעה מילה טובה לפישר ולצוות בנק ישראל על המעבר לפרסום הפרוטוקולים בצורה גלויה ושקופה א-לה הפד, לאוצר יש עוד הרבה מה ללמוד בתחום הזה) אפשר ללמוד מה היו השיקולים החודש להשאיר את הריבית על הגובה הנוכחי (בהצבעה השתתפה קרנית פלוג והצביעה עם הקונצנזוס על שימור המצב הנוכחי).  מחד חושבים בבנק ישראל שייסוף השקל והחלשות הפעילות הכלכלית (כלומר גלישה למיתון) דורשת הפחתת ריבית, מאידך הם חוששים מהמשך עליית מחירי הדיור כתוצאה מהכסף הזול.  לטעמי, החצי השני של המשוואה הוא שקרי ונועד להצדיק את אי ההורדה, מחירי הדיור בדהירה חופשית ועוד הורדת ריבית קטנה לא תשנה הרבה. מעבר לכך, כפי שציינתי לפני כן, הם יכלו גם להגביל את הריבית הספקולטיבית בכלים אחרים במקום לקבל את המצב as is. את הריבית היה צריך להוריד, האם בין המועמדים לתפקיד נגיד בנק ישראל יהיה מישהו שאיננו נץ מוניטריסטי?

האפשרויות: בדיווח (השטרסלרי אמנם) על פרנקל דובר על תמיכתו בחזרה למשטר של ריבית גבוהה, כפי שהיה נהוג גם בתקופתו הקודמת כנגיד.  השאר הם תעלומה מבחינתי אבל ספק אם יש אנטי מוניטריסט בחבורה הזו.

חישוקאים

(או: מי רוצה נגיד חזק)

נחמיה שטרסלר, הדובר הסמי רשמי של קו הימין האוצרי הרדיקלי, כתב בטור שלו על ליידרמן (שהתיישן כמובן במהירות) באכזבה לא מוסתרת ש (בציטוט חופשי):

הוא גם לא יוכל להרים את קולו על יאיר לפיד או על בנימין נתניהו אם יעזו לחרוג מהתקציב – כמו שפרנקל היה יכול לעשות.

כלומר אחד התפקידים שהעיתונות הכלכלית מועידה בעצם לנגיד המיועד היא למשמע ול"חשק" את הצמרת הכלכלית הישראלית. כך שגם אם יעיזו לחשוב אחרת מאורתודוכסיית שיקגו האוצרית הנגיד יתערב "ידפוק על השולחן" ויישר אותם.

תארו לעצמכם את המשפט הזה נאמר על בחירת רמטכ"ל:

"הרמטכ"ל שנבחר יוכל להרים את קולו על ראש הממשלה, לאכוף החלטה על תקיפה באיראן בניגוד לרצון השרים ואף ליצור רצועת בטחון בגבול הסורי, גם בניגוד להחלטת ממשלה"

ברור שזהו משפט בלתי נסבל – איום ברור ומיידי על הדמוקרטיה הישראלית, אבל במפתיע, רבים מבעלי הטור שיהיו מבועתים, ובצדק, מהתסריט שתואר בנוגע הרמטכ"ל תומכים בהתלהבות בתסריט דומה ביחס לנגיד.

עוד זווית על תפקיד "החישוקאי" היא זו של ראש הממשלה המכהן, אדריכל הימין הישראלי החדש. הרצון בנגיד "שידפוק על השולחן" וידע לכפות מדיניות על הממשלה הוא רצון לכפות את המדיניות הכלכלית (ה ר ע ה) הנוכחית על הממשלה הבאה, זו שתקבל את הנגיד שימונה בירושה.

נראה שבנושא הזה הצמרת הפוליטית חלוקה, לאו דווקא מטעמי דאגה יתרה לדמוקרטיה הישראלית אלא יותר לעצמם.  נראה שרוה"מ ובפרט שר האוצר, אחרי ההתנסות שלו בנזיפה מפישר, לא "מתלהבים" ליילד גורם מתחרה שעלול לפגוע במעמדם או בדימוי הציבורי שלהם. אולי זה רק נדמה לי.

ילדים

אגב הסעיף הקודם, ביטוי שצריך להעלם מלקסיקון הסיקור הוא "המבוגר האחראי" ביטוי שנדמה לי שהשתרש בימי פישר ומנסה למכור לנו דימוי מסויים מאוד של הנגיד. מבוגר הוא "מי שיודע לקבל החלטות קשות", אולי גם "להרים את קולו שצריך". מישהו שאפשר "לסמוך עליו" ושיעשה סדר בין "הילדים". הילדים במשל הזה הם הפוליטיקאים ואולי גם אנחנו. תזכורת: הפוליטיקאים הם נבחרי הציבור, נציגי העם. הנגיד, כל נגיד, הוא פקיד ממונה. בכיר, אבל לא נבחר.

בעיני, אין הבדל מהותי בין לנסות למכור לנו את הנגיד כ"מנהיג כלכלי" חזק ש"יעשה פה סדר" לכל "מנהיג חזק" אחר. אנחנו לא צריכים פה "דמות אב" אלא נגיד ומוטב שהטרמינולוגיה הזו תעלם.

בנק ישראל והבנקים הישראליים

מעבר לתפקיד המוניטרי של בנק ישראל התפקיד המרכזי הנוסף שלו, כמוגדר גם בחוק ובמטרות הבנק הוא:

"לתמוך ביציבותה של המערכת הפיננסית ובפעילותה הסדירה"

המפקח על הבנקים הוא הזרוע המרכזית של בנק ישראל למימוש התפקיד הזה, אבל לפחות בעשרים השנה האחרונות בנק ישראל בוחר לראות את תפקידו בתחום כשימור היציבות של הבנקים, גם בלי להתחשב בלקוחות שלהם (חלק משמעותי ביציבות ארוכת הטווח). מבחינת בנק ישראל הלקוחות יכולים להיות פרה חולבת עם ריביות העושק, כל עוד הבנקים "יציבים". במה הבנק המרכזי מתעסק? במשטר התאגידי בבנקים (ובצדק) ובעמלות הבנקים. כאילו זו הסוגיה המרכזית. כבר כתבתי פוסט "כולם מדברים על עמלות" על הנושא אז לא ארחיב כאן יותר. אבל נגיד שיבחר להתעסק עם המרווחים הגבוהים שמשלמים משקי הבית והעסקים הקטנים יהיה קו מרענן ומחדש.

שווה גם לשים לב שהחוק החדש מגדיר "המערכת הפיננסית" ולא רק "המערכת הבנקאית, וראו הפרק על "אקטיביזם", זו עוד כפפה שהבנק המרכזי יכול לבחור להרים.

אקטיביזם

עוד סוגיה שכבר הזכרתי היא האקטיביזם של הבנק המרכזי בשוק ואחדד: אקטיביזם בניגוד למה שנדמה לפעמים מהסיקור הכלכלי כאן היא לא התבטאות ציבורית "מסעירה" כזו או אחרת. נכון, שלפעמים התבטאות ציבורית ברורה על הקווים האדומים ומטרות הבנק משרתת מטרה חשובה (וראו ההנחיות הברורות שמוציא הפד עד מתי ימשיך את המדיניות הנוכחית שלו) אבל לא בכך הכוונה לאקטיביזם. אקטיביזם של הבנק המרכזי הוא פעולה של הבנק בשוק הפתוח.  נכון שהפעולה של בנק ישראל בשוק המט"ח היא פעולה כזו, אבל האפשרויות שפתוחות לבנק מרכזי אקטיביסטי הן עוד רחבות בהרבה ואפשר להדגים בקלות מהבחירות והפעולות של הפד בשנות המשבר הכלכלי הגדול. כולל ימים שהפד היה בעצם "היד היחידה" והאחרונה בשוק.

אם אתם תוהים לגבי המצב בישראל מספיק שתציצו במאזן של בנק ישראל שהראנו מקודם:

היקף מאזן בנק ישראל 2001-2012

מעובד מהדוחות הכספיים של הבנק (עיבוד שלי)

מעניין לא פחות מה אין בו. שימו לב שהיקף המאזן של בנק ישראל (שמשקפת בעצם את המעורבות שלו "בשוק הפתוח") מתאים כמעט לגמרי לנכסים שלו במט"ח. אין גידול בנכסים השקליים במאזן בנק ישראל. כלומר בנק ישראל בוחר שלא להיות "שחקן" בשוק הפתוח. ( נכון שיש אפשרויות פעולה בשוק הפתוח שאינן כרוכות בגידול במאזן, אבל מעיון במאזן גם הן לא קורות)

חשוב לי לציין: פעולה ב"שוק הפתוח" כולל רכישת ומכירת אג"ח ממשלתי (ואולי לא רק ממשלתי) ועוד היא הדרך האפקטיבית להשפיע על שיעורי הריבית ארוכת הטווח, שמושפעת הרבה פחות מהריבית קצרת הטווח שמושפעת מאוד מהחלטות בנק ישראל. במקרים מסויימים זו גם המדיניות האפקטיבית שנותרת גם לגבי הריבית קצרת הטווח (כמו בארה"ב עכשיו) כך שהויתור על פעולה כזו מבטא תפישה מצומצמת מאוד על תפקיד הבנק המרכזי והכלים הנתונים לו.

מה למשל יכול בנק מרכזי אקטיביסטי לעשות? בואו ניקח דוגמא מהפד:

אם למשל נציץ במאזן של ה"פדרל רזרב" – הבנק המרכזי האמריקאי. היינו מגלים תמונה שונה לגמרי מזו של בנק ישראל. המאזן של הפד גדל וגדל תוך ביצוע משולב של "הרחבה כמותית"  (ה QE המפורסם שהפד מבצע) ובתקופות מסויימות במשבר גם ביצוע גרסה מודרנית ל Operation twist משנות ה70. (למי שלא סגור על Operation twist ועל ההרחבה הכמותית – Qe יש נספח מושגי למטה)

אגב, בשיאו של המשבר הפד לא הסתפק באג"ח ממשלתי אלא קנה גם אג"ח חברות ובנקאים מסויימים, שהיווה חלופה בשוק לאג"ח ממשלתי כמו גם שקל לקנות נכסים "רעילים" ממאזני הבנקים ועוד. בכך הבנק הפך, כפי שציינתי קודם, לא רק ל"מלווה של מוצא אחרון" כשהמסחר הבין בנקאי מת אלא גם ל"יד האחרונה בשוק". תפקיד שבלעדיו כנראה היה המשבר הכלכלי כבר במצב גרוע בהרבה.

כאמור בתחילת הפיסקה, נכון להיום, בנק ישראל לא במשחק של פעולה בשוק הפתוח מעבר לתחום המט"ח.  אחרי המהפכה התודעתית שחולל פישר,  זהו סירוב מודע למעורבות כזו. ותחימה "בכוח" של אופציית המעורבות ככזו שמכוונת רק "החוצה" (למסחר במט"ח) ולא "פנימה".

הפער המדובר בין הפד לבנק ישראל מבטא לטעמי גם את ההבדלים שתיארתי שבין הגדרת המשימה של הפד לזו של בנק ישראל. מכיוון שהפד רואה את עצמו כאחראי על הצמיחה בארה"ב הוא נוקט בכל כלי שנדרש כדי לקיים צמיחה בת קיימה, ואם הריבית ארוכת הטווח מאיימת עליה, הבנק יפשיל שרוולים ויתערב (נכון שהגישה הזו חריגה גם בהיסטוריה של הפד, כנראה שצריך לתת את הקרדיט לבן ברננקי על זה).  נגיד שמחוייב לצמיחה של המשק הישראלי יצטרך להפעיל את בנק ישראל גם בתוך שוק החוב ארוך הטווח בישראל. (והנה מבחן לקמוס טוב לנגיד החדש – האם היקף המאזן השקלי של בנק ישראלי בניכוי מט"ח, עולה או יורד).

כתבתי שהפער הזה מבטא גם את ההבדל במשימה,  כי אני חושב שעמדה אקטיביסטית/לא אקטיביסבטית של הבנק המרכזי היא ויכוח בפני עצמו, שאיננו מקביל במדויק לקווי השבר והויכוח על משימת הבנק המרכזי. דוגמא לכך היא ההבדל בין קליין לפישר, שניהם חסידים כנראה של אותו הקו המוניטריסטי ואנשי אסכולת שיקגו מהימין הכלכלי המובהק ותומכים מובהקים בהגדרה מצמצמת של מטרות הבנק המרכזי ליציבות מחירים בלבד. אבל בעוד קליין במובהק הוביל של מזעור המעורבות בשוק, פישר, לפחות בתחום המט"ח, פעל אחרת לגמרי.

מה רוצים בצמרת הפוליטית? לא ברור. דווקא הפסילה המקדמית של קרנית פלוג, מועמדת "פקידותית" והרצון למנות "קליבר" בין לאומי יכול לתת לגיטמציה לכיוון אקטיביסטי יותר. לכו תדעו.

קרנית

התחלנו מאי מינוי ד"ר קרנית פלוג, המשנה לנגיד לתפקיד נגידת בנק ישראל וכאן כנראה נסיים. מסקימיניג שלי בדברים שקרנית פלוג כתבה או נשאה בשנים האחרונות לא מצאתי עדות לזה שהיא מחזיקה בקו כלכלי שונה מהותית מהמועמדים האחרים. גם המינוי שלה ע"י פישר מחשיד אותה אוטומטית כמעט בעיני.

מהמעט שמצאתי אפשר להתרשם שהיא לא מאמינה בהעלאת ריבית ככלי להתמודדות עם משבר הדיור/בועת הנדלן אלא בפעולה ממשלתית בנושא, כך שאפשר להבדיל אותה אולי מתומכי הקו הנקשה של העלאת ריבית לפני הכל. אבל לא הרבה יותר מזה.

אבל למרות זאת, כיוון שאינני מאמין שהיא נפסלה רק מסיבות אישיות. יש משהו שמסתתר שם. אם מישהו מקוראי הבלוג יודע להפנות את תשומת הלב למה – אשמח.

במקום סיכום: הצעה לשימוע הציבורי

בשבועות האחרונים, בעקבות "פיאסקו המינוי" מדובר לא מעט בצורך בשימוע ציבורי לתפקיד בכיר כזה. ועדת טירקל בודקת את "כשרות" המועמדים בעיקר במבחני מינהל תקין, לצערי גם תומכי "שימוע ציבורי" מדמיינים משהו כזה, רק בידי הכנסת ועם אפשרות לשאול שאלות על עמדותיו בנושא זכויות נשים, אפליית מיעוטים וכדומה.

אבל הדוגמה שצריכה להנחות אותנו היא השימוע הציבורי הנהוג בקונגרס לתפקידים ציבוריים בכירים. נכון, גם שם, בעידן "הלעומתיות" של הקונגרס לבית לבן דמוקרטי, השימוע עתיר שטויות, התנגחות ועמידה בכללי הפוליטיקלי קורקט. אבל בנוסף לכל זה, יש ניסיון אמיתי להבין ולחשוף את עמדות המועמד בנושאי העומק של התפקיד אליו הוא מיועד.

אז במקום סיכום אציע רשימת שאלות לשימוע ציבורי לנגיד/ה המיועד לבנק ישראל. שאלות שינסו, ברוח הפוסט הזה, להציף את סוגיות המהות, ולא רק את הטקס.  אולי יהיה מי שיאמץ אותן.

שש שאלות למועמדת/מועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל:

1. תאר מהן בעיניך מטרות המדיניות המוניטרית של בנק מרכזי בכלל ובפרט מה צריכות להיות המטרות של בנק ישראל נכון להיום.

2.  מהי המדיניות הרצויה בעיניך לבנק ישראל בתחום המט"ח? האם קיים שער שקל/דולר שעל הבנק להגן עליו, מהו בעיניך ומהם הכלים שבעזרתם צריך הבנק להגן על השער.  בפרט מה עמדתך על חזרה למשטר "רצועת הניוד" בפורמט כזה או אחר.

ורמז למחליטים שלנו: אם אחת התשובות של המועמד או יותר כוללת את המילים "הנחיית השוק באמצעות ציפיות" ו"לתת לשוק לעשות את שלו"  או משהו בדומה – אנחנו לא בכיוון הנכון.

3. מהו יעד האינפלציה הרצוי בעינך למשק הישראלי? כיצד יש לקבוע את העמידה או אי העמידה ביעד האינפלציה ולאיזה טווח. מהי ריבית בנק ישראל שלדעתך תשיג יעד זה נכון להיום. מה השיקולים המכריעים לגובה הריבית.

4. איך תגדיר את מטרות בנק ישראל ביחס למערכת הבנקאות הישראלית? במה תמקד את פעילותך מול הבנקים: בעמלות, במינהל תקין, במרווחים, בבעלות או בסוגיות אחרות?

5. האם לדעתך בנק ישראל צריך להתערב בשוק הפתוח בכלים נוספים מעבר לגובה הריבית ואם כן באיזה כלים.

6. מה תפקידו של בנק ישראל ביחס למשבר הדיור בישראל, מה עליו לעשות כדי לפתור את המשבר הזה, עם פגיעה מינימלית במאות אלפי הישראלים שכבר לקחו משכנתא בתקופת הבועה.

גם אם לא יהיה מי שיאמץ את ההצעה ובכלל לא יהיה שימוע ציבורי אפשר להשתמש בשאלות האלו כנייר לקמוס לביצוע תפקיד הנגיד ומעקב אחרי מדיניות בנק ישראל.

נ.ב – הבהרה

ככל שפיאסקו מינוי הנגיד ממשיך ומדרדר, עולה הצורך להבהיר – אין לי ספק שאי אפשר למנות בעל תפקיד ציבורי בכיר שיש ספק ביושרה האישית שלו ובטח ובטח במי שפוגע בנשים או באחרים בכלל. לא ניסיתי למזער את הסוגיות שפסלו את פרנקל או ליידרמן אלא להאיר מהן הסוגיות המהותיות שעל הפרק.

וגילוי נאות -כמקובל כאן:קובץ אקסל עם החישובים שבפוסט

נספח מושגי:

כיוון שבפוסט הזה הזכרתי מושגים שאני לא בטוח שכל הקוראים מכירים אז הנה הסבר קצר:

רצועת האלכסון (או רצועת הניוד) – היתה שיטה "סמי אוטומטית" להתאמת שער החליפין של השקל לשינויי בתנאי המסחר בעולם, תוך מתן ודאות ליצואנים ויבואנים ושמירה על השקל מספקולציה. את הרצועה "המציא" הכלכלן פתחיה בר שביט ז"ל והיא אומצה בתקופת פרנקל הראשונה. "רצועה" – כי נקבע טווח מחירים במסחר דולר/שקל שמבוסס על פער אחוזי מ"מרכז הרצועה" הרצוי. אם שער השקל ביחס לדולר הופך לגבוה מדי (ייסוף) יבוצע פיחות אוטומטי. אם הדולר יתחזק מדי (פיחות של השקל) יבוצע ייסוף (ע"י מכירת דולרים וקניית שקלים). ואלכסון כי הרצועה כללה גם "שיפוע" שביטא בעצם את פער האינפציה הרצוי בין ישראל לעולם המפותח (פער שנובע מהצורך בצמיחה מואצת בשביל להגיע לעולם המפותח.. על זה כבר מזמן ויתרו כאן) שיפוע שבו כל יום היחס שקל/דולר הרצוי עלה מעט.  הרצועה אפשרה גם וודאות ליבואנים ויצואנים וגם  ייצבה קו הגנה ברור על השקל ממתקפה ספקולטיבית. המוניטריסטים אף פעם לא אהבו את הרצועה ויצאו למסע ארוך של שחיקה שלה, ע"י שינוי השיפועים, רוחב הרצועה (שלפני ביטולה כבר עלה ל60%) וכו'.

ב- 9 ביוני 2005 הודיעו ראש הממשלה אריאל שרון, שר האוצר בנימין נתניהו ונגיד בנק ישראל הפרופ' סטנלי פישר על ביטול רצועת הניוד של השקל. בהודעה הודגש שמדובר בצעד טכני בלבד. (ויקיפדיה)

צעד טכני בלבד?

ב"הארץ" שחגגו את ביטול הרצועה ב 2005 בחרו להביא את דבריו של מנהל חדר העסקאות של לאומי דאז מייצגים את "הפעילים בשוק המט"ח":

מנהל חדר העסקות בבנק לאומי, אילן ויסקין, אמר הבוקר כי ביטול רצועת הניוד כלל אינו רלוונטי: "הרצועה כל כך רחבה עד שיש צורך בעלייה של 70% בשער הדולר או ירידה של 20%, על מנת שהרצועה באמת תיכנס לתוקף. שוק המט"ח זז בשיעורים של 5%-3% בשנה, כך שאנו רואים שהרצועה ממילא אינה מגיעה למצב של תפקוד.

באותו היום עמד שער השקל/דולר על 4.41. ירידה של 20% דאז היא 3.52, בערך איפה שמסתובב לדוגמא שער הדולר בימים האחרונים. כמובן שהחישוב הנכון צריך לכלול את השיפוע המובנה ברצועה (ונניח את השיפוע המוקטן של 4% ולא את המקורי שהיה גבוה יותר) – ע"פ חישוב כזה – הגבול התחתון של  הרצועה (אליבא ויסקין, בלי שאפילו בדקתי את הנתונים שלו) היה עומד היום על 4.83.. שיעור גבוה בהרבה משער הדולר הנוכחי וגם דוגמה לכמה ההתערבות הנוכחית היא לא ממש אפקטיבית ולא ממש מגינה על היצרנים בשקל.

הרחבה כמותית (QE) היא אמצעי מוניטרי לתקופות שבהן הורדת הריבית האפקטיבית ל0 (אפס) לא מסייעת להמריץ את הכלכלה למיתון. הבנק המרכזי רוכש אג"ח מהבנקים תוך הגדלת המאזן שלו (הגדלה מקבילה של ההתחייבויות) ובעצם מייצר כסף חדש , תוך תקווה שהצפת השוק בכסף תתניע מחדש את הכלכלה ותתמרץ את הבנקים להלוות יותר

בOperation Twist הפד קונה אג"ח ממשלתי ארוך טווח ומוכר קצר טווח ובכך מעלה את ערך האג"ח שזה שווה ערך להורדת הריבית האפקטיבית עליו בשוק. הפעולה הזו משפיעה לא רק על עלויות גיוס ההון הממשלתי אלא כיוון שזה הבנצ'מארק לכל הריבית ארוכת הטווח בשוק היא מסייעת להפחית את הריבית ארוכת הטוח האפקטיבית בכלל.  פעולה כזו אגב, אפילו לא מגדילה בהכרח את מאזני הבנק, אלא רק משנה אותם. (איך אנחנו יודעים שלא עושים פה כזו? ממבט על הרכב הנכסים במאזן ובכלל השיעור הנמוך מאוד של נכסים שקלים במאזן בנק ישראל מצביע על זה שהוא לא במשחק)

אסכולת שיקגו ("האורתודוכסייה") – היא אסכולה כלכלית שמרכזה תקופה מסויימת היתה אוניברסיטת שיקגו, המשך לאסכולה הניאו אוסטרית השמרנית שמנהיגיה: פון האייק ופון מיזס היגרו לארה"ב ולימדו בשיקגו. מעבר להאייק, הדובר הבולט שלה היה מילטון פרידמן אבל דמויות בולטות אחרות כוללת את גארי בקר, פול וולקר ואחרים. בארץ פרנקל הוא איש שיקגו מובהק. הכינוי לכלכלה השמרנית שהם מקדמים הוא "מוניטריזם" ועיקרו מאבק באינפלציה כיעד מרכזי, ואולי יחיד, של המדיניות הכלכלית הממשלתית ומבקרים שליטה בכמות הכסף ע"י הריבית על מעורבות ממשלתית פיסקלית באמצעות התקציב. אסכולת שיקגו מזוהה גם עם לסה -פייר קיצוני שבו יש מינימום ממשלה ומקסימום שוק חופשי (גם בתחומים כמו כליאה, חינוך ועוד), ניהול השוק באמצעות "ניהול ציפיות" במקום פעולה ממשית, הורדת מס פרוגרסיבי והעדפת מיסוי רגרסיבי, הקטנת תקציבים ממשלתים וכדומה. קרוגמן כתב מצויין על קריסת קונספציית שיקגו בעקבות המשבר הכלכלי הגדול. כנראה שלכאן הידיעות האלו עוד לא הגיעו.

משבר הדיור (חלק ב') -איפה האדמות?

(המשך הפוסט הקודם בנושא משבר הדיור)

בפוסט הקודם סקרתי כשל שוק מרכזי במשבר הדיור בישראל: הפרופרציה של הבנייה הנמוכה ביחס לגבוהה. הראיתי איך כשל השוק הזה פוגע בחיים של כולנו ומשעבד חלק גדול מהציבור בישראל לחוב אדיר, שקשה מאוד לשרת.

הפעם נעמיק לתוך כשל שוק קשה אף יותר: האדמות  וגם לאחרים.

איפה האדמות? (או קווים לדמותם של ספסרי הקרקע)

עוד כיוון על אותו נושא אפשר ללמוד מההודעה לתקשורת של משרד השיכון שמספרת בגאווה על עלייה ניכרת של 42% במכירת דירות ביוזמת משרד השיכון כמו גם על שיא במלאי הדירות ביוזמת משרד השיכון שהחלה בנייתם (שימו לב "החלה" לא אומר הסתיימה) שהגיעו ל6,125 דירות. במרקר ובגלובס פימפמו את ההודעה הזאת As is, כולל "הניתוחים" שהמשרד מספק בהודעה.  מה שנשמט מהחגיגות הוא הפסקה הבאה במידעון של משרד השיכון:

"מלאי הדירות החדשות, בקרקעות ששווקו ליזמים אך טרם החלה בינתיים: במאי 2013 מדובר בכ- 23,520 דירות ביישובים האלה: חריש כ-4,400, ראש העין 2,750, ירושלים 1,800, באר שבע 1,690, בית שמש 1,620 ומודיעין 1,270. יישובים בולטים נוספים הם אשקלון, לוד, נצרת, נצרת עילית ויוקנעם עילית."

מה מתברר שנשמט מהסיקור ע"י עיתונאים שקראו רק את החלק הראשון של ההודעה לציבור? נשמטה העובדה הפשוטה שבזמן שיש משבר דיור רחב מימדים בישראל (שסקרו בפוסט הקודם) יש 23,000 יחידות שבכלל לא נבנו למרות שהקרקע שווקה ליזמים!. כמעט פי 4 ממספר הדירות שכן נבנו.

זוכרים לפני כמה שנים שנתניהו הלך להפריט את מקרקעי ישראל (ע"י הפרטת המינהל)? שסיפרו לנו שהבעיה שאין מספיק קרקעות ב"שוק" וצריך להציף את השוק? חברי, שהתנגדו למה שכונה "אם כל ההפרטות" טענו כנגד שאין בעיית קרקעות בשוק אלא שהבעיה היא בכלל אגירת קרקעות ע"י החברות הקבלניות. אלו שמווסתות את השוק והמחירים. ההודעה לתקשורת  חושפת בדרך אגב את שקר "הצפת השוק בקרקעות" . השוק מוצף בקרקעות וחברות הבנייה מספסרות בקרקעות האלו. משחררות אותן טיפין טיפין לשוק. בואו נדגיש את הנתון הזה שוב: חברות הבנייה וסתם ספסרי נדל"ן מחזיקים עתודות קרקע לבניית פי 4 יחידות דיור ממנה שנבנה בפועל.

רגע? הן לא אמורות לרצות לבנות עוד? כמו בפרק "איפה הקומות" גם כאן יש שילוב של אותם אינטרסים בדיוק. מחד: חברות הבנייה מעוניינות במחירי דירות גבוהים שממקסמים את הרווח היזמי. מאידך: גם אם היו רוצות אחרת, מרבית חברות הבנייה לא יכולות לעשות את זה, הן תלויות עד צוואר באשראי בנקאי ואלו, גם בעקבות הוראת בנק ישראל בזמנו על החברה בהתייחסות לאשראי לקבלנים וגם מתוך האינטרס שלהם במשכנתאות גבוהות, ממשיכים לחנוק את חברות הבנייה ומגבילים למעשה את היקף הבנייה בישראל.

גם כאן, יש כשל שוק במימדי ענק. הפרה רוצה להיניק, העגל רוצה לינוק, אבל "היד הנעלמה" של "השוק החופשי המווסת את עצמו" לא מצליחה להביא אותם זה אל זה.  הממשלה? תשאלו אולי.. הממשלה מגיבה למצב הזה כפי שאפשר לצפות: בהתעלמות מהניתוח הכלכלי ובהמשך הדחיפה של אותם "פתרונות" שבעצם הובילו למצב הנוכחי: עוד הפרטה של האדמות והאשראי. עוד התרחקות של המדינה מפעולה יזמית ממשית בשוק ועוד פגיעה בתכנון.

גם כלכלנים קפיטלסטים מובהקים מגדירים כשל שוק מובהק כמקום שבו המדינה היא זו שצריכה להתערב ולפתור אותו. הממשלה בוחרת שלא להתערב (אף לחזק כאמור את גורמי הכשל הזה) כיוון שהמטרה היא לא דיור בר השגה לאזרחי ישראל! המטרה היא חלוקה מחדש חסרת תקדים של ההון הציבורי בדמות  אדמות המדינה לטייקונים, נדלניסטים ואוליגרכים.

ממוצעים, חציונים ועוד קצת שקרים

או: באו לברך ויצאו מקללים.

עוד ביטוי לעומק משבר הדיור הוא היחס בין מספר העסקאות בכלל למספר עסקאות היוקרה. כיוון ששוק היוקרה הוא קבוע בערך, שכן כל שנה לא מתווספות עוד הרבה משפחות לאלפיון העליון ומייד משפרות דיור בהתאם (שלא לדבר על כך שרבות מהעסקאות בשוק היוקרה הן עסקאות על נכסים קיימים – וילות בהרצליה פיתוח ודירות באקירוב שעוברות מיד ליד ולאו דווקא על נכסים חדשים) אפשר להסתכל על ההשפעה שלו על כלל שוק הדיור כאינדיקציה לבריאותו, גם מהזווית של הכלכלה הקפיטליסטית! בשוק דיור בריא, שבו יש הרבה קונים ומוכרים אמורה להיות לשוק היוקרה הקטן השפעה מועטה על המחיר הממוצע.  בפועל מתברר שהמצב שונה:

משרד הבינוי והשיכון מפרסם לראשונה מחירי דירות חציוניים לפי יישוב. המחיר החציוני מייצג נתון שבו מחצית מהעסקות בוצעו במחיר גבוה יותר ממנו, ומחציתן במחיר נמוך יותר ממנו. בניגוד למחיר הממוצע, המחיר החציוני אינו מושפע מערכי קיצון. מחיר ממוצע שהוא גבוה הרבה יותר מהמחיר החציוני מעיד על ביצוע עסקות רבות בדירות יוקרה. פערים אלו מאפיינים במיוחד ערים גדולות, שבהן ניכרת שונוּת רבה בין הנכסים.

אבל למה בעצם משרד השיכון בוחר לפרסם ולדחוף את זה? כיוון שמדובר בפעם הראשונה שבמשרד השיכון פרסמו את הנתון הזה אני חושד שמטרתם הייתה הפוכה, הם התכוונו להראות שבעצם המחירים הם לא גבוהים, זה רק דירות היוקרה מעלות למעלה את הממוצע. אבל במספרים הקטנים של שוק הדיור, זה כמובן לא נכון. יותר מזה, בגלובס טרחו וניתחו את השכר החציוני (עיבוד שבוצע עבורם שכן המדינה לא מפרסמת אותו) מול נתוני עלות הדירה החציונית וגילו שמספר המשכורות ברוטו הנדרשות לרכישת דירה הוא אפילו גבוה מהנתונים הרשמיים ועומד על 207 משכורות חציוניות (מלאות כמובן.. הרבה יותר מחלק המשכורות שבפועל נקדיש למשכנתא) או 150 משכורות לדירת יד שנייה. כך שמסתבר שהסטטיסטיקה הרשמית (שמואשמת ע"י דוברי הימין הכלכלי בהגזמה) אפילו מפחיתה משמעותית באמדנים שלה של יוקר הדיור פה. 

ואפילו הנתון הזה לא נכון. כי הוא לא כולל הוצאה משמעותית מעוד בעלות קניית הדירה. הנתון מחושב לפי מחירי הדירות, אבל שהאדם הרגיל לוקח משכנתא לרכישת דירה הוא מכניס בתוכה עוד כמה שנים של תשלום רק על ריבית המשכנתא. התייקרות הדירות ביחס לשכר משמעותה התייקרות מקבילה של רכיב הריבית (ואיתו רווחי הבנקים)

מה עכשיו?

אבל לאיזו פעולה חלופית, אם בכלל אנחנו יכולים לצפות מהממשלה? בשביל לענות על זה מספיק להסתכל על ממשלת ישראל בתחילת הניינטיז. מדינת ישראל הוצפה (במובן החיובי) במיליון עולי מברה"מ לשעבר. ובאופן פלאי למי שמתבונן מהפרספקטיבה של אופן הפעולה של ממשלות ישראל בעשור האחרון היא בחרה שלא להשקיף מהצד על טרגדיה של מחסור בדיור אלא לצלול ראש לנושא.

מרכיב מרכזי במדיניות היה מה שכונה "בנייה תקציבית" לרמז שמדובר בנייה על חשבון תקציב המדינה – מהכיס של כולנו. בפועל זה לא עלה למדינה סכום משמעותי, הדירות שנבנו בבנייה התקציבית נמכרו לאותם עולים חדשים והכסף חזר לתקציב. מדובר ב"בנייה תזרימית" שמבוצעת על ידי הגוף עם התזרים הכי טוב במשק הישראלי – הממשלה. וזו רק עוד דוגמה קטנה לאיך השיחדש הכלכלי משרת את תומכי השיתוק הממשלתי וההפרטה.

אז המדינה בנתה, יזמה, גיבתה, קנתה, נתנה ערבויות ועוד וכל זאת גם בלי "לדרוס" את השוק הפרטי, המדינה בעצםן הפעילה את שוק הדיור. נכון, גם חטא הוד"לים למיניהם נולד אז כנראה בכל מיני ועדות "עוקפות" מיוחדות. אבל ככלל, מדובר במדיניות שהיא כמעט תמונת מראה של המדיניות הפאסיבית הנוכחית,מדיניות שב ואל תעשה.

מה שאולי עוד גרוע יותר בהשוואה לתגובה של הממשלה דאז הוא שהתגובה הפבלובית כמעט למשבר הדיור בשנים האחרונות היא הפרטת עוד ועוד חלקים מהתשתית הציבורית בתחום הדיור בישראל: בפרט הפרטת התכנון והפרטת הקרקעות. תגובה שגם ביום טוב לא מבטיחה ש – "מחר יהיה פה טוב יותר" אבל במצב של כשל שוק מובהק אזי זריקת עוד ועוד סחורה לשוק לא מתפקד (וייתכן שבתנאי מדינת ישראל גם לא יכול וצריך להיות כאן "שוק" נדלן מתפקד) היא כשל מובהק, כזה שמחריף את המשבר ולא מסייע לפתור אותו.

המשבר המחריף הזה, כאמור בפוסט הקודם, עוד יעוף על כולנו.

הערה על משמעות החנק של אשראי בנקאי על חברות הבנייה (תודה לעופר שדייק את זה):

ישנן חברות בניה רבות ומגוונות מכאן שבשוק זה יש תחרות יחסית. בהעדר מחנק האשראי, שיווי המשקל בין החברות לא היה מאפשר הקפאת קרקאות כיוון שכל חברה היתה מנסה לשווק את הקרקאות ASAP. כלומר: האינטרס של כלל החברות הוא הקפאה (לטובת יצירת מחסור) אך של כל חברה בנפרד הוא בניה (לטובת מימוש מחירים גבוהים), דילמה ממשפחת "דילמת האסיר". בעצם הבנקאים מייצרים, מארגנים ומובילים מהלך של קרטליזציה של שוק הבנייה והקרקעות. מווסתים באמצעות מחנק האשראי את כמות הקרקעות בשוק וכך משרתים גם את החברות שזוכות לרווח גבוה יותר.