נשף מסיכות

פוסט שנולד בתחנת החלוקה בבת ים. (נכתב ברובו לפני 4 חודשים, בתקופת "התקיפה שלא הייתה" בסוריה)

באותם ימים דיווחו בחדשות על תורי הענק בתחנות החלוקה. סיפרו גם על אלימות, מהומות וקשיים נוספים. בשיא ההיסטריה הציבורית היתה גם תחנת חלוקה שנפתחה ונסגרה בגלל ההתנפלות. הסיקור מדגיש היסטריה המונית ובלגן.

גם אני עמדתי בתורים לערכת מגן לבתי התינוקת. הפוסט הזה נולד מהתור בתחנת בת ים. כנהוג בבלוג הזה, נננסה להתמקד במאקרו ולא בשאלות כמו "האם האזרחים היו צריכים להצטייד במסכות בימי שגרה ולא לחכות לאיום התקיפה האמריקאית בסוריה" ואפילו לא בשאלה האם בכלל צריכות להיות לאזרחי ותושבי מדינת ישראל מסיכות אב"כ? זו שאלה שהממשלה, הגוף הריבוני לעניין הזה, החליטה עליה כבר. התשובה הממשלתית היתה לכאורה כן ועל כן מאמץ החלוקה המתמשך. השאלה שבה אתמקד ושמציקה לי כאן היא קבלות החלטות ומימושן בממשלה ומה אפשר ללמוד מזה.

פנאמייש' פארוסקי?

(האם אתה מבין רוסית?)

נתחיל מהדברים הפשוטים. בת ים, 4 אחה"צ תחילת ספטמבר, התור בשמש החמה. עוקב מים גדול בעל מראה צבאי חונה בצד, לקח כנראה מהימים הקודמים, כמו גם מחסומי אדם והמאבטחים שפזורים בכל כיוון ומנסים בעייפות לנתב את התור הארוך.

מה שחסר במופגן בתחנת החלוקה בת ים הוא דובר/ת רוסית (וגם אמהרית לצורך העניין) אחד לרפואה. מתוך כעשרה מאבטחים/מנתבים/מארגנים שספרתי (לא כולל מחלקי הערכות, גם הם לא דוברי רוסית) לא נמצא כזה. בין העומדים בתור לעומת זאת היה שפע של דוברי ודוברות רוסית שלא הצליחו לקבל שום אוריינטציה למה מצופה מהם, מי נגד מי?. לידי עמדה אישה צעירה שניסתה נואשות להבין אם היא צריכה להביא את הערכה הקודמת שלה ופשוט לא הצליחה לקבל מענה, זולת אולי ניסיון כושל וחסר מוטיבציה של אחד המאבטחים לאתר בתור דובר רוסית ועברית כמתורגמן.

שבדקתי את אתר החלוקה של רשות הדואר (הקבלן המבצע של הפרוייקט ועוד ניגע בזה) גיליתי שגם הוא כמעט לא כולל מידע ברוסית או ערבית מעבר ל3-4 תשובות לשאלות בסיסיות (לעומת 25 כאלו בעברית).  חלמאות בסיסית במדינה שבה יש שיעור גדול מהאוכלוסייה של דוברי רוסית ואמהרית.  (ואני רוצה להאמין שבתחנות חלוקה ביישובים הערביים יש שילוט ודוברי ערבית, וממש רוצה להאמין שיש בכלל כאלו תחנות – לאזרחי ישראל הערבים ).

החלמאות הזו מקוממת במיוחד בגלל תפקידה בהבניית המציאות של "מי שייך" ומי אזרח סוג ב', ג' ומטה.

רשלנות

על הגבול שבין חלמאות לרשלנות פושעת נמצאת אי ההחלטה (ואני אתן להם את הקרדיט שזו לא היתה החלטה מובהקת) לפתיחת תחנות חלוקה נוספות מול ההתנפלות. בימי העומס הגדולים של ערב "ההתקפה שלא היתה" על סוריה היו באזור המרכז כולו 3 תחנות חלוקה: בת ים, בני ברק, ואחת בתל אביב (שבדיוק באותו שבוע סוער נסגר מוקד החלוקה שלה בדרום והתארגן מוקד אחר בצפון העיר). 3 תחנות, על ריכוז האוכלוסייה הגדול בישראל.

באורח אופייני משהו התגובה הממשלתית למופע החלמאות והרשלנות הזו,זו שנוצרה במו ידם,   כמו גם לתוצאות  העגומות שלה היתה להאשים את הציבור ש "חיכה לרגע האחרון".

אבל כמובן שלא באמת מדובר פה רק בחלמאות ורשלנות שרק בנס הסתיימו בשלום. הרשלנות מובנית ביסודות הסיטואציה ובאופן שבו בחרו לארגן את חלוקת מסיכות הגז כך שתשרת את עסקי ההפרטה.

הפרטה

לפני יותר משלוש שנים הכריזו הכותרות שנקבע הזוכה במכרז הענק לחלוקת המסכות : חברת דואר ישראל (כן "חברה" ולא רשות הדואר, עוד ניגע בזה, כבר הבטחתי). היקף המכרז הוערך בעיתונות ב- 100 מיליון ש"ח והחלוקה היתה אמורה להתפרש על פני שלוש שנים. להבדיל מסיבובים קודמים שבו הצבא/פיקוד העורף ניהלו את מערך החלוקה/רענון, החליטה הממשלה שהעבודה החשובה הזו תבוצע במכרז, ע"י קבלן "פרטי".   זו נקודה שחשוב לא לפספס כאן. דואר ישראל לא מתפקד כאן "כרשות הדואר" או כגוף ממשלתי (למרות שכזה הוא עדיין) אלא כקבלן פרטי – למטרת רווח ולמטרה זו בלבד.

דוח מרתק של מבקר המדינה שהוכן מ-2007 ופורסם ב-2009 חושף חלק מהשתלשלות העניינים:

כבר ב- 2004 התקיימה פנייה של  מופז, שר הבטחון דאז, "לאפשר למשהב"ט להעזר בחברות פרטיות". אפשר להבין שכבר אז היו לחצים של גורמים עלומים למסחר את הפעולה. דאז, חתרו למסחור דווקא של  איסוף המסכות. כמו כל רעיון עיוועים בתחום ההפרטה, מתברר  גם כאן שדחייתו במערכה הראשונה איננה מונעת את הופעתו שוב ושוב עד שיתקבל. הטריגר למסחור היה בסופו של דבר הפוך – חלוקת המסכות ולא איסופן.

קצת רקע לחלוקת המסכות: בעקבות פתיחת מסכות בזמן מלחמת המפרץ השנייה העדיפו במערכת הבטחון שלא לתת לאזרחים לשמור על המסכות אלא להעביר אותן לאכסון מרכזי ולחלק אותן רק בחירום.  ועדת החוץ והבטחון של הכנסת (הרגולטור המוסמך לנושא) אישרה את השינוי המבוקש בתקנות רק יותר משנה אח"כ, ואחרי שמשרד הבטחון הגיש ,לדרישת הועדה, תכנית (שהוגדרה "שלדית") שפירטה את המענה לחלוקה כוללת בפרק זמן קצר במקרה של "איום". דוח המבקר מעיר שהתוכנית השלדית לא תורגמה בסופו של דבר לתוכנית אופרטיבית ובכל מקרה נראה שלא היה מדובר בתוכנית ריאלית.  לאחר כמה שנים של דחיות בהצגת תוכנית אופרטיבית, הודיעו בפיקוד העורף שחלוקת ענק בחירום היא גדולה עליו והתוכנית  חוזל"שה (אגב, ע"פ המבקר בלי לידע את הכנסת והממשלה).  וכך נוצר הצורך המחודש לחלק את המסכות שנאספו בחזרה לציבור ונולדה ההחלטה על חלוקה מדורגת החל מ2009.

להלכה לפחות, הוחלט על תוכנית מדורגת לשלוש שנים (במאמר מוסגר:  מסתבר ש"מדורגת" יכולה להתפרש ככל דירוג שבעולם. התוכנית כל כך מדורגת שלרוב אזרחי ישראל אין מסכות עד היום.) יחד עם ההחלטהעל חלוקת מסכות, נשלפה מבוידם ההפרטות ההצעה למסחר את האיסוף והפכה להצעה למסחר את החלוקה.  ההחלטה על הפרטת החלוקה  יוצרת חלק משמעותי מהבלגן הנוכחי.

"המכרז" הוא הגורם המארגן במדינת ישראל בע"מ, המפריטה את עצמה לדעת. בעולם "המכרז" כל אופרציה שמגדילה את העלויות של הזכיין ואיננה מחוייבת מפורשות ע"י המכרז (ולפעמים גם שמחוייבת) היא "מיותרת" בהגדרה.  בין אם מדובר בהכשרת עובדים נוספים, שהיא מאפשר ללפתוח עוד  תחנות, – הכשרה נוספת עולה כסף ואיננה מחוייבת במכרז. , כך עלה בגורלם של תקנים לדוברי ערבית, רוסית ואמהרית, תקנים שבישראל האמיתית הם מחוייבי המציאות אבל לא בעולם "המכרז".   מביקור באתר היעודי של הדואר לנושא עולה שהמדינה העבירה לדואר גם סמכויות שלטוניות מובהקות כמו טיפול בועדות רפואיות וועדות ערר בתחום מסכות האב"כ. קשה להאמין שמי שההגיון היחידי שמוביל אותו הוא הגיון הרווח ידאג לטפל בסוגיוצ

זו דוגמא מובהקת ל"החלטה כלכלית" לכאורה, של הפרטת החלוקה לזכיין פרטי, שהיא בעצם בעלת משמעויות חברתיות נרחבות.

הדואר בא היום

מעניין לציין שזו אפילו לא פעם ראשונה שמערכת החלוקה של דואר ישראל קורסת, הקריסה הנוכחית מסתבר, לא באה לאף אחד בהפתעה. כבר כמה חודשים אחרי הזכייה במכרז היתה התמוטטות מתוקשרת של מערכת החלוקה עם התעוררות מתח בטחוני. מדוע לא הוסקו המסקנות אז (או הפעם.. 4 חודשים אחרי הקריסה של ספטמבר) ומערך החלוקה הוחזר למדינה? גם כך המדינה נדרשת להתערבות מאסיבית ע"מ לאפשר לדואר לבצע את החלוקה, כולל, כאמור מקודם, שוטרים, פקחים, מבנים, מחסומים עירוניים וציוד צבאי? התערבות שהפכה ממילא את "ההפרטה" לזכיין פרטי לפסאדה ריקה.  לממשלת ישראל פתרונים.

החשד שלי הוא , שכיוון שהפרטת הדואר היא מטרה שהאוצר מקדם בדבקות, צעד אחר צעד, כבר לא מעט שנים, נמנעים באוצר מכל צעד שעלול ל"הפריע" למהלך הזה. ולהפך, מעוניינים לחזק את הדימוי של הדואר כ"עוד חברה שהממשלה במקרה מחזיקה וצריך למכור" ולא כשירות יסוד ציבורי, שברוב העולם המתוקן (גם בארה"ב) הוא חלק מהמדינה.  

נדמה לי שמבחינת האוצר הצלחת המכרז תוכיח את כשירות הדואר להיות חברה פרטית בעוד שכשלון משמעותי בחלוקה "מוכיח" את "האי היעילות והשחיתות" של הדואר בבעלות ממשלתית ואת הצורך להפריט.  ווין – ווין שלהם, לוז – לוז שלנו.

גדעון עשת כבר כתב יפה על איך כל צעד כשר להפרטת הדואר, כולל חיסול של שירות הדואר.  מסתבר, שגם הפרה בוטה של החלטת הממשלה על חלוקת מסכות אב"כ היא צעד כשר למטרה הזו.

ואולי, סתם לא אכפת להם.

40%

המספר שחוזר שוב ושוב בדיווח ההתקשורתי הוא שבכל מקרה אין, גם אחרי סיום החלוקה (אם אי פעם נגיע לנקודה הזו) , מסכות מגן ל-40% מאזרחי המדינה.

מבקר המדינה העיר על כך בדוח האחרון שלו בנושא:

אף שוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי רשמה בפניה בדצמבר 2009 "את הכוונה לצייד 100% של אזרחי ישראל במסכות אב"כ [ ערכות מגן ] – ביעד זמן של שנתיים וחצי", בפועל, נכון למועד סיום הביקורת מלאי ערכות המגן אינו נותן מענה לחלק ניכר מאזרחי מדינת ישראל.

כך שמעבר לחלמאות ולהפרטה, מעבר לאי תקצוב ולבעיות הביצוע: פעם אחרי פעם נחשף ע"י דוברים רשמיים וסמי רשמיים של מדינת ישראל שההחלטה היא לחלק (ולייצר) מסכות ל60% מתושבי מדינת ישראל. מה עם ה40% האחרים? לא ברור. גם לא ברור מי יחליט מי יקבל מסכות ומי לא. האם המדינה תאסוף מסכות אב"כ מהנגב אם תחליט שאין עליו איום כימי במלחמה ספציפית ותחלק אותן מסכות בצפון? קשה לי להאמין בהתכנות של תסריט כזה.

מאחורי מכבסות המילים הרשמיות ברור (אולי רק לי?) שלא מתוכננת חלוקת מסכות אב"כ ל20% הערבים מאזרחי מדינת ישראל. למרות שברור שההנחה, אם היתה קיימת כזו, שהם לא מאויימים במלחמה עם מדינה ערבית, קרסה לגמרי במלחמת לבנון השנייה (כשערביים ישראלים המתגוררים בצפון הארץ היו תחת איום טילי) ובמערכה המתמשכת בעזה, שם גם רהט הבדואית חוטפת רקטות מהרצועה. ברור שזו ההחלטה, גם אם ברור היא איננה חוקתית ואינה עומדת באף מבחן בסיסי של יחס לאזרחים שווי זכויות במדינה דמוקרטית. נראה שזה קונצנזוס מוחלט אצל מקבלי ההחלטות, אין ולא יהיו מסכות אב"כ לכמעט כל האזרחים הערביים במדינת ישראל.

מי עוד לא יקבל מסכות? מיהם ה20% הנוספים שלא יזכו? חרדים עם זקן? פולנים עם שפם? זקנים ותשושים מכדי ללכת לתחנת החלוקה? תושבי הדרום? הצפון? ירושלים עיר הקודש? לשאלה הזו, חסרה עדיין תשובה.

http://www.youtube.com/watch?v=EQTRX23EMNk

אנחנו יכולים לדמיין את הישיבה. את חוקר הביצועים שהושאל מחיל האוויר, הרפרנט הצעיר מהאוצר, איש תורת המשחקים ואולי מישהו שמייצג באופן לא פורמלי את רוה"מ (כדי שיוכלו להכחיש בועדת החקירה שידעו).. אנחנו יכולים לדמיין אותם יושבים עם זיפים אופנתיים ומחשבים בגיליון אקסל סטרילי את הסבירות שקבוצה כזו או כזו תפגע מנשק כימי. ואם היא תפגע כמה נפגעים יהיו וכמה זה יעלה? פחות ממיליארד ש"ח? סבבה – הטבלה לא משקרת ואין צורך לחלק מסכות. אפשר לדמיין ומותר גם קצת להיגעל.

איפה הכסף?

(או – זו לא טעות זו מדיניות)

כמה עולות המסכות החסרות? כמה עולה לספק את ההגנה שהממשלה החליטה עליה ל100% מאזרחי ישראל? יש מספר שחוזר שוב ושוב כבר כמה שנים: מיליארד ש"ח, לפעמים אפילו 1.4 מיליארד. נשמע הרבה? נהפוך הוא, להשוואה:

ההתנתקות – למעלה מ10 מיליארד ש"ח

הקמת הגדר בגבול מצרים - 1.4 מיליארד ש"ח,

התוספות האחרונות לתקציב הבטחון – לפחות 5 מיליארד ש"ח

גדר ההפרדה – למעלה מ-10 מיליארד ש"ח.

מעון ומטוס לראש הממשלה – למעלה מחצי מיליארד (וכן, אני יודע שזה פופוליסטי לעסוק בזה, אבל זה מספר השוואה לגיטימי).

ועוד ועוד.. רק המיליארד ש"ח שנדרשים למסכות חסרים, ואי אפשר למצוא אותם, שנה אחרי שנה, תקציב אחרי תקציב שמוגש ומאושר בלי הסעיף הזה.

ובסך הכל מדובר בכסף קטן יחסית מתקציב המדינה, מהסכומים שהאוצר מנייד כמעט בלי פיקוח ציבורי מסעיף לסעיף,   משהו כמו 0.25% מכלל התקציב אם רושמים הכל בשנה אחת, ואין סיבה לרשום את כל ההוצאה הזו באותה שנה, כי מדובר בהשקעה שמתחלקת על פני לא  מעט שנים.

חשוב מזה  מדובר בחיי אדם ובמימוש החלטת ממשלה להגן עליהם על כולם. אני לא חושב שיש תסריט שבו הבחנה בין דם לדם תעמוד במבחן של "שיקול תקציבי לגיטימי".

כן, ברור לי שזה חלק "ממשחק" בין משרד הבטחון לאוצר. למשרד הבטחון נוח להפריד את זה, "שהאוצר יתקצב" ולאוצר נוח להציג את זה "כמחדל" של מערכת הבטחון. משחק בהפרדה בין דם לדם.

בלון ניסוי

משרד האוצר ומשרד הבטחון, ולא במפתיע,  הולכים לכיוון ההפוך ממימוש אחראי על החלטת הממשלה בנושא, ומשחררים בלון ניסוי : לגבות את התשלומים בגין המסכות מהאזרחים. הנה עוד תחום שיופרט, כמובן שבתחילה יבטיחו שהמס הזה יגבה רק ממי שיש לו .  אבל כמו בכל תחום אחר שהופך מאוניברסלי לתלוי מבחן הכנסה (רמז להצעה המסתמנת של ועדת אלאלוף למלחמה בעניים לחיסול הקצבאות האוניברסליות.  הקצבאות, עוד אכתוב על זה בהמשך) אפשר להיות בטוחים שבסופו של דבר העניים לא יצליחו להוכיח את עוניים ובכל מקרה יהיה קל יותר לשחוק ולבטל את התקציב הזה.

הם יתרצו שממילא זה מעט, כמו בתשלום "הסמלי" לביקור רופא ברבעון, או בהשתתפות העצמית בתרופות ויתעלמו מזה שלמי שיש מעט (רוב אזרחי ותושבי ישראל), כל תשלום כזה הוא חלק משמעותי בהכנסה הפנוייה ודילמה מתמדת. תרופות או לחם. מסכה או ביקור רופא.

הם לא יספרו שבמקביל לגבייה של מס רגרסיבי חדש הם יקצצו את תקציב המסכות הממשלתי ויתנו את התקציב הממשלתי בסכום גביית האגרות, כפי שמתואר יפה ב"משחקים באש" התהליך המקביל בשירותי הכיבוי.

הם גם לא יספרו שברור שבתחשיב כלכלי נטו, הגבייה המטופשת לא מסייע בכלום למיליארד ש"ח החסרים, ע"פ הסכום שפורסם, לא יותר משמונים מיליון יגבו בשנה,  בקצב הזה ידרשו 12 שנה להשלים את ייצור וחלוקת המסכות וכמובן שעד אז יהיה חסר עוד וחוזר חלילה.

נכון, מדובר בבלון ניסוי, אחד מאלו שנגנז מהר אחרי שעלה. אבל כבר למדנו: במדינת ההפרטה כל רעיון עיוועים שנגנז במערכה הראשונה, יעבור בחוק ההסדרים במערכת השלישית. 

מאחורי המסכות

יש כל מיני דרכים לספר את הסיפור הזה. אפשר לספר על חלמאות ורשלנות ואפשר לספר על קבלת החלטות, אפשר לספר על גזענות ואפשר לדבר על סדרי עדיפויות. אפשר לדבר על פוליטיקה ובירוקרטיה ואפשר (וצריך) לדבר על הפרטה וכסף.  אבל כל המילים האלו הן נשף מסכות.  מאחורי המסכות וההקשרים המורכבים מסתתרת אמת פשוטה ומשותפת: שיוויון ערך האדם, שיוויון ערך חיי אדם, שיוויון ערך האדם באשר הוא אדם. אני לא חושב שצריכה או יכולה להיות מסננת אחרת להשקיף בה על נשף המסכות הזה.

כבר שנה (עוד משהו)

את הבלוג הקמתי לפני קצת יותר משנה והיו לו תקופות פורות יותר ופחות. הכתיבה, שהיא חלק מהחיים, היא  גם חלק מהמחזוריות שלה ובזמן האחרון התקשתי לכתוב, גם זה חלק מהחיים ועכשיו אני מנסה שוב.

נכון להבוקר היו 291,000 תוצאות למילים "הרבה זמן לא כתבתי פה"  . עכשיו 291,001.וויש מי לאק.26

הנגיד

כמה הרהורים ונתונים על השיקולים המהותיים למינוי נגיד או נגידים בכלל מעבר להתעקשות המדוברת על אי מינוי קרנית פלוג לנגידת בנק ישראל.

אזהרה! פוסט ארוך. לא הצלחתי לחלק אותו לפרקים. מי שמתעייף יכול לעשות סקימינג על חלק מתתי הפרקים שעוסקים ב"סוגיות" ולהתמקד במדיניות המוניטרית, אקטיביזם ושער הדולר . כמו כן הפוסט כולל נספח הסבר לחלק מהמושגים.

הנחת המוצא שלי בפוסט הזה היא שהשיקולים המרכזיים למינוי נגיד/נגידה לבנק ישראל הם העמדות, כמו גם היכולות, שלו/ה בכמה סוגיות כלכליות בוערות. מכל הדיווחים על מה שמכונה כבר "פארסת מינוי הנגיד" דווקא הכלכלה, שהיא לב התפקיד, לא מוזכרת מספיק בסיקור העיתונאי של המועמדים הבאים והולכים. על הסוגיות האלו אנסה להאיר זרקור בפוסט. וגם על מה לא.

כן, אני בטוח שיש עוד סיבות, לא כלכליות שעומדות מאחורי המינויים: קרבה, שוביניזם, מראית, אינטרסים סמויים כאלו ואחרים אבל לפני הכל, מדובר במינוי כלכלי מרכזי ועל כן, בדומה למינוי פקידי אוצר בכירים, העמדות הכלכליות הן אלו שמכריעות כנראה את הכף. אז על מה הויכוח? מהן הסוגיות הגדולות שעל שולחנו של נגיד/נגידה שיכנסו סוף סוף לתפקיד?

דולרים

(או: ישראל Vs הספקולנטים)

אולי החידוש המובהק של פישר בתפקידו כנגיד בנק מרכזי, הוא המעורבות של בנק ישראל במסחר בשוק המט"ח. בנק ישראל רכש עשרות מילארדי דולרים בשוק, בנסיון לייצב את שער השקל/דולר (כלומר בכמה שקלים נקנה/נמכר דולר) ברמה רלוונטית לקיום תעשיית הייצוא הישראלית.

The tulip speculation

אילוסטרציה: בועת הצבעונים ההולנדית – הבועה המתועדת הראשונה

למי שפיספס בשנים האחרונות מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה ספקולטיבית וממונפת בשער השקל/דולר. כזו שמנצלת את הקלות היחסית שבה אפשר להשפיע על השוק (בגלל קוטנו, ועוד עיוותים), את פערי הריבית בין אגח אמריקאי לישראלי ועוד. פני המתקפה הזו היא התחזקות מתמדת של השקל ביחס לדולר. כלומר: כל דולר שווה פחות שקלים, או כל שקל שווה פחות דולרים. (כן, מתקפה, והשקל עולה ביחס לדולר, לא משנה מה מתרחש בישראל או בארהב, נתק מוחלט)

על עצם קיומה של המעורבות אין ויכוח, הטבלה לא משקרת:

היקף מאזן בנק ישראל 2001-2012

מעובד מהדוחות הכספיים של הבנק (עיבוד שלי)

נכון, יש הרבה ביקורת מוצדקת על המעורבות הזו. לפני הכל, מהעובדה שעצם המעורבות הזו נדרשה בגלל הליברליזציה במט"ח (ושביבי היה מי שהוביל אותה) ושבלעדיה לא היתה אפשרות לקיים בכלל ספקולציית ענק על השקל.  ביקורת על כך שהמעורבות האקטיבית והמתוקשרת של ימי פישר החליפה את "ההתערבות האוטומטית" שיצרה רצועת האלכסון, זאת שחוסלה סופית ב 2005 , בברכת הנגיד דאז, אותו פישר ממש (והסבר על רצועת האלכסון – למטה).  יש גם טענה (שאחרי שקראתי גם השתכנעתי לפחות מחלק מטיעוניה) שאופן ההתערבות של פישר שירת את המשך קיום הספקולציה. ומהימין הכלכלי ביקורת חריפה על עצם ההתערבות בשוק.

אבל בסיכומו של דבר, לטעמי, עצם קיום התערבות מאסיבית בשוק המטח של בנק ישראל לפרק זמן ארוך מאתגרת את קונוונציית "הלסה-פייר"(כלכלת השוק) של החשיבה הכלכלית "האוצרית/שטרסלרית" המצויה כאן ובוודאי מציבה רף ציפיות חדש/ישן מנגיד בנק ישראל, לנהל את שער הדולר. 

לפיכך שאלת תפקידו של בנק ישראל בשוק המט"ח והמדיניות הרצויה היא אחת השאלות הבוערות על המדוכה של מינוי נגיד. האורתודוכסים מבועתים מהאפשרות שהנגיד/ה הבא ימשיך את הקו הפישרי של מעורבות, בוודאי ממעורבות אפקטיבית מזו של פישר כזו שתפגע באמת "בשוק החופשי" לכאורה של המסחר הספקולטיבי במט"ח.

מנגד, התעשיינים, בפרט תעשיית היצוא וההייטק משוועים ליד יציבה של בנק ישראל על ההגה ולשער מט"ח שאפשר לקיים בו תעשייה ישראלית (וכן, בזה הם מתכוונים לשער שהם מרוויחים בו יפה) ובפרט לשער יציב וקבוע יחסית.

האפשרויות: כל האופציות פתוחות: מפרו התערבות ברת קיימה בשוק ושינוי שיווי המשקל , דרך "פרו התערבות" כעמדה עקרונית, אבל הפעלה מהוססת ובעייתית שלה וכלה בעמדה "אנטי התערבותית" מובהקת של "תנו לשוק לעשות את שלו", בעצם פרו ספקולנטית במצב היום. לא ברור, לי לפחות, במה מעוניינת הצמרת הפוליטית ומקורביה. לגבי המועמדים, צריך להזהר מהמובן מאליו: פרנקל, שהיה המועמד המוביל, היה מי שהנהיג כנגיד את רצועת האלכסון האנטי ספקולטיבית והפרו התערבותית (אמנם פתחיה בר שביט פיתח אותה ויש אומרים שהיא נאכפה על פרנקל, אינני יודע בוודאות).

במאמר מוסגר:

בכל מקרה לא צריך "להפיל את כל התיק" בנושא שער השקל על בנק ישראל.  אין לי ספק גם באחריות האוצר לסיטואציה, שכן גם אם ההתערבות הייתה מוצדקת וגם אם היא היתה מספיקה (והיא לא) היא לא יכלה להשיג את מטרותיה (המוצהרות לפחות) בלי מעורבות פעילה של האוצר בצד שלו, אול בדמות הטלת "מס טובין" על תנועות הון קצרות טווח. מיסוי משקיעי חו"ל קצרי טווח באג"ח ממשלתי שקלי וכד'. אבל מעורבות אוצרית לא הייתה בנמצא. זה אולי רמז בפני עצמו למה תהיה המדיניות המועדפת על האוצר.

מטרות המדיניות המוניטרית

סוגייה מרכזית שנייה היא הויכוח על מה מטרות המדיניות המוניטרית שמוביל בנק ישראל.

הפד, הבנק המרכזי המשפיע של ארה"ב, מגדיר את מטרות המדיניות המוניטרית שלו כ:"תעסוקה מלאה, יציבות מחירים ושערי ריבית מתונים (moderate) לטווח הארוך." ובנוסף מטרות כלפי מערכת הבנקאות, המערכת הפדרלית ותפקידו של הבנק כ"מלווה של מוצא אחרון".

בחוק בנק ישראל החדש לעומת זאת, מוגדרת היררכיה ברורה ושונה במובהק מזו של הפד: קודם כל יציבות מחירים "כיעד מרכזי" וכיעד משני במובהק:"לתמוך במטרות אחרות של המדיניות הכלכלית של הממשלה, במיוחד צמיחה, תעסוקה וצמצום פערים חברתיים, בתנאי שלדעת הוועדה לא תהיה בכך פגיעה בהשגת יציבות המחירים לאורך זמן". השוני בין הדגשים ברור: הפד אמון על תעסוקה מלאה (שגוזרת גם צמיחה משמעותית כצורך קודם) ואילו בנק ישראל אמון על "יציבות מחירים" ואם "בא טוב" אז גם "לסייע"  לצמיחה, תעסוקה וצמצום פערים.

לנגיד שימונה יכולה להיות השפעה רבה על פעולת הבנק לאור מטרות אלו והאם הוא "מותח" את ההגדרות לכיוון אקטיבי יותר של תמיכה בצמיחה ותעסוקה מלאה או תופש את מטרות הבנק באופן המצמצם ביותר – "יציבות מחירים" גם אם יישום מדיניות כזו (בד"כ ריבית גבוהה) תביא למיתון.

הגדרת מטרות המדיניות המוניטרית גוזרת קודם כל את גובה הריבית ואת "שולי הבטחון" שלוקח הבנק. כך למשל בנק מרכזי ממוקד בצמיחה, יסתכן ב "פיספוס" של יעד האינפלציה ע"מ לא להכניס את המשק למיתון. בנקאי מרכזי שמתעניין רק באינפלציה, יראה בכל מצב תסריט שיכול לגרום לאינפלציה ותירוץ להעלאת ריבית (נוסח ההחלטה האומללה של הבנק המרכזי האירופאי להעלות את הריבית בעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול). וחשוב לזכור, גם אם הריבית היא כלי מדיניות מרכזי של הבנק המרכזי היא ממש לא הכלי היחידי, אבל מטרות המדיניות המוניטרית מעצבות את השימוש בכל הכלים.

זוהי אולי "הסוגיה הגדולה" הציבורי והבולטת השנייה לעניין מינוי הנגיד ובדומה לויכוח על מדיניות המט"ח גם כאן יש כוחות רבי עצמה שמושכים לכאן או לכאן.   נדמה לי שכאן הקונצנזוס בצמרת הפוליטית הוא ברור יותר: קודם כל יעד האינפלציה, וכמה שיותר שמרני יותר טוב ואח"כ כל השאר, אם בכלל.

אני חושש שהקונצנזוס השמרני הזה לא צפוי לעשות טוב לכלכלת ישראל.

ריבית

כשקראתי שוב את הפוסט הבנתי שכתבתי פוסט שלם על שיקולי וויכוחי המדיניות של בנק ישראל ולא הזכרתי כלל את הריבית. הכלי המוניטרי המרכזי של בנק ישראל.  הריבית קצרת הטווח מושפעת ישירות מהחלטות הריבית של בנק ישראל (שבעצם קובעות ריבית לבנקים מול בנק ישראל) במנגנון "תרגום" לגובה ריבית הפריים ומשם לרוב הריביות במשק.  פישר הוריד את ריבית בנק ישראל למה שמכונה "שפל היסטורי" אבל חשוב לציין. עדיין קיים פער ריביות משמעותי בין ישראל לעולם המפותח.  בארה"ב למשל יש דה פקטו ריבית שלילית (הריבית הנומינלית בשקלול האינפלציה) כבר כמה שנים.  הויכוח הוא לא רק על גובה הריבית הרצוי למשק הישראלי, אלא גם התזמונים והאופנים של העלאות הריבית, מי מחליט על שינויי השער ועוד. כהכללה אפשר לומר שיש מי שחושב שצריכה להיות העלאת ריבית משמעותית – בעיקר להתמודד עם עליית מחיר הנדלן, יש קבוצה לא קטנה שמרוצה מהמצב הנוכחי שמדלק מחד ספקולנטים בכסף זול ומאידך מאפשר לעסקים לווים ולהמוני משלמי המשכנתא לחיות ויש מי שחושב (ואני נמנה איתם) שצריך למצוא דרך לבצע ריבית דיפרנציאלית: ריבית זולה יותר ומפוקחת למשכנתאות (אבל לא למשקיעים) והלוואות עסקיות וריבית יקרה ומוגבלת לספקולנטים.

גם היום בנק ישראל מפעיל בעצם ריבית דיפרנציאלית: הוא אמנם לא קורא לזה ככה, אבל ההנחיות של בנק ישראל על מה מגבלות ההון העצמי בהלוואות מסוגים שונים, כמה אחוז מאיזה סוג של הלוואה הבנקים צריכים לסווג כחוב בסיכון (מסופק) או מוגבל, כמה אחוז מתיק האשראי שלהם יכולים להלוות לכל סוג של הלוואה וכו'. לדוגמא: ההנחיות היום מטות נגד אשראי לקבלנים אבל בעד אשראי זול ללוקחי משכנתאות – גם להשקעה. מה שיוצר בין השאר "שוק של מוכרים" שבו יש מעט כסף לבנות דירות וכתוצאה מכך מעט דירות ומול זה הרבה כסף לקנות דירות התוצאה, עליית מחירים.  יש כמובן עוד שווקי ריבית וברבים מהם יש עיוותים כאלו.  האם בנק ישראל תחת הנהגת נגיד/ה חדש/ה ינווטו אחרת את שווקי הריבית?

מעיון לדוגמא בהחלטות הריבית של בנק ישראל (ומגיעה מילה טובה לפישר ולצוות בנק ישראל על המעבר לפרסום הפרוטוקולים בצורה גלויה ושקופה א-לה הפד, לאוצר יש עוד הרבה מה ללמוד בתחום הזה) אפשר ללמוד מה היו השיקולים החודש להשאיר את הריבית על הגובה הנוכחי (בהצבעה השתתפה קרנית פלוג והצביעה עם הקונצנזוס על שימור המצב הנוכחי).  מחד חושבים בבנק ישראל שייסוף השקל והחלשות הפעילות הכלכלית (כלומר גלישה למיתון) דורשת הפחתת ריבית, מאידך הם חוששים מהמשך עליית מחירי הדיור כתוצאה מהכסף הזול.  לטעמי, החצי השני של המשוואה הוא שקרי ונועד להצדיק את אי ההורדה, מחירי הדיור בדהירה חופשית ועוד הורדת ריבית קטנה לא תשנה הרבה. מעבר לכך, כפי שציינתי לפני כן, הם יכלו גם להגביל את הריבית הספקולטיבית בכלים אחרים במקום לקבל את המצב as is. את הריבית היה צריך להוריד, האם בין המועמדים לתפקיד נגיד בנק ישראל יהיה מישהו שאיננו נץ מוניטריסטי?

האפשרויות: בדיווח (השטרסלרי אמנם) על פרנקל דובר על תמיכתו בחזרה למשטר של ריבית גבוהה, כפי שהיה נהוג גם בתקופתו הקודמת כנגיד.  השאר הם תעלומה מבחינתי אבל ספק אם יש אנטי מוניטריסט בחבורה הזו.

חישוקאים

(או: מי רוצה נגיד חזק)

נחמיה שטרסלר, הדובר הסמי רשמי של קו הימין האוצרי הרדיקלי, כתב בטור שלו על ליידרמן (שהתיישן כמובן במהירות) באכזבה לא מוסתרת ש (בציטוט חופשי):

הוא גם לא יוכל להרים את קולו על יאיר לפיד או על בנימין נתניהו אם יעזו לחרוג מהתקציב – כמו שפרנקל היה יכול לעשות.

כלומר אחד התפקידים שהעיתונות הכלכלית מועידה בעצם לנגיד המיועד היא למשמע ול"חשק" את הצמרת הכלכלית הישראלית. כך שגם אם יעיזו לחשוב אחרת מאורתודוכסיית שיקגו האוצרית הנגיד יתערב "ידפוק על השולחן" ויישר אותם.

תארו לעצמכם את המשפט הזה נאמר על בחירת רמטכ"ל:

"הרמטכ"ל שנבחר יוכל להרים את קולו על ראש הממשלה, לאכוף החלטה על תקיפה באיראן בניגוד לרצון השרים ואף ליצור רצועת בטחון בגבול הסורי, גם בניגוד להחלטת ממשלה"

ברור שזהו משפט בלתי נסבל – איום ברור ומיידי על הדמוקרטיה הישראלית, אבל במפתיע, רבים מבעלי הטור שיהיו מבועתים, ובצדק, מהתסריט שתואר בנוגע הרמטכ"ל תומכים בהתלהבות בתסריט דומה ביחס לנגיד.

עוד זווית על תפקיד "החישוקאי" היא זו של ראש הממשלה המכהן, אדריכל הימין הישראלי החדש. הרצון בנגיד "שידפוק על השולחן" וידע לכפות מדיניות על הממשלה הוא רצון לכפות את המדיניות הכלכלית (ה ר ע ה) הנוכחית על הממשלה הבאה, זו שתקבל את הנגיד שימונה בירושה.

נראה שבנושא הזה הצמרת הפוליטית חלוקה, לאו דווקא מטעמי דאגה יתרה לדמוקרטיה הישראלית אלא יותר לעצמם.  נראה שרוה"מ ובפרט שר האוצר, אחרי ההתנסות שלו בנזיפה מפישר, לא "מתלהבים" ליילד גורם מתחרה שעלול לפגוע במעמדם או בדימוי הציבורי שלהם. אולי זה רק נדמה לי.

ילדים

אגב הסעיף הקודם, ביטוי שצריך להעלם מלקסיקון הסיקור הוא "המבוגר האחראי" ביטוי שנדמה לי שהשתרש בימי פישר ומנסה למכור לנו דימוי מסויים מאוד של הנגיד. מבוגר הוא "מי שיודע לקבל החלטות קשות", אולי גם "להרים את קולו שצריך". מישהו שאפשר "לסמוך עליו" ושיעשה סדר בין "הילדים". הילדים במשל הזה הם הפוליטיקאים ואולי גם אנחנו. תזכורת: הפוליטיקאים הם נבחרי הציבור, נציגי העם. הנגיד, כל נגיד, הוא פקיד ממונה. בכיר, אבל לא נבחר.

בעיני, אין הבדל מהותי בין לנסות למכור לנו את הנגיד כ"מנהיג כלכלי" חזק ש"יעשה פה סדר" לכל "מנהיג חזק" אחר. אנחנו לא צריכים פה "דמות אב" אלא נגיד ומוטב שהטרמינולוגיה הזו תעלם.

בנק ישראל והבנקים הישראליים

מעבר לתפקיד המוניטרי של בנק ישראל התפקיד המרכזי הנוסף שלו, כמוגדר גם בחוק ובמטרות הבנק הוא:

"לתמוך ביציבותה של המערכת הפיננסית ובפעילותה הסדירה"

המפקח על הבנקים הוא הזרוע המרכזית של בנק ישראל למימוש התפקיד הזה, אבל לפחות בעשרים השנה האחרונות בנק ישראל בוחר לראות את תפקידו בתחום כשימור היציבות של הבנקים, גם בלי להתחשב בלקוחות שלהם (חלק משמעותי ביציבות ארוכת הטווח). מבחינת בנק ישראל הלקוחות יכולים להיות פרה חולבת עם ריביות העושק, כל עוד הבנקים "יציבים". במה הבנק המרכזי מתעסק? במשטר התאגידי בבנקים (ובצדק) ובעמלות הבנקים. כאילו זו הסוגיה המרכזית. כבר כתבתי פוסט "כולם מדברים על עמלות" על הנושא אז לא ארחיב כאן יותר. אבל נגיד שיבחר להתעסק עם המרווחים הגבוהים שמשלמים משקי הבית והעסקים הקטנים יהיה קו מרענן ומחדש.

שווה גם לשים לב שהחוק החדש מגדיר "המערכת הפיננסית" ולא רק "המערכת הבנקאית, וראו הפרק על "אקטיביזם", זו עוד כפפה שהבנק המרכזי יכול לבחור להרים.

אקטיביזם

עוד סוגיה שכבר הזכרתי היא האקטיביזם של הבנק המרכזי בשוק ואחדד: אקטיביזם בניגוד למה שנדמה לפעמים מהסיקור הכלכלי כאן היא לא התבטאות ציבורית "מסעירה" כזו או אחרת. נכון, שלפעמים התבטאות ציבורית ברורה על הקווים האדומים ומטרות הבנק משרתת מטרה חשובה (וראו ההנחיות הברורות שמוציא הפד עד מתי ימשיך את המדיניות הנוכחית שלו) אבל לא בכך הכוונה לאקטיביזם. אקטיביזם של הבנק המרכזי הוא פעולה של הבנק בשוק הפתוח.  נכון שהפעולה של בנק ישראל בשוק המט"ח היא פעולה כזו, אבל האפשרויות שפתוחות לבנק מרכזי אקטיביסטי הן עוד רחבות בהרבה ואפשר להדגים בקלות מהבחירות והפעולות של הפד בשנות המשבר הכלכלי הגדול. כולל ימים שהפד היה בעצם "היד היחידה" והאחרונה בשוק.

אם אתם תוהים לגבי המצב בישראל מספיק שתציצו במאזן של בנק ישראל שהראנו מקודם:

היקף מאזן בנק ישראל 2001-2012

מעובד מהדוחות הכספיים של הבנק (עיבוד שלי)

מעניין לא פחות מה אין בו. שימו לב שהיקף המאזן של בנק ישראל (שמשקפת בעצם את המעורבות שלו "בשוק הפתוח") מתאים כמעט לגמרי לנכסים שלו במט"ח. אין גידול בנכסים השקליים במאזן בנק ישראל. כלומר בנק ישראל בוחר שלא להיות "שחקן" בשוק הפתוח. ( נכון שיש אפשרויות פעולה בשוק הפתוח שאינן כרוכות בגידול במאזן, אבל מעיון במאזן גם הן לא קורות)

חשוב לי לציין: פעולה ב"שוק הפתוח" כולל רכישת ומכירת אג"ח ממשלתי (ואולי לא רק ממשלתי) ועוד היא הדרך האפקטיבית להשפיע על שיעורי הריבית ארוכת הטווח, שמושפעת הרבה פחות מהריבית קצרת הטווח שמושפעת מאוד מהחלטות בנק ישראל. במקרים מסויימים זו גם המדיניות האפקטיבית שנותרת גם לגבי הריבית קצרת הטווח (כמו בארה"ב עכשיו) כך שהויתור על פעולה כזו מבטא תפישה מצומצמת מאוד על תפקיד הבנק המרכזי והכלים הנתונים לו.

מה למשל יכול בנק מרכזי אקטיביסטי לעשות? בואו ניקח דוגמא מהפד:

אם למשל נציץ במאזן של ה"פדרל רזרב" – הבנק המרכזי האמריקאי. היינו מגלים תמונה שונה לגמרי מזו של בנק ישראל. המאזן של הפד גדל וגדל תוך ביצוע משולב של "הרחבה כמותית"  (ה QE המפורסם שהפד מבצע) ובתקופות מסויימות במשבר גם ביצוע גרסה מודרנית ל Operation twist משנות ה70. (למי שלא סגור על Operation twist ועל ההרחבה הכמותית – Qe יש נספח מושגי למטה)

אגב, בשיאו של המשבר הפד לא הסתפק באג"ח ממשלתי אלא קנה גם אג"ח חברות ובנקאים מסויימים, שהיווה חלופה בשוק לאג"ח ממשלתי כמו גם שקל לקנות נכסים "רעילים" ממאזני הבנקים ועוד. בכך הבנק הפך, כפי שציינתי קודם, לא רק ל"מלווה של מוצא אחרון" כשהמסחר הבין בנקאי מת אלא גם ל"יד האחרונה בשוק". תפקיד שבלעדיו כנראה היה המשבר הכלכלי כבר במצב גרוע בהרבה.

כאמור בתחילת הפיסקה, נכון להיום, בנק ישראל לא במשחק של פעולה בשוק הפתוח מעבר לתחום המט"ח.  אחרי המהפכה התודעתית שחולל פישר,  זהו סירוב מודע למעורבות כזו. ותחימה "בכוח" של אופציית המעורבות ככזו שמכוונת רק "החוצה" (למסחר במט"ח) ולא "פנימה".

הפער המדובר בין הפד לבנק ישראל מבטא לטעמי גם את ההבדלים שתיארתי שבין הגדרת המשימה של הפד לזו של בנק ישראל. מכיוון שהפד רואה את עצמו כאחראי על הצמיחה בארה"ב הוא נוקט בכל כלי שנדרש כדי לקיים צמיחה בת קיימה, ואם הריבית ארוכת הטווח מאיימת עליה, הבנק יפשיל שרוולים ויתערב (נכון שהגישה הזו חריגה גם בהיסטוריה של הפד, כנראה שצריך לתת את הקרדיט לבן ברננקי על זה).  נגיד שמחוייב לצמיחה של המשק הישראלי יצטרך להפעיל את בנק ישראל גם בתוך שוק החוב ארוך הטווח בישראל. (והנה מבחן לקמוס טוב לנגיד החדש – האם היקף המאזן השקלי של בנק ישראלי בניכוי מט"ח, עולה או יורד).

כתבתי שהפער הזה מבטא גם את ההבדל במשימה,  כי אני חושב שעמדה אקטיביסטית/לא אקטיביסבטית של הבנק המרכזי היא ויכוח בפני עצמו, שאיננו מקביל במדויק לקווי השבר והויכוח על משימת הבנק המרכזי. דוגמא לכך היא ההבדל בין קליין לפישר, שניהם חסידים כנראה של אותו הקו המוניטריסטי ואנשי אסכולת שיקגו מהימין הכלכלי המובהק ותומכים מובהקים בהגדרה מצמצמת של מטרות הבנק המרכזי ליציבות מחירים בלבד. אבל בעוד קליין במובהק הוביל של מזעור המעורבות בשוק, פישר, לפחות בתחום המט"ח, פעל אחרת לגמרי.

מה רוצים בצמרת הפוליטית? לא ברור. דווקא הפסילה המקדמית של קרנית פלוג, מועמדת "פקידותית" והרצון למנות "קליבר" בין לאומי יכול לתת לגיטמציה לכיוון אקטיביסטי יותר. לכו תדעו.

קרנית

התחלנו מאי מינוי ד"ר קרנית פלוג, המשנה לנגיד לתפקיד נגידת בנק ישראל וכאן כנראה נסיים. מסקימיניג שלי בדברים שקרנית פלוג כתבה או נשאה בשנים האחרונות לא מצאתי עדות לזה שהיא מחזיקה בקו כלכלי שונה מהותית מהמועמדים האחרים. גם המינוי שלה ע"י פישר מחשיד אותה אוטומטית כמעט בעיני.

מהמעט שמצאתי אפשר להתרשם שהיא לא מאמינה בהעלאת ריבית ככלי להתמודדות עם משבר הדיור/בועת הנדלן אלא בפעולה ממשלתית בנושא, כך שאפשר להבדיל אותה אולי מתומכי הקו הנקשה של העלאת ריבית לפני הכל. אבל לא הרבה יותר מזה.

אבל למרות זאת, כיוון שאינני מאמין שהיא נפסלה רק מסיבות אישיות. יש משהו שמסתתר שם. אם מישהו מקוראי הבלוג יודע להפנות את תשומת הלב למה – אשמח.

במקום סיכום: הצעה לשימוע הציבורי

בשבועות האחרונים, בעקבות "פיאסקו המינוי" מדובר לא מעט בצורך בשימוע ציבורי לתפקיד בכיר כזה. ועדת טירקל בודקת את "כשרות" המועמדים בעיקר במבחני מינהל תקין, לצערי גם תומכי "שימוע ציבורי" מדמיינים משהו כזה, רק בידי הכנסת ועם אפשרות לשאול שאלות על עמדותיו בנושא זכויות נשים, אפליית מיעוטים וכדומה.

אבל הדוגמה שצריכה להנחות אותנו היא השימוע הציבורי הנהוג בקונגרס לתפקידים ציבוריים בכירים. נכון, גם שם, בעידן "הלעומתיות" של הקונגרס לבית לבן דמוקרטי, השימוע עתיר שטויות, התנגחות ועמידה בכללי הפוליטיקלי קורקט. אבל בנוסף לכל זה, יש ניסיון אמיתי להבין ולחשוף את עמדות המועמד בנושאי העומק של התפקיד אליו הוא מיועד.

אז במקום סיכום אציע רשימת שאלות לשימוע ציבורי לנגיד/ה המיועד לבנק ישראל. שאלות שינסו, ברוח הפוסט הזה, להציף את סוגיות המהות, ולא רק את הטקס.  אולי יהיה מי שיאמץ אותן.

שש שאלות למועמדת/מועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל:

1. תאר מהן בעיניך מטרות המדיניות המוניטרית של בנק מרכזי בכלל ובפרט מה צריכות להיות המטרות של בנק ישראל נכון להיום.

2.  מהי המדיניות הרצויה בעיניך לבנק ישראל בתחום המט"ח? האם קיים שער שקל/דולר שעל הבנק להגן עליו, מהו בעיניך ומהם הכלים שבעזרתם צריך הבנק להגן על השער.  בפרט מה עמדתך על חזרה למשטר "רצועת הניוד" בפורמט כזה או אחר.

ורמז למחליטים שלנו: אם אחת התשובות של המועמד או יותר כוללת את המילים "הנחיית השוק באמצעות ציפיות" ו"לתת לשוק לעשות את שלו"  או משהו בדומה – אנחנו לא בכיוון הנכון.

3. מהו יעד האינפלציה הרצוי בעינך למשק הישראלי? כיצד יש לקבוע את העמידה או אי העמידה ביעד האינפלציה ולאיזה טווח. מהי ריבית בנק ישראל שלדעתך תשיג יעד זה נכון להיום. מה השיקולים המכריעים לגובה הריבית.

4. איך תגדיר את מטרות בנק ישראל ביחס למערכת הבנקאות הישראלית? במה תמקד את פעילותך מול הבנקים: בעמלות, במינהל תקין, במרווחים, בבעלות או בסוגיות אחרות?

5. האם לדעתך בנק ישראל צריך להתערב בשוק הפתוח בכלים נוספים מעבר לגובה הריבית ואם כן באיזה כלים.

6. מה תפקידו של בנק ישראל ביחס למשבר הדיור בישראל, מה עליו לעשות כדי לפתור את המשבר הזה, עם פגיעה מינימלית במאות אלפי הישראלים שכבר לקחו משכנתא בתקופת הבועה.

גם אם לא יהיה מי שיאמץ את ההצעה ובכלל לא יהיה שימוע ציבורי אפשר להשתמש בשאלות האלו כנייר לקמוס לביצוע תפקיד הנגיד ומעקב אחרי מדיניות בנק ישראל.

נ.ב – הבהרה

ככל שפיאסקו מינוי הנגיד ממשיך ומדרדר, עולה הצורך להבהיר – אין לי ספק שאי אפשר למנות בעל תפקיד ציבורי בכיר שיש ספק ביושרה האישית שלו ובטח ובטח במי שפוגע בנשים או באחרים בכלל. לא ניסיתי למזער את הסוגיות שפסלו את פרנקל או ליידרמן אלא להאיר מהן הסוגיות המהותיות שעל הפרק.

וגילוי נאות -כמקובל כאן:קובץ אקסל עם החישובים שבפוסט

נספח מושגי:

כיוון שבפוסט הזה הזכרתי מושגים שאני לא בטוח שכל הקוראים מכירים אז הנה הסבר קצר:

רצועת האלכסון (או רצועת הניוד) – היתה שיטה "סמי אוטומטית" להתאמת שער החליפין של השקל לשינויי בתנאי המסחר בעולם, תוך מתן ודאות ליצואנים ויבואנים ושמירה על השקל מספקולציה. את הרצועה "המציא" הכלכלן פתחיה בר שביט ז"ל והיא אומצה בתקופת פרנקל הראשונה. "רצועה" – כי נקבע טווח מחירים במסחר דולר/שקל שמבוסס על פער אחוזי מ"מרכז הרצועה" הרצוי. אם שער השקל ביחס לדולר הופך לגבוה מדי (ייסוף) יבוצע פיחות אוטומטי. אם הדולר יתחזק מדי (פיחות של השקל) יבוצע ייסוף (ע"י מכירת דולרים וקניית שקלים). ואלכסון כי הרצועה כללה גם "שיפוע" שביטא בעצם את פער האינפציה הרצוי בין ישראל לעולם המפותח (פער שנובע מהצורך בצמיחה מואצת בשביל להגיע לעולם המפותח.. על זה כבר מזמן ויתרו כאן) שיפוע שבו כל יום היחס שקל/דולר הרצוי עלה מעט.  הרצועה אפשרה גם וודאות ליבואנים ויצואנים וגם  ייצבה קו הגנה ברור על השקל ממתקפה ספקולטיבית. המוניטריסטים אף פעם לא אהבו את הרצועה ויצאו למסע ארוך של שחיקה שלה, ע"י שינוי השיפועים, רוחב הרצועה (שלפני ביטולה כבר עלה ל60%) וכו'.

ב- 9 ביוני 2005 הודיעו ראש הממשלה אריאל שרון, שר האוצר בנימין נתניהו ונגיד בנק ישראל הפרופ' סטנלי פישר על ביטול רצועת הניוד של השקל. בהודעה הודגש שמדובר בצעד טכני בלבד. (ויקיפדיה)

צעד טכני בלבד?

ב"הארץ" שחגגו את ביטול הרצועה ב 2005 בחרו להביא את דבריו של מנהל חדר העסקאות של לאומי דאז מייצגים את "הפעילים בשוק המט"ח":

מנהל חדר העסקות בבנק לאומי, אילן ויסקין, אמר הבוקר כי ביטול רצועת הניוד כלל אינו רלוונטי: "הרצועה כל כך רחבה עד שיש צורך בעלייה של 70% בשער הדולר או ירידה של 20%, על מנת שהרצועה באמת תיכנס לתוקף. שוק המט"ח זז בשיעורים של 5%-3% בשנה, כך שאנו רואים שהרצועה ממילא אינה מגיעה למצב של תפקוד.

באותו היום עמד שער השקל/דולר על 4.41. ירידה של 20% דאז היא 3.52, בערך איפה שמסתובב לדוגמא שער הדולר בימים האחרונים. כמובן שהחישוב הנכון צריך לכלול את השיפוע המובנה ברצועה (ונניח את השיפוע המוקטן של 4% ולא את המקורי שהיה גבוה יותר) – ע"פ חישוב כזה – הגבול התחתון של  הרצועה (אליבא ויסקין, בלי שאפילו בדקתי את הנתונים שלו) היה עומד היום על 4.83.. שיעור גבוה בהרבה משער הדולר הנוכחי וגם דוגמה לכמה ההתערבות הנוכחית היא לא ממש אפקטיבית ולא ממש מגינה על היצרנים בשקל.

הרחבה כמותית (QE) היא אמצעי מוניטרי לתקופות שבהן הורדת הריבית האפקטיבית ל0 (אפס) לא מסייעת להמריץ את הכלכלה למיתון. הבנק המרכזי רוכש אג"ח מהבנקים תוך הגדלת המאזן שלו (הגדלה מקבילה של ההתחייבויות) ובעצם מייצר כסף חדש , תוך תקווה שהצפת השוק בכסף תתניע מחדש את הכלכלה ותתמרץ את הבנקים להלוות יותר

בOperation Twist הפד קונה אג"ח ממשלתי ארוך טווח ומוכר קצר טווח ובכך מעלה את ערך האג"ח שזה שווה ערך להורדת הריבית האפקטיבית עליו בשוק. הפעולה הזו משפיעה לא רק על עלויות גיוס ההון הממשלתי אלא כיוון שזה הבנצ'מארק לכל הריבית ארוכת הטווח בשוק היא מסייעת להפחית את הריבית ארוכת הטוח האפקטיבית בכלל.  פעולה כזו אגב, אפילו לא מגדילה בהכרח את מאזני הבנק, אלא רק משנה אותם. (איך אנחנו יודעים שלא עושים פה כזו? ממבט על הרכב הנכסים במאזן ובכלל השיעור הנמוך מאוד של נכסים שקלים במאזן בנק ישראל מצביע על זה שהוא לא במשחק)

אסכולת שיקגו ("האורתודוכסייה") – היא אסכולה כלכלית שמרכזה תקופה מסויימת היתה אוניברסיטת שיקגו, המשך לאסכולה הניאו אוסטרית השמרנית שמנהיגיה: פון האייק ופון מיזס היגרו לארה"ב ולימדו בשיקגו. מעבר להאייק, הדובר הבולט שלה היה מילטון פרידמן אבל דמויות בולטות אחרות כוללת את גארי בקר, פול וולקר ואחרים. בארץ פרנקל הוא איש שיקגו מובהק. הכינוי לכלכלה השמרנית שהם מקדמים הוא "מוניטריזם" ועיקרו מאבק באינפלציה כיעד מרכזי, ואולי יחיד, של המדיניות הכלכלית הממשלתית ומבקרים שליטה בכמות הכסף ע"י הריבית על מעורבות ממשלתית פיסקלית באמצעות התקציב. אסכולת שיקגו מזוהה גם עם לסה -פייר קיצוני שבו יש מינימום ממשלה ומקסימום שוק חופשי (גם בתחומים כמו כליאה, חינוך ועוד), ניהול השוק באמצעות "ניהול ציפיות" במקום פעולה ממשית, הורדת מס פרוגרסיבי והעדפת מיסוי רגרסיבי, הקטנת תקציבים ממשלתים וכדומה. קרוגמן כתב מצויין על קריסת קונספציית שיקגו בעקבות המשבר הכלכלי הגדול. כנראה שלכאן הידיעות האלו עוד לא הגיעו.

משבר הדיור (חלק ב') -איפה האדמות?

(המשך הפוסט הקודם בנושא משבר הדיור)

בפוסט הקודם סקרתי כשל שוק מרכזי במשבר הדיור בישראל: הפרופרציה של הבנייה הנמוכה ביחס לגבוהה. הראיתי איך כשל השוק הזה פוגע בחיים של כולנו ומשעבד חלק גדול מהציבור בישראל לחוב אדיר, שקשה מאוד לשרת.

הפעם נעמיק לתוך כשל שוק קשה אף יותר: האדמות  וגם לאחרים.

איפה האדמות? (או קווים לדמותם של ספסרי הקרקע)

עוד כיוון על אותו נושא אפשר ללמוד מההודעה לתקשורת של משרד השיכון שמספרת בגאווה על עלייה ניכרת של 42% במכירת דירות ביוזמת משרד השיכון כמו גם על שיא במלאי הדירות ביוזמת משרד השיכון שהחלה בנייתם (שימו לב "החלה" לא אומר הסתיימה) שהגיעו ל6,125 דירות. במרקר ובגלובס פימפמו את ההודעה הזאת As is, כולל "הניתוחים" שהמשרד מספק בהודעה.  מה שנשמט מהחגיגות הוא הפסקה הבאה במידעון של משרד השיכון:

"מלאי הדירות החדשות, בקרקעות ששווקו ליזמים אך טרם החלה בינתיים: במאי 2013 מדובר בכ- 23,520 דירות ביישובים האלה: חריש כ-4,400, ראש העין 2,750, ירושלים 1,800, באר שבע 1,690, בית שמש 1,620 ומודיעין 1,270. יישובים בולטים נוספים הם אשקלון, לוד, נצרת, נצרת עילית ויוקנעם עילית."

מה מתברר שנשמט מהסיקור ע"י עיתונאים שקראו רק את החלק הראשון של ההודעה לציבור? נשמטה העובדה הפשוטה שבזמן שיש משבר דיור רחב מימדים בישראל (שסקרו בפוסט הקודם) יש 23,000 יחידות שבכלל לא נבנו למרות שהקרקע שווקה ליזמים!. כמעט פי 4 ממספר הדירות שכן נבנו.

זוכרים לפני כמה שנים שנתניהו הלך להפריט את מקרקעי ישראל (ע"י הפרטת המינהל)? שסיפרו לנו שהבעיה שאין מספיק קרקעות ב"שוק" וצריך להציף את השוק? חברי, שהתנגדו למה שכונה "אם כל ההפרטות" טענו כנגד שאין בעיית קרקעות בשוק אלא שהבעיה היא בכלל אגירת קרקעות ע"י החברות הקבלניות. אלו שמווסתות את השוק והמחירים. ההודעה לתקשורת  חושפת בדרך אגב את שקר "הצפת השוק בקרקעות" . השוק מוצף בקרקעות וחברות הבנייה מספסרות בקרקעות האלו. משחררות אותן טיפין טיפין לשוק. בואו נדגיש את הנתון הזה שוב: חברות הבנייה וסתם ספסרי נדל"ן מחזיקים עתודות קרקע לבניית פי 4 יחידות דיור ממנה שנבנה בפועל.

רגע? הן לא אמורות לרצות לבנות עוד? כמו בפרק "איפה הקומות" גם כאן יש שילוב של אותם אינטרסים בדיוק. מחד: חברות הבנייה מעוניינות במחירי דירות גבוהים שממקסמים את הרווח היזמי. מאידך: גם אם היו רוצות אחרת, מרבית חברות הבנייה לא יכולות לעשות את זה, הן תלויות עד צוואר באשראי בנקאי ואלו, גם בעקבות הוראת בנק ישראל בזמנו על החברה בהתייחסות לאשראי לקבלנים וגם מתוך האינטרס שלהם במשכנתאות גבוהות, ממשיכים לחנוק את חברות הבנייה ומגבילים למעשה את היקף הבנייה בישראל.

גם כאן, יש כשל שוק במימדי ענק. הפרה רוצה להיניק, העגל רוצה לינוק, אבל "היד הנעלמה" של "השוק החופשי המווסת את עצמו" לא מצליחה להביא אותם זה אל זה.  הממשלה? תשאלו אולי.. הממשלה מגיבה למצב הזה כפי שאפשר לצפות: בהתעלמות מהניתוח הכלכלי ובהמשך הדחיפה של אותם "פתרונות" שבעצם הובילו למצב הנוכחי: עוד הפרטה של האדמות והאשראי. עוד התרחקות של המדינה מפעולה יזמית ממשית בשוק ועוד פגיעה בתכנון.

גם כלכלנים קפיטלסטים מובהקים מגדירים כשל שוק מובהק כמקום שבו המדינה היא זו שצריכה להתערב ולפתור אותו. הממשלה בוחרת שלא להתערב (אף לחזק כאמור את גורמי הכשל הזה) כיוון שהמטרה היא לא דיור בר השגה לאזרחי ישראל! המטרה היא חלוקה מחדש חסרת תקדים של ההון הציבורי בדמות  אדמות המדינה לטייקונים, נדלניסטים ואוליגרכים.

ממוצעים, חציונים ועוד קצת שקרים

או: באו לברך ויצאו מקללים.

עוד ביטוי לעומק משבר הדיור הוא היחס בין מספר העסקאות בכלל למספר עסקאות היוקרה. כיוון ששוק היוקרה הוא קבוע בערך, שכן כל שנה לא מתווספות עוד הרבה משפחות לאלפיון העליון ומייד משפרות דיור בהתאם (שלא לדבר על כך שרבות מהעסקאות בשוק היוקרה הן עסקאות על נכסים קיימים – וילות בהרצליה פיתוח ודירות באקירוב שעוברות מיד ליד ולאו דווקא על נכסים חדשים) אפשר להסתכל על ההשפעה שלו על כלל שוק הדיור כאינדיקציה לבריאותו, גם מהזווית של הכלכלה הקפיטליסטית! בשוק דיור בריא, שבו יש הרבה קונים ומוכרים אמורה להיות לשוק היוקרה הקטן השפעה מועטה על המחיר הממוצע.  בפועל מתברר שהמצב שונה:

משרד הבינוי והשיכון מפרסם לראשונה מחירי דירות חציוניים לפי יישוב. המחיר החציוני מייצג נתון שבו מחצית מהעסקות בוצעו במחיר גבוה יותר ממנו, ומחציתן במחיר נמוך יותר ממנו. בניגוד למחיר הממוצע, המחיר החציוני אינו מושפע מערכי קיצון. מחיר ממוצע שהוא גבוה הרבה יותר מהמחיר החציוני מעיד על ביצוע עסקות רבות בדירות יוקרה. פערים אלו מאפיינים במיוחד ערים גדולות, שבהן ניכרת שונוּת רבה בין הנכסים.

אבל למה בעצם משרד השיכון בוחר לפרסם ולדחוף את זה? כיוון שמדובר בפעם הראשונה שבמשרד השיכון פרסמו את הנתון הזה אני חושד שמטרתם הייתה הפוכה, הם התכוונו להראות שבעצם המחירים הם לא גבוהים, זה רק דירות היוקרה מעלות למעלה את הממוצע. אבל במספרים הקטנים של שוק הדיור, זה כמובן לא נכון. יותר מזה, בגלובס טרחו וניתחו את השכר החציוני (עיבוד שבוצע עבורם שכן המדינה לא מפרסמת אותו) מול נתוני עלות הדירה החציונית וגילו שמספר המשכורות ברוטו הנדרשות לרכישת דירה הוא אפילו גבוה מהנתונים הרשמיים ועומד על 207 משכורות חציוניות (מלאות כמובן.. הרבה יותר מחלק המשכורות שבפועל נקדיש למשכנתא) או 150 משכורות לדירת יד שנייה. כך שמסתבר שהסטטיסטיקה הרשמית (שמואשמת ע"י דוברי הימין הכלכלי בהגזמה) אפילו מפחיתה משמעותית באמדנים שלה של יוקר הדיור פה. 

ואפילו הנתון הזה לא נכון. כי הוא לא כולל הוצאה משמעותית מעוד בעלות קניית הדירה. הנתון מחושב לפי מחירי הדירות, אבל שהאדם הרגיל לוקח משכנתא לרכישת דירה הוא מכניס בתוכה עוד כמה שנים של תשלום רק על ריבית המשכנתא. התייקרות הדירות ביחס לשכר משמעותה התייקרות מקבילה של רכיב הריבית (ואיתו רווחי הבנקים)

מה עכשיו?

אבל לאיזו פעולה חלופית, אם בכלל אנחנו יכולים לצפות מהממשלה? בשביל לענות על זה מספיק להסתכל על ממשלת ישראל בתחילת הניינטיז. מדינת ישראל הוצפה (במובן החיובי) במיליון עולי מברה"מ לשעבר. ובאופן פלאי למי שמתבונן מהפרספקטיבה של אופן הפעולה של ממשלות ישראל בעשור האחרון היא בחרה שלא להשקיף מהצד על טרגדיה של מחסור בדיור אלא לצלול ראש לנושא.

מרכיב מרכזי במדיניות היה מה שכונה "בנייה תקציבית" לרמז שמדובר בנייה על חשבון תקציב המדינה – מהכיס של כולנו. בפועל זה לא עלה למדינה סכום משמעותי, הדירות שנבנו בבנייה התקציבית נמכרו לאותם עולים חדשים והכסף חזר לתקציב. מדובר ב"בנייה תזרימית" שמבוצעת על ידי הגוף עם התזרים הכי טוב במשק הישראלי – הממשלה. וזו רק עוד דוגמה קטנה לאיך השיחדש הכלכלי משרת את תומכי השיתוק הממשלתי וההפרטה.

אז המדינה בנתה, יזמה, גיבתה, קנתה, נתנה ערבויות ועוד וכל זאת גם בלי "לדרוס" את השוק הפרטי, המדינה בעצםן הפעילה את שוק הדיור. נכון, גם חטא הוד"לים למיניהם נולד אז כנראה בכל מיני ועדות "עוקפות" מיוחדות. אבל ככלל, מדובר במדיניות שהיא כמעט תמונת מראה של המדיניות הפאסיבית הנוכחית,מדיניות שב ואל תעשה.

מה שאולי עוד גרוע יותר בהשוואה לתגובה של הממשלה דאז הוא שהתגובה הפבלובית כמעט למשבר הדיור בשנים האחרונות היא הפרטת עוד ועוד חלקים מהתשתית הציבורית בתחום הדיור בישראל: בפרט הפרטת התכנון והפרטת הקרקעות. תגובה שגם ביום טוב לא מבטיחה ש – "מחר יהיה פה טוב יותר" אבל במצב של כשל שוק מובהק אזי זריקת עוד ועוד סחורה לשוק לא מתפקד (וייתכן שבתנאי מדינת ישראל גם לא יכול וצריך להיות כאן "שוק" נדלן מתפקד) היא כשל מובהק, כזה שמחריף את המשבר ולא מסייע לפתור אותו.

המשבר המחריף הזה, כאמור בפוסט הקודם, עוד יעוף על כולנו.

הערה על משמעות החנק של אשראי בנקאי על חברות הבנייה (תודה לעופר שדייק את זה):

ישנן חברות בניה רבות ומגוונות מכאן שבשוק זה יש תחרות יחסית. בהעדר מחנק האשראי, שיווי המשקל בין החברות לא היה מאפשר הקפאת קרקאות כיוון שכל חברה היתה מנסה לשווק את הקרקאות ASAP. כלומר: האינטרס של כלל החברות הוא הקפאה (לטובת יצירת מחסור) אך של כל חברה בנפרד הוא בניה (לטובת מימוש מחירים גבוהים), דילמה ממשפחת "דילמת האסיר". בעצם הבנקאים מייצרים, מארגנים ומובילים מהלך של קרטליזציה של שוק הבנייה והקרקעות. מווסתים באמצעות מחנק האשראי את כמות הקרקעות בשוק וכך משרתים גם את החברות שזוכות לרווח גבוה יותר.

משבר הדיור – היבטים נוספים (חלק א')

עוד היבטים על משבר הדיור,  כאלה שצריך להכיר, בעיקר בגלל המשמעויות הרחבות של המשבר הזה. וגם על שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה.

(פוסט ארוך שפוצל לו לשני חלקים)

משבר הדיור

משבר הדיור? כן, משבר הדיור. אני חושש שמושגי השיחדש החלופיים שאתם קוראים בעיתון נבחרו בקפידה. בד"כ נקרא על "נדל"ן" ולא על "דיור". "נדל"ן" מרמז על נכס שיש לנו, סחורה לסחור בה. המילה "דיור" מדייקת את ערך השימוש – איפה שאנחנו גרים, לאו דווקא נכס, לאו דווקא שלנו.  המילה משבר תחסך מאיתנו. יהיה כתוב משהו כמו "שוק הנדל"ן לאן?" או במקרה המשופר "מחירי הדירות שוברים שיא".  אז למה משבר? כי מציאות שבה מרבית אזרחי ישראל לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה היא מציאות משברית.

מרבית? אבל למרבית אזרחי ישראל יש דירה, ישאל השואל וירמוז לטענה דמגוגית שלי. כן, מרבית. עצם קניית הדירה לא אומרת שאתם יכולים להרשות אותה לעצמכם. מי שקנה דירה בשנים האחרונות, בתקופת הזינוק האדיר (83% מ-2006!) קנה חוב אדיר שילווה אותו עד קרוב לסוף גיל העבודה שלו ואפילו אחריו. חוב שלא יאפשר לו לחסוך מספיק לזקנה או לילדים. חוב שעלול למוטט אותו מול כל דרמה אישית או משבר תעסוקתי. חוב שיקטין משמעותית את כוח הקנייה השוטף של הציבור ובכך יקשה לא רק על קוני וקונות הדירות אלא גם ישקיע את המשק הישראלי בדפלציה של מחסור בביקוש.

חוב אדיר? כן, ע"פ נתוני משרד השיכון חוב משקי הבית על דיור עלה ל274 מיליארד (!) ש"ח ב2013 לעומת 194 ב2008 ומשקל החוב לדיור מסך החוב של משקי הבית עלה ל71% (מ 67%).

במשרד השיכון מנסחים קצת אחרת, אבל המסר ברור:

בשנים 2005–2013 עלה השכר הריאלי בכ-2% בלבד, בעוד שהתמ"ג גדל בכ-38%, ומחירי הדירות עלו בכ-45% ריאלית, באותה תקופה. כלומר, עליית מחירי הדירות הייתה גבוהה מעט מהגידול בתמ"ג, ומאחר שהשכר הריאלי נותר יציב יחסית, הרי שחלה עלייה ניכרת במספר המשכורות הנדרשות לרכישת דירה.

פשוט לא? השכר שלכם נתקע (וסביר בגלל שמדובר כאן בשכר ממוצע שהשכר שלכם אפילו נשחק) , החברות הרוויחו יפה ומחירי הדיור זינקו לשמיים.

יותר מזה. מי שקנה וקונה דירה אחרי הזינוק שם את כספו וחסכונותיו על קרן הצבי, בכלל לא בטוח שהוא יוכל להחליף את הדירה בבו העת (להגדיל/להקטין/לעבור) במחיר דומה לזה שהוא קנה. אין סיבה להניח שבסופו של דבר מחירי הדיור הבלתי אפשריים האלו יישארו ברמתם הנוכחית, בה פחות ופחות אנשים יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה.

כלכלת ישראל והחברה הישראלית לא יכולות לשאת בחוסר איזון כמו זה שנוצר, כשבכל העולם המערבי מספר המשכורות הממוצע לרכישת דירה הוא נמוך בהרבה (קישור קצת ישן אבל המצב החמיר מאז) – שווקים חותרים לשיווי משקל והדך לשיווי משקל הזה תהיה יותר ויותר ישראלים שבוחרים לקנות את הדירה הנכספת, אבל בחו"ל.

את הזינוק במספר המשכורות הממוצע אפשר לראות גם בטבלה הזו (עיבוד של משרד השיכון):

המשמעות: מחירי הדיור, ביחס למשכורות, פשוט זינקו לשמיים. הכלכלה הקפיטליסטית מלמדת אותנו שבעולם ש ל תחרות חופשית אזי בין שני שווקים שיש ביניהם הפרשי מחירים גבוהים, תהיה "נזילה" של קונים מהמקום שבו המחירים גבוהים אל מחירים הנמוכים ובסופו של התהליך ירד המחיר בשוק היקר למחיר השוק הזול ויווצר שיווי משקל חדש.

אבל כאשר מדובר ברכוש שהוא בית, רכוש שאנשים חיים בו, משמעות "נזילת הקונים" ו"יצירת שיווי המשקל" היא העתקת החיים ככלל למקום אחר –  הגירה המונית של אנשים צעירים לארצות בהן הם יכולים לקנות בית.

. זה לא רק מערכון של ארץ נהדרת. זו מציאות כלכלית המעלה שאלה שכל צעיר ישראלי יצטרך להשיב עליה: עד כמה הוא מוכן לשעבד את עצמו ומשפחתו בשביל החיים כאן.

ובקטנה אז משבר הדיור הזה גם מחזק מאוד את הבנקים מול הלקוחות הפשוטים, כיוון שלמרבית אזרחי המדינה יש פוזיציה של חוב ענק מולם (פוזיציה, גם אם לאמא שלי אין חוב כזה, אז לילדים שלה יש), חוב שבבירור מקטין את יכולת המיקוח של בעל החוב מול הבנק ומגדיל את תלותו בו.

איפה הדירות?

משבר הדיור הוא בראש ובראשונה משבר דירות. כנראה שאין מספיק דירות מגורים רלוונטיות ופעילות בישראל. אפילו משרד השיכון של אורי אריאל (אחרי שסיים לשלוח ללוד את מי שלא בחרו בו)  מודה שיש מחסור אדיר בדירות, 101,000 דירות חסרות ע"פ אמדן המשרד בסוף 2012 (ע"פ אמדן מספר הדירות לעומת מספר משקי הבית). יש גם אמדנים גדולים בהרבה. אבל אם תבדקו , גם לפני חוק הפרטת הקרקעות, ובוודאי שאחריו, הקרקע ששווקה לבנייה (ובוודאי שיש לי הרבה מה להגיד על המונח הנגוע הזה..) היתה בכמות מספקת ודומה לשנים קודמות. אז איפה הדירות? ניסיתי לבדוק מה בדיוק נבנה על הקרקעות האלו? הייתכן שבישראל נבנים הבתים הלא נכונים? כידוע, על אותה קרקע אפשר לבנות וילות ל-4 משפחות (ופחות) או בניין בן כמה קומות עם עשרות דירות. ההבדל כלפי המשק הוא דרמטי.

דירות - תמונת אילוסטרציה

דירות – תמונת אילוסטרציה

כמה בכלל מהבנייה החדישה היא בנייה נמוכה וכמה ממנה בנייה גבוהה בצפיפות אורבנית? פניות לגורמים ממשלתיים היו סמי מועילות. במינהל הפנו אותי להוריד טופס, לשלם אגרה ולהגיש בקשה "ע"פ חוק חופש המידע" שסביר שיתעלמו ממנה, מה גם שהמידע באתר האינטרנט שלהם לא נגיש לעיבוד בשום צורה. בלמ"ס דווקא חזרו מהר ומנומק (כולל מספר "השב לכולם" משעשעים בין המומחים שם) והציעו ניחוש מושכל למה הנתון שאני צריך לחפש. ע"פ הלמ"ס הנתון שחושף את כמות הבנייה הנמוכה הוא כנראה (וגם הם לא יודעים בוודאות) לוח 15 – דירות בבנייה עצמית. חוקרי הלמ"ס משערים שהנתון הזה, של דירות בבנייה עצמית (להבדיל מדירות ביוזמה פרטית, שכולל את הקבלנים) הוא בעיקר (בניכוי כמה קבוצות רכישה) בנייה צמודת קרקע של מי שבחר להקים לעצמו ולמשפחתו כזה בית.

מהבדיקה של נתוני הבנייה העצמית עולה תמונה חד משמעית (בהשוואה ללוח 14): ב 4 שנים האחרונות קרוב ל45% מהבנייה בישראל היא בנייה עצמית וכנראה שנמוכה.  גם כשמנכים קצת בנייה ביישובים חקלאים צמודי קרקע מטיבם כמו מושבים וקיבוצים (אגב, לא הרבה בנייה האחרונות בגלל שלל תסבוכות משפטיות עם המינהל) עדיין ברור שמדובר על מספר אדיר של דירות. בבנייה נמוכה או צמודת קרקע.

עדכון: אחרי כתיבת הפוסט (וטרם פרסומו) פרסם משרד השיכון טבלה שמתייחסת לנושא הבנייה לגובה. מסתבר שהתחושה שלי היתה נכונה (והפרסום מעיד שזה מטריד לא רק אותי) : חלק גדול מאוד מהדירות שכן נבנות בישראל הן בבנייה נמוכה וצמודת קרקע.

(בטבלהף מספר הדירות שנבנו בכל מחוז ממשלתי לפי שנים ובתוספת סה"כ וציון אחוז הבנייה הנמוכה מכלל הבנייה)

רפאל בוסטיק, מומחה לנדל"ן, מזכיר בהערת אגב (כמובן בכלכליסט) את בעיית הבנייה הנמוכה בישראל, אבל לא מביא (לפחות בעיתון) את ההסבר למה זה קורה, גם במשרד השיכון נזהרים מכל ניסוח שירמוז שלא מדובר בעובדת טבע, אם כי עצם פרסום הנתון מגלה שיש מישהו שם שחושב שזה נתון מטריד אבל לא מעיז לכתוב את זה.

במציאות כמובן לא מדובר בעובדת טבע, במציאות יש שם לתופעה הזו. קוראים לזה "כשל שוק".

איפה הקומות

כשל שוק מוגדר בכלכלה (הקפיטליסטית) כמצב שבו השוק החופשי והמווסת את עצמו לא מצליח להגיע לתוצאה היעילה והטובה ביותר. בי"ס הוא דוגמא טובה, אין תמריץ כספי מוצלח ליזמות פרטית להחזיק בי"ס בגודל, מאפיינים ועלויות של בי"ס ציבורי (להבדיל מבי"ס פרטי קטן ויקר), בעוד שכלל החברה תצא נשכרת מקיומו של כזה ועל כן המדינה לוקחת על עצמה (אמנם פחות ופחות) את אחזקתה וניהולה של מערכת החינוך. כך קורה גם עם הדיור. כשהופכים אותו לחלק מהשוק: השוק החופשי המווסת את עצמו לא מסוגל להביא לתוצאה הרצוייה מבחינת מרבית המשתתפים. למה בעצם? כי בנייה לגובה לא כדאית, כמעט לאף אחד מהשחקנים בשוק:

רוכשי הקרקע מעוניינים בבית פרטי וצמוד קרקע מהחלום הישראלי, הם גם יודעים שבנייה עצמית תוזיל קצת עלויות מול רכישה מפיתוח של הקבלן. בהעדר תמריץ כלכלי אחר (או חקיקה אחרת שתמנע את זה מהם) ידחפו רוכשי המגרשים לבנייה פרטית, לקוטג' דופלקס עם מרתף וקומה שנייה.

גם לקבלנים העסקה הזו כדאית מסתבר. נכון, בתנאים מסוימים עדיף היה להם לבנות על המגרש הזה בניין בן 8 קומות ולמכור הרבה יותר דירות. אבל אז ידרש תכנון מורכב (וארוך הרבה יותר) ובעיקר הרבה אשראי לבנייה היקרה יותר ולמימון הבנייה עד למכירה. את האשראי הזה בדיוק הקבלנים מתקשים מאוד לקבל, בשנים האחרונות יש מחנק אשראי אפקטיבי (שנגרם גם מהוראות בנק ישראל על צמצום האשראי לקבלנים וכמובן גם מהיד הקלה על ההדק של הבנקים) שמקשה מאוד על הקבלנים לקבל מימון בנקאי.  גם שוק האג"ח קפוא בעצם מאז המשבר הכלכלי (ומראש הוא מתאים רק לגדולים שבקבלנים).

בזמן שלציבור הישראלי דוחפים בבנקים הלוואות "זולות" (עד שתעלה ריבית הפריים) וענקיות לרכישת דירות, הם מתקשים לממן את ההקמה של הדירות האלו. איש חשדן ממני אולי היה חושש שאולי גם לאינטרס של הבנקים ברמת המחירים הגבוהה (ששומרת על ערך הנכסים המשועבדים וכופה על הציבור לקחת הלוואות עתק) יש יד ורגל בייבוש מקורות האשראי לבנייה. כך שגם לקבלן נוצר תמריץ מוזר של לבנות פחות, אבל למכור מהר.

אפילו התב"עות (תוכנית בינוי עיר) העירוניות מותאמות בהרבה מקרים דווקא לבנייה צמודת קרקע, כזו שיודעים בועדות התכנון המקומיות שתביא איתה את מעמד הביניים החולם על גדר לבנה, חצר וכלב שברשויות אוהבים כל כך. מספיק להסתכל על העיר החדשה שנבנתה בעשרים השנים החולפות במערב ראשל"צ, אחרי הגל הראשון של רבי קומות צצו שכונות שלמות של בתים צמודי קרקע. אני חוזר: במערב ראשון, מטר מאיילון דרום, לא בקיבוץ עסיסים.

אם אפילו חצי מ72,904 יחידות הדיור "בבנייה עצמית" שנבנו בין 2009 ל2012 במדינה היו נבנות כבניין של 8 קומות ועל בסיס הערכה ממעיטה, שנבנו 4 יחידות דיור במקום (וייתכן מאוד שמדובר על בית יחיד), אזי מדובר על בערך 28 יחידות נוספות בבניין, ועל 18,226 בניינים כאלו , או  קרוב לחצי מליון דירות נוספות. דירות שחסרות נואשות במשבר הדיור הישראלי. המספר הזה גבוה כל כך שגם אם נניח הנחות מחמירות הרבה יותר, שלפיהן רבע ממגרשים אלו יכלו להיות מומרים לבנייה לגובה זה עדיין היה יותר ממספיק בשביל להעלים את משבר הדיור מהמפה.

המצב הזה הוא בעיני דוגמא קלאסית לכשל שוק, הפרטת הבנייה (במובן שהמדינה היא לא גורם בונה או מתכנן), הפרטה אפקטיבית (אבל לא חוקית) של הקרקע (בחכירה א-לה מכירה ע"י המינהל – נושא שדורש העמקה בנפרד), פגיעה משמעותית בתכנון (לדוגמה עם הוד"לים כעת) שהחלישה את כוחם של מוסדות התכנון להתמודד עם המצב הזה, בשילוב כמובן עם הפרטת האשראי (לבנקים הפרטיים, תוך העלמות המדינה מהשוק הזה, להבדיל מהמצב בעבר) ועם עיצוב תדמית "הצמוד קרקע" כחלום המשותף, יצרו מצב שבו מקסום התמריצים של השחקנים הבודדים רחוק מלהביא את התוצאה האופטימלית לשוק כולו ואפילו להפך. 

כן, אני יודע, אנשים רוצים לגור בצמוד קרקע, עם חצר וגדר לבנה, דשא וכלבלב שנובח "הב-הב". ואם זה מה שהם רוצים אז "מי היא המדינה שתתערב בזה?".  אנשים רוצים לגור בצמוד קרקע, אבל גם להצליח לחסוך לזקנה בכבוד, לחיות ברמת חיים סבירה וכד',  והשאיפות האלו מתנגשות. לא תמיד ברמת הפרט, אלא ברמת הכלל. אי אפשר להגשים לכולם את משאלת "צמוד הקרקע" בלי לפגוע לרבים מאוד ביכולת להתקיים בכבוד. תפקידה של המדינה הוא לווסת את השוק ולאכוף עליו שצריך, בטח במדינה קטנה וצפופה מאוד כמו ישראל יש משמעות למעורבות פעילה של המדינה בשוק הדיור. צמוד קרקע? בבקשה – בנגב. רוצה לגור בראשון? תסתפק ברב קומות מודרני.

אבל הממשלה? במקום מעורבות היא מציעה לנו עוד הפרטה ועוד הפרטה. נושא שמביא אותנו לכשל שוק אולי גדול יותר – האדמות ועל כך בפוסט הבא בסדרה הזו.

צנע, גרעון, שקרים

המלצה על המאמר שהכי חשוב שתקראו על הגרעון התקציבי, המשבר הכלכלי, מדיניות הצנע ועל השקרים האינטלקטואליים והפוליטיים שסביבה ולמה הם עובדים. (ובסוף עוד משהו שהולחם לו לפוסט הזה)

(המאמר באנגלית, אם נתקעתם בחומת התשלום, הנה מהreadability שלי).

קרוגמן משתמש בבמה שהניו יורקר נתן לו לביקורת ספרים על המשבר כדי לנתח את מדיניות הצנע: מצד הטעות הכלכלית והקריסה שלה, ההצדקה הפוליטית, האשלייה המוסרית ומי מרוויח מהמדיניות ההרסנית הזו.

(בפסקאות הבאות אני מתמצת את הקטע עבורכם, אבל באמת, עדיף שתקראו את המקור. למי שקרא כבר או סתם אין לו כוח שידלג לתת הכותרת הבאה)

קרוגמן מתחיל מהסיפור (שכבר סופר כאן בעבר) על טעות האקסל שהרסה את העולם, כלומר במחקר הבעייתי של ריינהארט- רוגוף שבו גם "מעכו" את הנתונים והוציאו חלק מהנתונים שלא "התאימו" וגם בגיליון האקסל הייתה על כל אלו שגיאה מהותית. המחקר התיימר להוכיח שאחרי שמדינה עוברת סף של יחס חוב/תוצר של 90% היא מדרדרת במהירות למיתון. אבל קרוגמן, שתקף את המחקר מפרסומו, מנסה לתהות מדוע בעצם הוא זכה לחשיבות ולפופולאריות שלו מראש? התשובה שלו, שאולי תפתיע חלק מהקוראים כאן, היא שהפופולאריות של המאמר נבעה מהצדקת מדיניות שמראש תמכו בה כוחות רבי עצמה. כלומר לא המדע היה הבסיס למדיניות אלא המדיניות "הרצויה" גרמה לאימוץ תיזה מדעית בעייתית.  כלומר מדובר במשהו למעשה שעושים לא במדינות חשוכות אלא גם בדמוקרטיות מערביות.

קרוגמן טוען שיש עיסוק יתר ב"הפרזות" של תקופת הבועה, במקום בטרגדיה האנושית והכלכלית של תקופת השפל. עיסוק יתר שמשקף את השילוב בין העמדה המוסרית (שאולי אפשר לכנות אותה  "פרוטנסטנטית") המבקרת את "הפרזות הבועה", לכוחות שמטרתם להסית את הדיון ממה שקורה כעת.

הוא מתאר את התגובה הראשונית למשבר, כזו שבה כלכלנים זיהו את הדימיון המבהיל לשפל העולמי הגדול ומקבלי ההחלטות נקטו חלקית, לפחות בארה"ב, בתגובה הנכונה => הצפה מוניטרית ותמריצים פיסקליים. נכון, מעט מדי ולא מחולק נכון, אבל בכיוון. מי שלמד את השפל הגדול והתוצאות ההרסניות שלו, היה נחוש שלא לתת לזה לקרות שוב.

great_depression1

ההיפוך הגדול: בפברואר 2010, בעיירה קנדית צפונית ומרוחקת התכנסו שרי האוצר של הG7 והחליטו שהגיעה העת לעבור מטיפול במיתון ע"י הגדלה תקציבית לטיפול בתרופה, עצם ההגדלה התקציבית והגרעונות שלה.למה זה קרה? למה שרי האוצר פנו נגד המדיניות המומלצת בספרי הלימוד? תשובה אחת היא שהם מעולם לא האמינו בספרי הלימוד, הימין הגרמני או הרפובליקאי לא אהב את ההשתמעות על תפקידה החשוב של הממשלה במשק. גם הקושי להסביר לציבור מדיניות מרחיבה בתקופת מיתון לא הקל.  אבל לכך מצטרפים שני גורמים מאפשרים חשובים לתפנית הזו: המשבר היווני, ומחקר רציני לכאורה שתמך בטענת הצנע.

המשבר היווני היה מעבר ממשבר של חברות ובנקים למשבר חוב ריבוני, וקרוגמן מתאר יפה איך הוא היה מתת אל לאנטי-קיינסיאניים. הטיעון המנצח (גם כאן) בדיונים: אם לא נקצץ נקרוס כמו יוון! ריינהארט-רוגוף בנו את הטיעון האינלקטואלי השמרני – המשך מדיניות מרחיבה יגרום לנו לעבור את סף ה90% יחס חוב/תוצר ומכאן קצרה הדרך לקריסה.  מאמר נוסף שצבר פופולאריות בחוגים השמרניים היה פרי עטם של אלסינה וארדגנה שאמור היה להוכיח שהמשמעות של קיצוץ תקציבי לא תהיה העמקת המיתון, כפי שלימדו ספרי הכלכלה, אלא להפך – מדיניות הצנע אמורה היתה לגרום לצמיחה. מדובר בטיעון הבעייתי החוזר על "הבניית הציפיות" שיוצרת מדיניות צנע ושמקרינה אמון בסקטור הפרטי. המאמר תפש פופולאריות מהירה והמחברים הוזמנו להרצאה מיוחדת במועצה הכלכלית האירופאית. כמה חודשים אח"כ, טרישה, נגיד הבנק המרכזי האירופאי דאז, כבר הסביר בנאום שלו שצעדי הצנע אמורים "לחזק את הבטחון של משקי הבית והסקטור הפרטי" ובזה לגרום לצמיחה. טרישה נאם היישר מהמאמר של אלסינה.

כפי שאפשר לראות בגרף כאן (מקרוגמן) זה לא ממש מה שקרה:

גרף הקשר בין עומק צעדי הצנע לצמיחה באחוזי תוצר

הקשר בין עומק צעדי הצנע לצמיחה באחוזי תוצר

הנתונים של קרן המטבע העולמית (שאכן בעקבותיהם נסוגה מתמיכתה המסורתית בצנע) הראו שספרי הכלכלה צדקו: צנע בתקופת מיתון מעמיק משמעותית את המיתון וכעומק הצנע כך עומק המיתון. גם סיכון החוב המופרז שהתריעו עליו ריינהראט ורוגוף לא הצליח להתממש במציאות. בזמן שלמדינות מסויימות עם חוב גבוה יחסית (יוון, ספרד, איטליה, פורטוגל) עלה שיעור הריבית על האגח הממשלתי, שיעור שמייצג את הבטחון של המשקיעים ביכולת להחזיר את החוב, למדינות אחרות עם רמות חוב גבוהות יחסית כמו ארה"ב, יפן ובריטניה, שיעורי הריבית נשארו נמוכים. (אולי שיא האבסורד הוא מה שקרה לריבית על אג"ח ממשלתי אמריקאי יום למחרת הורדת הדירוג המפורסמת.. הריבית בשוק ירדה! הורדת הדירוג יצרה אי בטחון בשוק והמשקיעים הסתערו על הנכס הבטוח ביותר בעיניהם, בדיוק אותה אג"ח שהדירוג שלה ירד)

מה ההבדל החשוב בין שתי הרשימות של מדינות? שלמדינות האלו (בריטניה, ארה"ב, יפן, כמו גם לישראל) יש מטבע עצמאי. מטבע שאינו מאפשר מצב שבו יאזל הכסף במובן של מחנק אשראי.  התפישה הזו היא אנטיאינטואיטיבית לרובנו: העובדה שכסף הוא בסך הכל פיקציה מוסכמת לניהול המשק ולא משהו בעל ערך מובנה ומכאן האטרקטיביות של תפישות מופרכות כמו הצמדת שער המטבע על בסיס מתכת כזו או אחרת.

כך או אחרת, אחרי שלוש שנים נוראות אפשר לראות שהצנע על הנחות המוצא שלו והיעדים שלו היה מוטעה מכל הכיוונים. האמון בכלכלה האירופאית שהובילה את מדיניות הצנע לא חזר, אלא להפך: הדרדר בהרבה וגרעונות ממשלתיים לאו דווקא הובילו למיתון. כמו כן, הסתבר ששני ה"המחקרים" הגדולים שתמכו במדיניות הזו היו שגויים באופן יסודי. ובכל זאת קרוגמן שואל – למה זה תפש ככה?

חלק לפחות מהתשובה היא במבנה של מחזה המוסר שמשחק בדימויי הכלכלה שלנו. הכלכלה השמרנית מציגה את העולם כמחזה מוסר: תחסוך היום, תוציא מעט ותזכה בעולם הבא. או בצורתו המודרנית של המחזה חטא הבזבוז של הבועה חייב להענש בכאב המיתון והצנע. באם לא יהיה עונש, אי אפשר יהיה להתמרק מהחטאים של הבועה. כלכלה קיינסיאנית היא לא מחזה מוסר, להפך, כפי שאוהבים (גם אני) לצטט את קיינס: "בטווח הארוך כולנו מתים" ועל כן – אין טעם בשכר ועונש, יש לתקן את הכלכלה שתפעל כאן ועכשיו. בני אדם אוהבים מחזה מוסר, הם לא אוהבים אי אחריות ואי תשלום על חטאים. קל להסביר מדיניות כלכלית במונחים כאלו, זה גם מספק רגשית, זה רק לא טוב לכלכלה.

ויש כמובן עוד משהו: המחקרים של ריינהארט-רוגוף ושל אלסינה-ארדגנה הצדיקו מדיניות שבעלי הכוח רצו בה, גם אם היא רעה להמונים. חשוב לזכור שאין באמת משהו כזה (בד"כ) שהוא "רע לכלכלה" , יש "רע לכלכלה של X או של Y" . המשמעות של מעבר למדיניות תמריצים על בסיס חוב ממשלתי למדיניות צנע היא להעדיף את האינטרסים של הנושים (בעלי הממון) על האינטרסים של העובדים. אפשר גם לראות זווית אחרת של המרוויחים בזה שרווחי החברות, כמו גם שערי המניות חזרו לרמות של לפני המשבר בעוד שרמות התעסוקה תקועות עדיין ברמות של מיתון עמוק.

אבל מעבר להמלצת הקריאה. מדובר בקריאה לאוריינות כלכלית, אוריינות שבלעדיה היכולת לאזרחות פוליטית פעילה, הופכת למוגבלת מאוד. אוריינות שנדרשת כדי לקרוא מבעד לסיסמאות הקלות לקליטה של הספין דוקטורס מהאוצר ודובריהם.  לקרב הזה, בין אנשי הצנע ותומכיהם במאיון והאלפיון העליון ולבין מדיניות כלכלית מרחיבה שטובה ל – 99% יש חזית גם בישראל. נכון להיום האוצר מוביל אותנו לתקציב קיצוצים שצפוי שיעמיק את המיתון. אבל, כמו שקראנו עכשיו, מדיניות כזו היא טעות כלכלית וכשל מוסרי. טעות, שאנחנו ממש לא חייבים לעשות.

קריאה נוספת:

ג'ון קאסידי בניו יורקר בטור דומה, שעוקב אחרי הספר  של בליית. אבל יש תזכורת חשובה אצל קאסידי שלדעתי מתפספסת קצת אצל קרוגמן:  ההחלפה הגדולה. קאסידי מזכיר שבעצם רוב אירופה (בפרט אירלנד כדוגמא טובה עם גרעון נמוך מאוד) לא הייתה עם חוב ציבורי משמעותי. ההלאמה של הבנקים הפרטיים שכשלו הפכה את החוב הפרטי לציבורי והעמיסה את החוב הפרטי לשעבר על המאזנים של המדינות. כך שהדיבור על תקציבי בזבוז והוצאה ציבורית שיצאה משליטה ודורשת "ריסון", הם שקר לכל דבר.

וגם טור חדש של קרוגמן על מצוקות הכלכלה של זמננו (אנגלית) טור הסבר רחב יחסית ומוצלח. שמתחיל בקביעה הבסיסית – מדינות אינן יחידים והכלכלה שלהן לא דומה וממשיך באוריינטציה מאקרו כלכלית בסיסית לאזרח המאה ה21- די חובה לדעתי.

עדכון: הקורא אודי מוסיף את הקישור הזה גם מניו יורק טיימס. קישור שמציין את העובדה המוזרה לדעתם שלמרות הנצחון הקיינסיאני התיאורטי המובהק בשנים האחרונות, עם קריסת המודל האנטי קיינסיאני לטיפול במשבר,  מרבית ממשלות העולם ממשיכות ומתעקשות דווקא על הקו האנטי קיינסיאני.

שומרי הסף – עוד משהו:

בTheMarkerWeek, המוסף השבועי של המרקר פרסמו בשישי החולף כתבה המתחזה לתחקיר של חגי עמית בשם "הלך הכסף/ איך בדיוק הגענו לאוברדרפט של 40 מיליארד ש"ח ?" שתת הכותרת שואלת: איפה היו שומרי הסף?.

למה מתחזה לתחקיר? כי תחקיר לא היה, רק ראיונות עם אנשי אוצר בעבר (ששמחו להכפיש את הנוכחיים) ובהווה (ששמחו להכפיש זה את זה ואת הבוסים שלהם). איך אני יודע שלא היה תחקיר?

כי אם היה תחקיר, בטח הוא היה כולל שיחה עם פרופסור לכלכלה שהיה מסביר להם שגרעון של מדינה זה משהו שונה לגמרי מאוברדרפט ואי אפשר להתייחס אליו באותה צורה (ואפילו חלק מהמוניטריסטים מבינים את זה) . שמי שמשתמשים במילה אוברדרפט לתיאור גרעון במטבע מקומי הם מי שמעוניינים ליצור אפקט תודעתי מסויים על הציבור אבל ממש לא לדייק בפרטים הכלכליים.

כי אם היה תחקיר, אז היה ברור שגם אם מקבלים את כל הנחות המוצא השגויות על  "הגרעון הענק" אז המספר היחיד שמעניין הוא הפער שבין הגרעון בפועל לגרעון המתוכנן מראש ולא 40 מיליארד ש"ח. כיוון שמוסכם על כולם היקף גרעון מסויים (במקרה הזה 18.3) – כלומר מדובר על הפתעת גרעון של 21 מיליארד ש"ח.

כי אם היה תחקיר, הוא היה שואל איפה הכסף שנעלם מכל השנים (ואלו רוב השנים בעשור וחצי האחרונים) שבהם משרד האוצר מתחמן את המדינה וגומר בגרעון נמוך בהרבה מזה שאושר כחוק. כסף שבקלות מקזז את "הגרעון הענק" סו קולד. זו אגב שאלה שמסתובבת כבר כמה שנים ועוד לא מצאתי עליה תשובה טובה.

והכי חשוב, כי אם היה תחקיר הוא היה מגלה שקו ההגנה של אנשי האוצר שמצוטט בכתבה, זה שטוען:

"ההתחייבויות הממשלתיות תפחו בגין ההסכמים שנבעו מהשביתות, והמלצות ועדת טרכטנברג היו בבחינת התחייבויות עתידיות, שלא הורגשו מיידית ואיפשרו לאוצר לשמור על כך שמסגרת התקציב לא תיפרץ"

כלומר, הטיעון שהסיפור של הגרעון הוא הגדלת ההוצאות ב"אשמת" המחאה וטרכטנברג והשביתות. תחקיר היה מגלה שקו ההגנה הזה הוא שקר גמור ומוחלט. הראיתי כאן בפוסט "עשו מסיבה" שבדיקה פשוטה, באינטרנט, של נתוני האוצר עצמם מראים שזה שקר ושבפועל האוצר סיים את התקציב הדו שנתי בדיוק כפי שתכנן שנתיים לפני כן ובלי לממש את כל התוספות המובטחות ושבעצם המחסור הוא בצד ההכנסות שהתכווצו. אם היה תחקיר, בטח מישהו היה מציץ בדוח הביצוע של האוצר ומגלה את זה בעצמו.

ועוד הערה על "התחקיר" לכאורה:  בפוסט "עשו מסיבה" התייחסתי לשימוש בביטוי הזה ביחס לפקידי האוצר והנה הוא צף בכותרת של המרקר.  השימוש במילים שומרי הסף הוא מעניין כי בתודעה המשותפת שלנו היום הוא מתייחס לסרט "שומרי הסף", כלומר לאנשי השב"כ, שומרי הסף של הבטחון הישראלי. אלו שעומדים בסף בין עולם הבטחון והחוק הגלוי שלנו לעולם הצללים, שבו נעשים לעיתים, בשם "הבטחון", מעשים שלא יעשו, פעולות שמחוץ לשדה הדמוקרטי.  האם זה הדימוי הרצוי לגבי אנשי האוצר? אנשי הצללים שמשתמשים בכלים אנטי דמוקרטיים כדי "להגן עלינו" תוך שמירה על הבורות שלנו ממה שנעשה "בשמנו"? אני חושב שנוכל להסכים שהתשובה על כך היא שלילית.

פראבדה של משרד האוצר כבר אמרנו?

תסלחו לי שאני חופר על זה, אבל בעיני אוריינות כלכלית היא כלי בסיסי לאוטונומיה הפוליטית של האזרח בעידן שלנו. אם יש תפקיד לעיתונות הכלכלית, הוא לא לדווח על היפים והעשירים או עניני מניות בבורסה.

אם יש לעיתונות כלכלית איכותית תפקיד בעידן האינטרנט והמידע המיידי הוא לחזק את האוריינות האזרחית הכלכלית. מעילה בתפקיד הזה, היא כמעט בלתי נסלחת (וכן, לא רק במרקר מועלים בתפקידם הזה, גם בערוץ 10 במובהק אפשר לראות את אותו קו מערכתי, נוסח שרון גל, שפוטר זה עתה וגם בעוד עיתונים, אבל המרקר הוא הדוגמא המובהקת. דווקא בכלכליסט עושים מאמץ לכיוון חיובי יותר).

1981

(פוסט קצר וזועם שלא הספקתי להעביר את ההגהה המקובלת כאן, מקווה שמובן)

1981 אמר בנט, ופקידי האוצר הפליגו בדימיונם לשנת הקסם הארורה ההיא.

1981 – יוון הצטרפה לשוק האירופאי המשותף, שנים לפני שתואשם בהטבעתה של ספינת האיחוד האירופאי שצמח מתוך השוק המשותף הזה.

1981 – פרס היה ראש ממשלת הסקרים ובגין, רגע אחרי שהסית נגד הקיבוצים "התיישבו במקומות הכי יפים" הפך את שלטון הימין מאפיזודה חד פעמית לעובדת היסוד של הפוליטיקה הישראלית עד היום. ב81 גם עבר חוק סיפוח רמת הגולן

1981 – מיטראן הסוציאליסטי (הדי כושל) נבחר בצרפת ומגי שלטה בבריטניה ללא מיצרים. והאיידס זוהה לראשונה, כוירוס שמשותף להרבה מקרי מוות מוזרים של גברים הומוסקסואליים. ופרינסס די התחתנה עם יורש העצר בחתונה נוצצת.

1981 – חייל האוויר הישראלי הפציץ את עיראק וייסד ז'אנר ישראלי שלם של הפצצות וכמעט הפצצות עלומות והפצצות "תחזיקו אותי שאני לא אפציץ". יש מי שיגיד שבהפצצה הזו שונה מסלולה ההיסטורי של עיראק והסית אותה לנתיב ההתכתשות עם איראן, הפלישה ההיא לכווית ובסופו של דבר לנפילתה הגדולה, זו שפינתה את הדרך להגמוניה איראנית בסהר הפורה. אני לא בטוח שזה נכון.  וב81 גם סאדאת נרצח ומובראכ עולה לשלטון במקומו. 

1981 MTV התחילו לשדר עם הלהיט "וידאו הרג את כוכב הרדיו" והרבה אנשים הגיעו לעשור של מנורות דיסקו, כתפיים מותפחות, ולבוש סר טעם באופן כללי (או מאאם, תלוי מאיפה מסתכלים) וגם הIBM pc יצא לשוק (ואחריו "תואמי אי.בי.אם) ועידן המחשב האישי ובמעבדות זירוקס המציאו את העכבר.

ב1981 רייגן סיבך את ארה"ב בסיוע לקונטראס מהימין הרדיקלי בניקרגואה בעסקה סיבובית שכללה את איראן וישראל, הוא גם חטף ניסיון התנקשות.

אבל לא בגלל כל הדברים האלו נזכרו כאן השבוע האחים בנט, לפיד ואביהם הרוחני נתניהו ב 1981. נזכרו? אולי הייתי צריך לכתוב התרפקו. ובחרו לקרוא כך לתוכנית לריסוק העבודה המאורגנת בישראל.

כי ב1981, רונלד רייגן,     Ronnie the union buster Reagan, פיטר 11,000 פקחי טיסה שובתים והחליף אותם באנשי צבא. שבירת השביתה הזו הרסה את העבודה המאורגנת בארה"ב. תזכורת קטנה:

בפברואר 1981 פתח האיגוד המקצועי של פקחי הטיסה האמריקאיים (PATCO להלן) במו"מ על תנאי ההעסקה, הם דרשו תוספת משמעותית בשכר והורדה ליום עבודה של 32 שעות במקום 40. שהממשל משך רגליים במו"מ, רוב  מתוך 13,000 פקחי הטיסה פתחו בשביתה (ליתר דיוק ביצעו WALKOUT) וכ 7000 טיסות הושבתו.

תגובת ממשל רייגן היתה מהירה, מי שלא נענה לתביעה לחזור מיידית לעבודה, פוטר. הוחלפו באותו מיעוט שלא שבת, יחד עם פקחי טיסה צבאיים.

באוקטובר של 1981, כבר היה האיגוד המקצועי של פקחי התעופה האמריקאיים לא חוקי. רייגן גם חוקק איסור "לכל החיים" לשכור מחדש את אותם פקחי טיסה ששבתו.

לקח כמה שנים ולא מעט מיליארדי דולרים לשקם מחדש את הנזק שנגרם לענף התעופה ולפיקוח התעופה בארה"ב. הרבה יותר ממה שתבע האיגוד דאז. אבל המטרה המרכזית של רייגן הושגה.  במידות רבות, השביתה, הנשק האפקטיבי של העבודה המאורגנת (ובפרט איום בר תוקף בשביתה כזו) יצאה מארגז הכלים של האיגודים המקצועיים האמריקאיים ובכך הם הוחלשו משמעותית.

 לפגיעה הזו באיגודים המקצועיים יש מחיר שניכר עד היום בכלכלה האמריקאית. אפשר לתלות בה את הקפאון בשכר הריאלי של למעלה מהשלושים שנים האחרונות, בעוד רווחי החברות ושכר המנהלים, מזנקים יחד לרמות חסרות תקדים בהעדר איגוד מקצועי שיעמוד מולם על חלקם של העובדים. החלוקה מחדש הגדולה הזו, בהעדרו של כוח אפקטיבי בצד העובדים, היא שיצרה את ה99% וה1%, והיא אחת מסיבות הליבה של המשבר הכלכלי של חמש השנים האחרונות.

בין שיעור ההתאגדות לחלק העובדים בהכנסה מול העשירון העליון

בין שיעור ההתאגדות לחלק העובדים בהכנסה מול העשירון העליון

(תודה לקורא אודי על הגרף וההפנייה למאמר עם הניתוח בנושא)

1981 אמר בנט ופינטז על השביתה הגדולה האחרונה. אחריו, המבול.

מעבר לאפקט הספציפי, והאנטי דמוקרטי לעילא ולעילא של לשלוח את הצבא לשבור שביתה בישראל (ותזכורת, לא מעט מאותם עובדי נמל הם חלק מצבא המילואים שעליו בנוי כוח ההרתעה הישראלי)

ומעבר לזה שלא ברור למה הם מותחים את הקו כאן? למה לא להמשיך עם הצבא לעוד מקומות?  ומעבר לזה שידע כל מתאגד וכל ועד, כי הוא אויב האומה ומותר לשלוח נגדו צבא.  מעבר לכל הדברים האלו, מדובר גם בפגיעה קונקרטית קשה בהסתדרות.  ואנסה להבהיר:

הערתי כאן בפוסט קודם שנמלי הים הם המגרש הרלוונטי להפעלת לחץ מהעבודה המאורגנת על הממשלה. שביתה בנתב"ג היא בלתי נסבלת ציבורית ליותר מכמה שעות. שביתה ברוב המקומות האחרים לא מזיזה לממשלה או לציבור עד שהיא מתארכת לחודשים (ע"ע רשויות מקומיות). הנמלים הפכו לאתר שמאפשר להפעיל לחץ אפקטיבי על הממשלה והנמלים בלי לדפוק קשה את הציבור. בלי ועדי הנמלים, ההסתדרות תאבד גם את הכוח הזה. ואני חושד, שחוץ מלהסית אותנו זה כנגד זה, אזי זו בעצם המטרה של תרגיל ההסחה הגדול הזה. פגיעה קשה בעבודה המאורגנת.

אני חושב, שעל זה לפחות, שווה להלחם.

קריאה נוספת:

"האם הקפיטליזם של המאה ה-21 יהיה לא שיוויוני כמו זה של המאה ה-19?" תומס פיקטי . חוברת בPdf בהוצאת ון ליר.