החלטה 2059

עיינתי השבוע לא מעט בקובץ החלטות הממשלה לקראת תקציב 2015, אלו ההחלטות המהוות את הבסיס לחקיקת תקציב המדינה ולחוק ההסדרים. ההחלטות מנוסחות בכמה שורות, בד"כ קצרות וללא הסבר ותכולתן: עולם ומלואו. רפורמות (או ריאקציות בד"כ אם נדייק בהמשגה) במגוון תחומים, קיצוצים תקציבים, סדרי עדיפויות חדשים ועוד ועוד.  אבל הפעם לא אטפל במאקרו של תקציב המדינה וחוק ההסדרים, בהחלטות המשנות סדרי עולם (ויש שם גם השנה כאלו), הפעם אטפל רק בהחלטה מינורית יחסית, החלטת ממשלה 2059.

העברת תשלומי מהמדינה לרשויות מקומיות

מחליטים, לתקן את סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (העברת תשלומים מהמדינה), התשנ"ה-1995, 
כך שמועד תחילתו של החוק יהיה ביום ט' בתמוז התש"פ (1 ביולי 2020)

זהו, ללא הסבר נוסף. לא מהו הסעיף שהפעלתו נדחית, לא מה יהיה שונה ב1 ביולי 2020, לא מדוע זה לא עובר בדרך המלך של שינוי ישיר של החוק אלא דווקא דרך חוק ההסדרים. מחליטים, מתקנים, דוחים, זהו.

אבל בסעיף הקטן הזה אפשר לראות את התמצית המזוקקת של שיטת האוצר, של ההנדסה החברתית שמפעילים שם, של ישראל שאליה הם שואפים.

שכר המינימום

עובדי המינימום

נדמה, כשמדברים על משתכרי שכר המינימום, שמדובר בקצה שבקצה. לא משהו שנוגע למיינסטרים של הכלכלה הישראלית. המספרים האמיתיים מפתיעים ודי מזעזעים.

 אתחיל בהסתייגות, קשה לומר כמה עובדי שכר מינימום באמת יש, לא הצלחתי למצוא נתון מוסדר כזה, גם  סוג של תעודת עניות למי שאמורים לפקח על זה,  אבל אפשר להבין בקירוב. ע"פ דוח "שכר והכנסות מעבודה" של הבט"ל לשנת 2012 (השנה האחרונה שעליה יש דוח מעודכן כזה, 2013 טרם פורסם)  אחוז השכירים (ללא מי שאינו שכיר) המשתכרים עד שכר מינימום (שכר ברוטו כולל כל המרכיבים, גם אלו שאינם נספרים למשל לעובדי המדינה) הוא 38.4% (או 31% לפי חלקים אחרים בדוח.. )! למעלה משליש מהשכירים בישראל.

נכון, זה נתון בעייתי, כיוון שהסקר נערך לפי סכומים מוחלטים של הכנסה ולא משקף חלקיות משרות, (כך שגם מי שמרוויחה את השכר החציוני, הנמוך מאוד גם הוא,, אבל עובדת למשל ב50% משרה, נראית כאילו היא נמצאת הרבה מתחת לשכר המינימום בעוד שהיא לאו דווקא), אך זו קריאת כיוון ברורה. המוני שכירים ושכירות (וכנראה שיותר שכירות משכירים) בישראל משתכרים באזור שכר המינימום.  עובדי שכר המינימום הם לעיתים תכופות שקופים לנו – עובדי הניקיון, האבטחה, המוכרות בפוקס, וברשתות המזון המהיר. רבים מהם הם עניים עובדים שעבודתם (בפרט להורים שביניהם) לא יכולה לחלף אותם מעוני ולפרנס בכבוד.

נשף מסיכות

פוסט שנולד בתחנת החלוקה בבת ים. (נכתב ברובו לפני 4 חודשים, בתקופת "התקיפה שלא הייתה" בסוריה)

באותם ימים דיווחו בחדשות על תורי הענק בתחנות החלוקה. סיפרו גם על אלימות, מהומות וקשיים נוספים. בשיא ההיסטריה הציבורית היתה גם תחנת חלוקה שנפתחה ונסגרה בגלל ההתנפלות. הסיקור מדגיש היסטריה המונית ובלגן.

גם אני עמדתי בתורים לערכת מגן לבתי התינוקת. הפוסט הזה נולד מהתור בתחנת בת ים. כנהוג בבלוג הזה, נננסה להתמקד במאקרו ולא בשאלות כמו "האם האזרחים היו צריכים להצטייד במסכות בימי שגרה ולא לחכות לאיום התקיפה האמריקאית בסוריה" ואפילו לא בשאלה האם בכלל צריכות להיות לאזרחי ותושבי מדינת ישראל מסיכות אב"כ? זו שאלה שהממשלה, הגוף הריבוני לעניין הזה, החליטה עליה כבר. התשובה הממשלתית היתה לכאורה כן ועל כן מאמץ החלוקה המתמשך. השאלה שבה אתמקד ושמציקה לי כאן היא קבלות החלטות ומימושן בממשלה ומה אפשר ללמוד מזה.

הנגיד

כמה הרהורים ונתונים על השיקולים המהותיים למינוי נגיד או נגידים בכלל מעבר להתעקשות המדוברת על אי מינוי קרנית פלוג לנגידת בנק ישראל.

אזהרה! פוסט ארוך. לא הצלחתי לחלק אותו לפרקים. מי שמתעייף יכול לעשות סקימינג על חלק מתתי הפרקים שעוסקים ב"סוגיות" ולהתמקד במדיניות המוניטרית, אקטיביזם ושער הדולר . כמו כן הפוסט כולל נספח הסבר לחלק מהמושגים.

הנחת המוצא שלי בפוסט הזה היא שהשיקולים המרכזיים למינוי נגיד/נגידה לבנק ישראל הם העמדות, כמו גם היכולות, שלו/ה בכמה סוגיות כלכליות בוערות. מכל הדיווחים על מה שמכונה כבר "פארסת מינוי הנגיד" דווקא הכלכלה, שהיא לב התפקיד, לא מוזכרת מספיק בסיקור העיתונאי של המועמדים הבאים והולכים. על הסוגיות האלו אנסה להאיר זרקור בפוסט. וגם על מה לא.

משבר הדיור (חלק ב') -איפה האדמות?

(המשך הפוסט הקודם בנושא משבר הדיור)

בפוסט הקודם סקרתי כשל שוק מרכזי במשבר הדיור בישראל: הפרופרציה של הבנייה הנמוכה ביחס לגבוהה. הראיתי איך כשל השוק הזה פוגע בחיים של כולנו ומשעבד חלק גדול מהציבור בישראל לחוב אדיר, שקשה מאוד לשרת.

הפעם נעמיק לתוך כשל שוק קשה אף יותר: האדמות  וגם לאחרים.

איפה האדמות? (או קווים לדמותם של ספסרי הקרקע)

עוד כיוון על אותו נושא אפשר ללמוד מההודעה לתקשורת של משרד השיכון שמספרת בגאווה על עלייה ניכרת של 42% במכירת דירות ביוזמת משרד השיכון כמו גם על שיא במלאי הדירות ביוזמת משרד השיכון שהחלה בנייתם (שימו לב "החלה" לא אומר הסתיימה) שהגיעו ל6,125 דירות. במרקר ובגלובס פימפמו את ההודעה הזאת As is, כולל "הניתוחים" שהמשרד מספק בהודעה.  מה שנשמט מהחגיגות הוא הפסקה הבאה במידעון של משרד השיכון:

"מלאי הדירות החדשות, בקרקעות ששווקו ליזמים אך טרם החלה בינתיים: במאי 2013 מדובר בכ- 23,520 דירות ביישובים האלה: חריש כ-4,400, ראש העין 2,750, ירושלים 1,800, באר שבע 1,690, בית שמש 1,620 ומודיעין 1,270. יישובים בולטים נוספים הם אשקלון, לוד, נצרת, נצרת עילית ויוקנעם עילית."

מה מתברר שנשמט מהסיקור ע"י עיתונאים שקראו רק את החלק הראשון של ההודעה לציבור? נשמטה העובדה הפשוטה שבזמן שיש משבר דיור רחב מימדים בישראל (שסקרו בפוסט הקודם) יש 23,000 יחידות שבכלל לא נבנו למרות שהקרקע שווקה ליזמים!. כמעט פי 4 ממספר הדירות שכן נבנו.

משבר הדיור – היבטים נוספים (חלק א')

עוד היבטים על משבר הדיור,  כאלה שצריך להכיר, בעיקר בגלל המשמעויות הרחבות של המשבר הזה. וגם על שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה.

(פוסט ארוך שפוצל לו לשני חלקים)

משבר הדיור

משבר הדיור? כן, משבר הדיור. אני חושש שמושגי השיחדש החלופיים שאתם קוראים בעיתון נבחרו בקפידה. בד"כ נקרא על "נדל"ן" ולא על "דיור". "נדל"ן" מרמז על נכס שיש לנו, סחורה לסחור בה. המילה "דיור" מדייקת את ערך השימוש – איפה שאנחנו גרים, לאו דווקא נכס, לאו דווקא שלנו.  המילה משבר תחסך מאיתנו. יהיה כתוב משהו כמו "שוק הנדל"ן לאן?" או במקרה המשופר "מחירי הדירות שוברים שיא".  אז למה משבר? כי מציאות שבה מרבית אזרחי ישראל לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה היא מציאות משברית.

מרבית? אבל למרבית אזרחי ישראל יש דירה, ישאל השואל וירמוז לטענה דמגוגית שלי. כן, מרבית. עצם קניית הדירה לא אומרת שאתם יכולים להרשות אותה לעצמכם. מי שקנה דירה בשנים האחרונות, בתקופת הזינוק האדיר (83% מ-2006!) קנה חוב אדיר שילווה אותו עד קרוב לסוף גיל העבודה שלו ואפילו אחריו. חוב שלא יאפשר לו לחסוך מספיק לזקנה או לילדים. חוב שעלול למוטט אותו מול כל דרמה אישית או משבר תעסוקתי. חוב שיקטין משמעותית את כוח הקנייה השוטף של הציבור ובכך יקשה לא רק על קוני וקונות הדירות אלא גם ישקיע את המשק הישראלי בדפלציה של מחסור בביקוש.

צנע, גרעון, שקרים

המלצה על המאמר שהכי חשוב שתקראו על הגרעון התקציבי, המשבר הכלכלי, מדיניות הצנע ועל השקרים האינטלקטואליים והפוליטיים שסביבה ולמה הם עובדים. (ובסוף עוד משהו שהולחם לו לפוסט הזה)

(המאמר באנגלית, אם נתקעתם בחומת התשלום, הנה מהreadability שלי).

קרוגמן משתמש בבמה שהניו יורקר נתן לו לביקורת ספרים על המשבר כדי לנתח את מדיניות הצנע: מצד הטעות הכלכלית והקריסה שלה, ההצדקה הפוליטית, האשלייה המוסרית ומי מרוויח מהמדיניות ההרסנית הזו.

(בפסקאות הבאות אני מתמצת את הקטע עבורכם, אבל באמת, עדיף שתקראו את המקור. למי שקרא כבר או סתם אין לו כוח שידלג לתת הכותרת הבאה)

קרוגמן מתחיל מהסיפור (שכבר סופר כאן בעבר) על טעות האקסל שהרסה את העולם, כלומר במחקר הבעייתי של ריינהארט- רוגוף שבו גם "מעכו" את הנתונים והוציאו חלק מהנתונים שלא "התאימו" וגם בגיליון האקסל הייתה על כל אלו שגיאה מהותית. המחקר התיימר להוכיח שאחרי שמדינה עוברת סף של יחס חוב/תוצר של 90% היא מדרדרת במהירות למיתון. אבל קרוגמן, שתקף את המחקר מפרסומו, מנסה לתהות מדוע בעצם הוא זכה לחשיבות ולפופולאריות שלו מראש? התשובה שלו, שאולי תפתיע חלק מהקוראים כאן, היא שהפופולאריות של המאמר נבעה מהצדקת מדיניות שמראש תמכו בה כוחות רבי עצמה. כלומר לא המדע היה הבסיס למדיניות אלא המדיניות "הרצויה" גרמה לאימוץ תיזה מדעית בעייתית.  כלומר מדובר במשהו למעשה שעושים לא במדינות חשוכות אלא גם בדמוקרטיות מערביות.

השנה: 1981

קישור לפוסט ליל שבת: 1981

שעקב תקלת וורדפרס לא נשלח למנויים.

1981

(פוסט קצר וזועם שלא הספקתי להעביר את ההגהה המקובלת כאן, מקווה שמובן)

1981 אמר בנט, ופקידי האוצר הפליגו בדימיונם לשנת הקסם הארורה ההיא.

1981 – יוון הצטרפה לשוק האירופאי המשותף, שנים לפני שתואשם בהטבעתה של ספינת האיחוד האירופאי שצמח מתוך השוק המשותף הזה.

1981 – פרס היה ראש ממשלת הסקרים ובגין, רגע אחרי שהסית נגד הקיבוצים "התיישבו במקומות הכי יפים" הפך את שלטון הימין מאפיזודה חד פעמית לעובדת היסוד של הפוליטיקה הישראלית עד היום. ב81 גם עבר חוק סיפוח רמת הגולן

1981 – מיטראן הסוציאליסטי (הדי כושל) נבחר בצרפת ומגי שלטה בבריטניה ללא מיצרים. והאיידס זוהה לראשונה, כוירוס שמשותף להרבה מקרי מוות מוזרים של גברים הומוסקסואליים. ופרינסס די התחתנה עם יורש העצר בחתונה נוצצת.

עשור של חינוך – חלק א

"עשור של חינוך" הפליג שר האוצר והבטיח. "הכל חינוך" אמר איש מפלגתו, שר החינוך שי פירון. ובמצע מפלגתם כתוב:

"אנו מאמינים שהחינוך הוא הבסיס האמיתי לחברה מתוקנת ותפקידה של המדינה לדאוג לחינוך שיוויוני, איכותי וראוי לכל ילד או ילדה בישראל"

במסגרת המסע שלנו אל חוק ההסדרים במשק נברר הפעם איך משרד האוצר (ורוה"מ, לא נשכח אותו גם, וגם "האח" בנט) רוצים להשפיע ולעצב את מערכת החינוך הישראלית.

לאור התארכות הפוסט הזה הוא חולק לשני חלקים. לאו דווקא באיזה סדר הגיוני. הנה החלק הראשון.