השנה: 1981

קישור לפוסט ליל שבת: 1981

שעקב תקלת וורדפרס לא נשלח למנויים.

1981

(פוסט קצר וזועם שלא הספקתי להעביר את ההגהה המקובלת כאן, מקווה שמובן)

1981 אמר בנט, ופקידי האוצר הפליגו בדימיונם לשנת הקסם הארורה ההיא.

1981 – יוון הצטרפה לשוק האירופאי המשותף, שנים לפני שתואשם בהטבעתה של ספינת האיחוד האירופאי שצמח מתוך השוק המשותף הזה.

1981 – פרס היה ראש ממשלת הסקרים ובגין, רגע אחרי שהסית נגד הקיבוצים "התיישבו במקומות הכי יפים" הפך את שלטון הימין מאפיזודה חד פעמית לעובדת היסוד של הפוליטיקה הישראלית עד היום. ב81 גם עבר חוק סיפוח רמת הגולן

1981 – מיטראן הסוציאליסטי (הדי כושל) נבחר בצרפת ומגי שלטה בבריטניה ללא מיצרים. והאיידס זוהה לראשונה, כוירוס שמשותף להרבה מקרי מוות מוזרים של גברים הומוסקסואליים. ופרינסס די התחתנה עם יורש העצר בחתונה נוצצת.

1981 – חייל האוויר הישראלי הפציץ את עיראק וייסד ז'אנר ישראלי שלם של הפצצות וכמעט הפצצות עלומות והפצצות "תחזיקו אותי שאני לא אפציץ". יש מי שיגיד שבהפצצה הזו שונה מסלולה ההיסטורי של עיראק והסית אותה לנתיב ההתכתשות עם איראן, הפלישה ההיא לכווית ובסופו של דבר לנפילתה הגדולה, זו שפינתה את הדרך להגמוניה איראנית בסהר הפורה. אני לא בטוח שזה נכון.  וב81 גם סאדאת נרצח ומובראכ עולה לשלטון במקומו. 

1981 MTV התחילו לשדר עם הלהיט "וידאו הרג את כוכב הרדיו" והרבה אנשים הגיעו לעשור של מנורות דיסקו, כתפיים מותפחות, ולבוש סר טעם באופן כללי (או מאאם, תלוי מאיפה מסתכלים) וגם הIBM pc יצא לשוק (ואחריו "תואמי אי.בי.אם) ועידן המחשב האישי ובמעבדות זירוקס המציאו את העכבר.

ב1981 רייגן סיבך את ארה"ב בסיוע לקונטראס מהימין הרדיקלי בניקרגואה בעסקה סיבובית שכללה את איראן וישראל, הוא גם חטף ניסיון התנקשות.

אבל לא בגלל כל הדברים האלו נזכרו כאן השבוע האחים בנט, לפיד ואביהם הרוחני נתניהו ב 1981. נזכרו? אולי הייתי צריך לכתוב התרפקו. ובחרו לקרוא כך לתוכנית לריסוק העבודה המאורגנת בישראל.

כי ב1981, רונלד רייגן,     Ronnie the union buster Reagan, פיטר 11,000 פקחי טיסה שובתים והחליף אותם באנשי צבא. שבירת השביתה הזו הרסה את העבודה המאורגנת בארה"ב. תזכורת קטנה:

בפברואר 1981 פתח האיגוד המקצועי של פקחי הטיסה האמריקאיים (PATCO להלן) במו"מ על תנאי ההעסקה, הם דרשו תוספת משמעותית בשכר והורדה ליום עבודה של 32 שעות במקום 40. שהממשל משך רגליים במו"מ, רוב  מתוך 13,000 פקחי הטיסה פתחו בשביתה (ליתר דיוק ביצעו WALKOUT) וכ 7000 טיסות הושבתו.

תגובת ממשל רייגן היתה מהירה, מי שלא נענה לתביעה לחזור מיידית לעבודה, פוטר. הוחלפו באותו מיעוט שלא שבת, יחד עם פקחי טיסה צבאיים.

באוקטובר של 1981, כבר היה האיגוד המקצועי של פקחי התעופה האמריקאיים לא חוקי. רייגן גם חוקק איסור "לכל החיים" לשכור מחדש את אותם פקחי טיסה ששבתו.

לקח כמה שנים ולא מעט מיליארדי דולרים לשקם מחדש את הנזק שנגרם לענף התעופה ולפיקוח התעופה בארה"ב. הרבה יותר ממה שתבע האיגוד דאז. אבל המטרה המרכזית של רייגן הושגה.  במידות רבות, השביתה, הנשק האפקטיבי של העבודה המאורגנת (ובפרט איום בר תוקף בשביתה כזו) יצאה מארגז הכלים של האיגודים המקצועיים האמריקאיים ובכך הם הוחלשו משמעותית.

 לפגיעה הזו באיגודים המקצועיים יש מחיר שניכר עד היום בכלכלה האמריקאית. אפשר לתלות בה את הקפאון בשכר הריאלי של למעלה מהשלושים שנים האחרונות, בעוד רווחי החברות ושכר המנהלים, מזנקים יחד לרמות חסרות תקדים בהעדר איגוד מקצועי שיעמוד מולם על חלקם של העובדים. החלוקה מחדש הגדולה הזו, בהעדרו של כוח אפקטיבי בצד העובדים, היא שיצרה את ה99% וה1%, והיא אחת מסיבות הליבה של המשבר הכלכלי של חמש השנים האחרונות.

בין שיעור ההתאגדות לחלק העובדים בהכנסה מול העשירון העליון

(תודה לקורא אודי על הגרף וההפנייה למאמר עם הניתוח בנושא)

1981 אמר בנט ופינטז על השביתה הגדולה האחרונה. אחריו, המבול.

מעבר לאפקט הספציפי, והאנטי דמוקרטי לעילא ולעילא של לשלוח את הצבא לשבור שביתה בישראל (ותזכורת, לא מעט מאותם עובדי נמל הם חלק מצבא המילואים שעליו בנוי כוח ההרתעה הישראלי)

בלי קשר למה שאתם חושבים על ועדי או עובדי הנמלים – יש שם למדינות ששולחות צבא כדי לשבור ועד עובדים. רמז: השם הוא לא דמוקרטיה.—
Haim Har-Zahav (@haimhz) May 19, 2013

ומעבר לזה שלא ברור למה הם מותחים את הקו כאן? למה לא להמשיך עם הצבא לעוד מקומות?  ומעבר לזה שידע כל מתאגד וכל ועד, כי הוא אויב האומה ומותר לשלוח נגדו צבא.  מעבר לכל הדברים האלו, מדובר גם בפגיעה קונקרטית קשה בהסתדרות.  ואנסה להבהיר:

הערתי כאן בפוסט קודם שנמלי הים הם המגרש הרלוונטי להפעלת לחץ מהעבודה המאורגנת על הממשלה. שביתה בנתב"ג היא בלתי נסבלת ציבורית ליותר מכמה שעות. שביתה ברוב המקומות האחרים לא מזיזה לממשלה או לציבור עד שהיא מתארכת לחודשים (ע"ע רשויות מקומיות). הנמלים הפכו לאתר שמאפשר להפעיל לחץ אפקטיבי על הממשלה והנמלים בלי לדפוק קשה את הציבור. בלי ועדי הנמלים, ההסתדרות תאבד גם את הכוח הזה. ואני חושד, שחוץ מלהסית אותנו זה כנגד זה, אזי זו בעצם המטרה של תרגיל ההסחה הגדול הזה. פגיעה קשה בעבודה המאורגנת.

אני חושב, שעל זה לפחות, שווה להלחם.

קריאה נוספת:

"האם הקפיטליזם של המאה ה-21 יהיה לא שיוויוני כמו זה של המאה ה-19?" תומס פיקטי . חוברת בPdf בהוצאת ון ליר.

עשור של חינוך – חלק א

"עשור של חינוך" הפליג שר האוצר והבטיח. "הכל חינוך" אמר איש מפלגתו, שר החינוך שי פירון. ובמצע מפלגתם כתוב:

"אנו מאמינים שהחינוך הוא הבסיס האמיתי לחברה מתוקנת ותפקידה של המדינה לדאוג לחינוך שיוויוני, איכותי וראוי לכל ילד או ילדה בישראל"

במסגרת המסע שלנו אל חוק ההסדרים במשק נברר הפעם איך משרד האוצר (ורוה"מ, לא נשכח אותו גם, וגם "האח" בנט) רוצים להשפיע ולעצב את מערכת החינוך הישראלית.

לאור התארכות הפוסט הזה הוא חולק לשני חלקים. לאו דווקא באיזה סדר הגיוני. הנה החלק הראשון.

נכנסים בחרדים

בואו נקרא לזה "חיזוק לימודי היסוד והמערכת הממלכתית" (עמ' 40)

באופן חצי תמוה, מופרד הפרק הזה ("חיזוק לימודי היסוד ..") משאר הפרקים על החינוך ומוצג תחת הכותרת של "הגדלת הפריון של המשק הישראלי" ולא בפרק החינוך. זהו באחד הפרקים המדוברים (ומדובררים) של התוכנית שקובע אמות מידה לתקצוב המדינה את המוסדות המוכרים שאינם רשמיים – כלומר בעיקר בתי הספר החרדיים.  התוכנית קובעת שתוך שלוש שנים יעמוד היקף לימוד הבסיס של אנגלית, מתמטיקה ועברית (או ערבית) על 100% מההיקף בחינוך הרשמי (הכינוי החוקי לחינוך הממלכתי ציבורי). היא קובעת גם חובת השתתפות של בי"ס במבחני המיצ"ב ובמבחנים הבינלאומיים השונים (כמו מבחן פיזה, טימס, פירלס וכו'). בנוסף קובע החוק מדרגות תקצוב של 55% למוסדות הפטור (או 30%), שוב בתנאים מסויימים מול לימודי הליב"ה.

החוק גם מעז לבטל מסמרות מקדמת דנא (במונחים ישראליים): את ההחרגה בחוק יסודות התקציב (1985) של מעין החינוך התורני ומוסדות החינוך העצמאי וקובע מסלול שיוביל לתקצובם בהיקף דומה וע"פ כללים דומים לזה של המוכר שאינו רשמי. המשמעות היא לא רק ההחרגה, היא גם קיצוץ בהשתתפות בתקציבם ל75% (במקרה המקסימום) לעומת קרוב ל100% (או 90% לא הצלחתי למצוא נתון מוסמך) היום.  מוצע בחוק להקים ועדה בין משרדית (שוב, בין משרד החינוך ובין אגף התקציבים במשרד האוצר, שלא ברור מה בינו למערכת החינוך בישראל) שתבחן את הדרכים להעלאת אחוז הזכאים לבגרות. החוק אף מסמיך את מנכ"לית משרד החינוך לקבוע מכסות לסמינרים להכשרת מורים (מורות) במגזר החרדי ולבטל את התמיכה הממשלתית בחלקן וגולת הכותרת "להסמיך את שר החינוך לבחון ייסוד חינוך ממלכתי רשמי לאוכלוסייה החרדית ולפעול במסגרת זו, ככל הנדרש, לתיקון חוק חינוך ממלכתי".

אפשר לומר על זה כל מיני דברים וכן, אין ספק שהטיפול בחינוך החרדי צריך להיות אחד מפסגת סדרי העדיפות של הנהגת מדינת ישראל.  אין לי גם ספק שלמדינה יש זכות וחובה לקבוע כללים בבתי הספר שהיא מתקצבת.  אבל בראש ובראשונה צריך לומר שלא מבצעים שינוי מהותי, שלא לומר – רפורמת ענק,  במערכת החינוך בישראל באמצעות חוק ההסדרים או בתוך "תוכנית כלכלית". גם אם זה "רק" לסקטורים מסויימים, זו  פשוט לא דרכה של מדינה דמוקרטית.

מעבר לכך, כלל לא ברור איך המהלך הבעייתי הזה אמור לשפר את מצבו של מעמד הביניים (או של שאר הציבור)? אולי הכוונה לשפר את מצב הרוח הציבורי בזה שהחרדים ידפקו עוד קצת? לאוצר פתרונים. מעניין שאת הפסקה שאומרת שמהיתרה שתיווצר בתקציב מהפגיעה בחרדים יש להקצות לעידוד שיוויון בתשתיות ולעידוד לימודי יסוד לא טורחים באוצר לפרוט, כמו את הסעיפים האחרים.  ברור לכולם שהיא אות מתה שלא תבוצע.

יש משהו מדהים ביהירות הזו של כותבי חוק ההסדרים, להעיף רפורמת ענק שמשנה סדרי עולם בישראל ומשפיעה על מאות אלפי אנשים, בעמוד וחצי, בלי כנסת, בלי ועדה, בלי דיון ציבורי. אדם קונספירטיבי וחשדן ממני יכול לחשוד שההכרזה על מלחמת עולם נגד החרדים השנואים כל כך בציבור (כן, מלחמה – כי זו המשמעות של  פגיעה בציפור נפשם – מערכת החינוך החרדית), מטרתה להסיט את תשומת הלב של הציבור הרחב, של אותו מעמד הביניים החילוני מאיך שדופקים אותו. מאיך מזניחים את מערכת החינוך שלו – הציבורית.

גול עצמי: פעילים ותיקים ממני בחינוך בישראל הזכירו לי השבוע שהניסיון הגדול הקודם לפגוע במערכת החינוך החרדית הובל ע"י שרי החינוך של מרץ בממשלת רבין בתחילת שנות ה90.  הכלי שנבחר כדי לפגוע בחינוך החרדי אז היה מעבר מתקצוב לפי כיתות לשיטת תקצוב לפי מספרי תלמידים. החינוך החרדי היה אמור להפגע משמעותית בגלל הכיתות הקטנות הנהוגות בו.  איך זה הסתיים? בכך שבשינוי הקונסטלציה הפוליטית (וחזרת החרדים לקואליצייה) החרדים הוחרגו מהחוק ומי שנשאר בו הם רק בתי הספר החילוניים שאוכלים עד היום את פירות הביאושים של שיטת התקצוב הזו. התקן של 36 תלמידים בכיתה (לדוגמא) מוביל לכיתות בתת תקצוב אם לא מצליחים לעמוד במספר ולמוטיבציה מתמידה של הרשויות (שחוששות מתת תקצוב) לדחוף לכיתה את התלמיד ה37 וה38. מי מפסיד? תלמידי ישראל. האם בחוק ההסדרים הנוכחי לא מתחבא גול עצמי כזה שוב? אני לפחות, עוד לא יודע.

מדידה והערכה

או – דוח דברת מרים ראש

עוד דבר שמתחבא בסעיף 8 בכותרת הקודמת, אבל יזכה כאן לסעיף נפרד הוא ההחלטה "להסמיך את שר החינוך לקדם את חוק הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך, התש"ע". אני רוצה להדגיש: מדובר על החלטה משמעותית מאוד, משהו שבפני עצמו היה צריך לזכות לדיון ציבורי נרחב. כאן זה מתחבא כסעיף קטן בתוך פרק אחד, שהוא חלק מעשרות ומאות סעיפים של חוק ההסדרים וכזכור מהחלק הראשון של הפוסט הזה, נמצא בכלל מחוץ לפרק החינוך בחוק ההסדרים.   

מדובר בעצם מאחד מסעיפי "רפורמת" דברת שנקברו. זה שלא שאין היום במשרד החינוך את ראמ"ה (הרשות הארצית למדידה ומדידה) שבין שלל פעליה אחראית על פרוייקט המיצ"ב: אותם, מבחני ההערכה שהיו אמורים להיות כלי לשיפור מערכת החינוך והפכה להיות בעיקר שוט על מורים ומנהלים ומקור עיוות מתמיד במערכת החינוך שבה עוסקים בלהכין את התלמידים למבחני המיצ"ב במקום בתוכנית הלימודים.  

עיינתי בהצעת החוק בניסיון להבין למה אם כך היא נדרשת. האמת? הופתעתי לגלות מה מתחבא שם:

א. מרחב המובן מאליו של החוק הוא חיזוק העצמאות של ראמ"ה, שמוצבת כגוף כמעט חיצוני במערכת החינוך. מדובר בהמשך לתהליך ארוך שנים שבו פעילויות שהיו פנימיות למערכת החינוך (כמו המדען הראשי של משרד החנוך) מורחקות אט אט מהמערכת עצמה לטובת פיקוח עליה. הקמת ראמ"ה מחדש במתכונת אקס טריטוריאלית למערכת החינוך תחזק את השימוש בה כשוט מול המערכת (שימוש שקיים כבר היום). כלי שיספק את הנתונים התורנים שמשרד האוצר ישתמש בהם כדי להראות שהבעיה של מערכת החינוך הישראלית היא לא כסף אלא הישגים נמוכים ועוד שקרים כאלו.

ב. הענקת סמכויות פיקוח, מדידה ואיסוף נתונים חסרות תקדים לראמ"ה. נתונים נרחבים מאוד על בתי ספר, מורים ותלמידים. נתונים על בתיהם של התלמידים, על נתוני אלימות, סמים ואלכוהול ומצב רפואי, על הפעילות החינוכית וסביבת בית הספר ועוד ועוד. החוק מכפיף לראמ"ה כמעט כל מדידה במערכת החינוך, גם מעבר למיצ"ב ולמבחנים הבינלאומיים השונים והמשונים.  בין השאר, הסמכויות החדשות כוללות את בחינות הבגרות, מבחנים למחוננים, מבחני אינטליגנציה, לקויות למידה, מבחנים לגילאי הגן כמו גם מבחנים לעובדי חינוך. בנוסף לאלו, תינתן לראמ"ה הרשאה לאיסוף מידע על מוסדות חינוך. כולל איסוף מידע על עובדים, מתקנים, מינהלה וכו'.  כמו גם מידע על תלמידים עם צרכים מיוחדים ועל פעילות התלמיד מחוץ למוסד החינוך (זה אשכרה כתוב בחוק) ועל מטלטלין בביתו. החוק מגדיר גם את הקמתו של מאגר מידע כזה, על כל בתי הספר והתלמידים בישראל.  בזמן שיש מי שמתמקד במאבק במאגר הביומטרי, הקמתו של מאגר כזה על תלמידי ישראל, מפחיד אותי בהרבה.

ג. מאחורי הקלעים: עוד הכנה להפרטה ובחירת הורים. אבל אני חושב שלב הסיפור של התוכנית זו הוא מעבר לרפורמה מנג'ריאלית אופיינית להצעות הרפורמה במערכת החינוך של עשרים השנים האחרונות (ברוח שמשון שושני ודוברת) הלב של הרפורמה הוא העמדת הנתונים האלו לטובת בחירת הורים. החוק לא קובע את זה במפורש (ככל שהבנתי) אם כי זה משתמע מסעיפים מסויימים בנושא הדוח השנתי. אבל זו המגמה גם היום.

זכור לי שב-95 פרסם לפיד, אז עוד בעל טור בעיתון וכותב לרמי/ריטה את הטור השבועי שלו שעסק באותו שבוע במערכת החינוך. הוא טען בתוקף שלו כהורה הזכות להחליט על החינוך של הילדים שלו, אם הוא רוצה לשים יותר כסף ושבבית הספר של הילדים שלו יהיו מורים דוקטורים זו החלטה שלו ולמדינה אין זכות להתערב בזה. מה שאז היתה עמדה רדיקלית (שעצבנה אותי ואת החברים שלי דאז מספיק כדי לכתוב מכתב לעיתון), הפכה בחלוף העשורים לעמדה מקובלת במעמד הביניים הגבוה הישראלי. עמדה שרואה רק את "טובת" הילד שלהם (או הדימוי שלהם על טובתו) ולא את החברה. אחד מקווי ההגנה האחרונים של מערכת החינוך הציבורית הישראלית הוא אי בחירת בתי ספר. למה? מאותן סיבות שבית המשפט העליון האמריקאי פסק בזמנו בעד אינטגרציה (כולל הסעות) של ילדי השחורים בבתי הספר של הלבנים. בחירת בתי ספר מולידה הפרדה בין האוכלוסיות (וגם אם כולם יבחרו בבתי הספר של החזקים, בתי הספר יסננו בהתאם כדי להשאר "החזקים") והפרדה מולידה אי שיוויון.

אני חושד שהמטרה האמיתית של החוק היא הקמת מאגר מידע שיאפשר את בחירת ההורים כאקט "מושכל" (וספק אם קיומו של מאגר מידע כזה בלי שהמידע בו נחשף בסופו של דבר להורים יעמוד בתקיפה משפטית).  ההורים ירצו כמובן את בתי הספר החזקים, המוצלחים, מקבלי הציונים הגבוהים במיצ"ב, מה שיחזק עוד יותר את ההטייה במערכת החינוך ל"הכנה למיצ"ב" במקום תוכנית הלימודים. כמובן שלא כל ההורים יוכלו לבחור בבית הספר הכי חזק בעיר, והם "יאלצו" להפעיל מסננות קבלה (נוסח הייחודים בתל אביב היום): מבחנים לתלמידים, תשלומים להורים.

הנה, כך מניעים את הקמתה של מערכת חינוך פרטית, במסווה של סעיף קטן בחוק ההסדרים.

בקטנה: הקורא עופר העיר את תשומת ליבי לפוסט של יאיר לפיד מ-2011, לפני שחלם להיות שר האוצר. אז לפיד דווקא יצא נגד (ובצדק!) המדידה האינסופית של מורים ותלמידים במערכת החינוך, כולל נגד המיצ"ב, פיזה ושאר מרעין בישין מבית ראמ"ה. מעניין מה שר האוצר לפיד חושב על זה היום, או קוראיו, הורים לתלמידי מערכת החינוך ו/או מורות ומורים בה, חושבים על זה.

תקצוב הרשויות המקומיות במשרד החינוך

או שינוי המתקרא פרוגרסיבי. (עמ' 45)

בעצם מדובר במשהו די מינורי (לפחות לכאורה) – בתקצוב ההסעות וכוח העזר ולא בתקצוב המורים ממש. מדובר גם בשינוי שנראה הגיוני לכאורה, למה שכל הרשויות יקבלו את אותו הדבר? איפה הבעיות? בשתי דברים "קטנים": 

הראשון, שהרשויות שיספגו את הקיצוץ אלו המכונות "החזקות" הן הרשויות שאיכשהו עוד עומדות עצמאית (ומכונות "פורום ה15 החזקות"), הן מקום המגורים של רבים ממעמד הביניים הישראלי, והם אלו שיספגו את הקיצוץ הזה על גבם, שכן הרשויות בוודאי ימהרו לגלגל אותו על התושבים (בהעדר אפשרויות אחרות).  מעמד הביניים במרכז? לא ממש.

השני – שמשרד האוצר אוהב לקצץ בתקצוב אוניברסלי לטובת "מיקוד במי שצריך", אבל הניסיון העגום בישראל ובעולם מלמד שרגע אחרי הביטול של התקצוב האוניברסלי, מתחילים לשחק עם התקצוב הדיפרנציאלי שנוצר, למשל ע"י מבחני תמיכה ומיצוי חדשים. כיוון שהפגיעה הופכת להיות ממוקדת יותר בחלשים,בערבים וחרדים, בפריפריה קל יותר לבצע אותה, בהעדר הלובי הפוליטי של הערים הגדולות.  ניחוש שלי: כבר בתקציב 2015 נזכה לראות את חוק ההסדרים משחק עם התקציבים האלו ומציע לקצץ אותם.

בחלק ב' של הפוסט אתייחס ספציפית לפרק "ההתאמות בתקציב משרד החינוך" בחוק ההסדרים.

ויש דיסקליימר:

הניתוח מבוסס על טיוטת הצעת המחליטים/חוק הסדרים שהתפרסמה עד כה. סביר שעד למעבר החוק בכנסת עוד יהיו שינויים, חלק מהותיים וחלקם שוליים.

פוסטים אחרים אצלי על חוק ההסדרים (רשימה שתתעדכן אני מקווה):

מעמידים את האדם העובד במרכז

מעמידים את האדם העובד במרכז

"..סבורים אנו שהאדם העובד הוא מרכז החברה. כפי שנאמר במדרש גדול(פיד):

גדולה מלאכה, שכל הנביאים התעסקו בה – שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה."

בלעדי האדם העובד, אין לנו דרך לעזור לחלשים ולמוחלשים; בלעדיו, לא ייתקיים מגזר עיסקי צומח ולא נוכל לקיים כלכלה תחרותית; בלעדיו, לא נצליח להמשיך להיות מדינת היי טק מובילה ושחקנית מפתח בשוק הגלובלי.."

מתוך: "ההקדמה/התוכנית הכלכלית 2013-2014"

כשירות לציבור חפרנו קצת בחוק ההסדרים המסתמן ובדקנו איך הם מתכוונים לעשות את זה.  התמקדנו בסעיפי הדגל המדוברים בעיתונות."הופתענו" לגלות שהפער בין הדברור של האוצר על "האדם העובד" לבין המציאות, כבר מזמן לא היה גדול יותר.

למנוע טרוניות אבהיר מראש: בתוכנית הכלכלית אין כותרת בשם "העמדת האדם העובד במרכז" אלא "הגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה". זו הכותרת שכוללת את מרבית הסעיפים שכוסו בתקשורת תחת הכותרת הזו. בואו נבדוק מה מתחבא שם.

"מיצוי כושר ההשתכרות":

זה אחד הסעיפים המדוברים ביותר בהחלטות התקציביות האחרונות. כנראה בגלל התדמית האנטי חרדית שלו (רק תדמית), כי הוא מתיישב על ההגיון של האדם הסביר נוסח "שקודם יעבדו, מה?". בפועל מתחבא כאן משהו בעייתי שננסה להסביר בפסקאות הבאות.  במה מדובר בסעיף?:

ביצירת מבחן "מיצוי כושר ההשתכרות" כתנאי להנחה בארנונה לפי מבחן הכנסה וכתנאי לקבלת סבסוד במשפחתונים ובמעונות יום, מעבר לתבחינים הכלכליים הקיימים.  כלומר, בניגוד לדימוי שייצרו לנו. לא מדובר על סבסוד גני ילדים או ארנונה לאנשים עובדים (מהסוג שהצביע ללפיד וחבריו) אלא על הקשחה של הקריטריונים לסבסוד בארנונה או מעון לעניים. מעמד הביניים העובד גם ככה לא יכול לקבל את הסבסוד הזה.

החוק טורח ומפרט את המבחנים והמבדקים שיצטרכו לעבור מקבלי הסבסוד, את העברת הנתונים הספק-חוקית בין רשות המיסים למשרד הכלכלה בשם "טובת האזרח". החוק מקפיד לקבוע ששיעור הסבסוד ייקבע לפי האחוז הנמוך מבין בני הזוג, כך שאם האם עובדת במשרה חלקית (אולי כי יש ילד מעל גיל שלוש, שמסיים בשעה אחת את הגן/בי"ס?) חלקיות המשרה תצמצם את הזכאות.

עוד מעניין בסעיף הזה הוא מה שאין כאן: בניגוד למרבית הסעיפים בחוק ההסדרים, אין פירוט כמה כסף אמור להחסך מזה. אולי כי באוצר יודעים שלא יחסך כאן כמעט כלום. הדימוי הציבורי שלפיד ומרעיו יוצרים לסעיף הזה הוא שמדובר בסעיף אנטי חרדי . אבל תכלס, גני הילדים ומעונות היום של החרדים לא מסובסדים כנראה גם היום מתקציבי התמ"ת (אופס, משרד הכלכלה עכשיו) אלא ממערכת נפרדת ומקבילה. גם ההנחות בארנונה שעיריית בני ברק או מודיעין עילית מחלקות (או לא מחלקות) הן סוגיה שלא מעניינת באמת את הציבור הרחב וספק אם התיקונים האלו ישפיעו עליהן בגרם יותר מאשר על "האדם העובד" ההיפוטתי של לפיד (שעליו, להסיר ספק, הן לא משפיעות כמעט בכלל).

על הוספת מבחן ההשתכרות בהנחה לארנונה ברור יותר על איזה סכום מדובר, על 200 מליון ש"ח שיתווספו להכנסות (מביטול הנחות) של הרשויות המקומיות. גם אם נניח שאמדן האוצר מוגזם (ובדרך כלל הוא מפריז למעלה בצד ההכנסות מגזרות מטופשות כאלו) הכוונה כאן היא גם לחסוך עוד כמה פרוטות ממענקי האיזון של הרשויות החלשות במשרד הפנים. אבל זה כסף קטן, קטן מאוד בסדר גודל של מענקי האיזון.

 אז עבור מה הסעיפים הזה, מלבד הדימוי הציבורי? להכות שוב בשוט על העניים, הפעם גם על העניים העובדים (כי אלו שלא לא צריכים מעונות יום), שיעבדו יותר או שלא יקבלו את ההנחות הקטנות מדי גם ככה. עוד סיבוב של הקשחת היד על החלשים והעניים, על החד-הוריות ועל המובטלים ובכלל על משפחות שבהם אין לשני בני הזוג קריירה במשרה מלאה. לא הרבה כסף יחסך כאן, אבל מובטח טרטור שיוציא את המיץ ואולי יגרום לעוד כמה להתייאש מהסיכוי להנחות האלו.

ושוב, לא ברור איך במציאות שבה למרבית האמהות בישראל אין אופציה למשרה מלאה המאפשרת התמודדות עם הלו"ז של ילד במערכת החינוך הישראלית (כן, אמהות. אני לא סקסיסט, הנתונים מראים שלרוב – האמהות הן אלו שנושאות בנטל הזה.  ברור שלא תמיד), וגם אלו שמחפשות משרה מלאה מתקשות למצוא כזו, מבססים את מבחן ההכנסה דווקא על  מימוש משרה של שני בני הזוג. סתם עוד התעמרות שתחסוך כמה שקלים של הנחה על משפחות עניות (כי אחרת הן גם ככה לא זכאיות להנחה) שיש בהן מפרנס יחיד או מפרנס שני בחלקיות משרה נמוכה מדי.

יוצאים לעבודה

תוכנית היתה בארץ עוץ, תוכנית ויסקונסין שהוביל מושל רפובליקאי אחד. ותאומץ התוכנית במדינת ישראל בשם "תוכנית מהל"ב" ואח"כ "אורות לתעסוקה". והתוכנית הייתה חלק מניסיון להפרטת מערך שירות התעסוקה בישראל, שאחרי שנים של ייבוש תקציבי אכן פגוע מאוד. ותתן הממשלה בתוכנית את הסמכות לשלול קצבתו של מובטל/ת עניים לחברות פרטיות. וילמדו החברות הפרטיות את המובטלות מיומנויות מועילות כמו טיפוח עצמי ומריחת לק וישלחו אותן לעבוד בעבודות שמשלמות מתחת לשכר מינימום ואף "בהתנדבות". ויסרבו המובטלים והמובטלות ותשללנה קצבתן. ותהא החברה המפעילה מרוצה מאוד, יען כי תרוויח בונוס על כל שלילת קצבה בגין חזרה לעבודה או שלא בעבודה וישושו גם במשרד האוצר יען כי פחות קצבאות ישלמו וכי העניים יהפכו נואשים יותר. ותעלה שוועתם הלאה, ויעביר אלוהים מסר לאלי ישי נציגו ותבוטל התוכנית.

עד כאן מן המקורות וכעת להווה.  ב -2010 אחרי מאבק קשה וארוך, הגשת בג"צ וכמה סיבובי שינוי בתוכנית. נתנה הממשלה והכנסת (קרדיט חלקי לאלי ישי, אבל שכנראה אולץ לזה על אפו וחמתו, ראו הערה של הקורא נדב למטה) לתוכנית לפוג. משרד האוצר מנצל את ההזדמנות לקאמבק אותה. הפעם בגרסה רכה יותר, כזו שמתייחסת לכאורה לביקורת על התוכנית הקודמת ומנסה להתמודד איתה.

יש כמה בעיות גדולות עם תוכנית ויסקונסין, גם עם הגרסה "הרכה" יותר שמשווקת כאן:  נכון, לכאורה הסמכות השלטונית המובהקת של שלילת קצבה עוברת ל"עובד המדינה" והחברה הפרטית ("מתכנן המדיניות" בלשון החוק) רק תמליץ. נכון, אין תמורה כספית לשלילת קצבה בלבד . נכון, תהיה אפשרות גם למלכ"רים להתמודד במכרז ונכון ידרש רישוי מסויים כדי לעסוק בתחום. נכון, אי אפשר יהיה לשלוח מובטלים לעבודות ללא שכר בחברות למטרת רווח ועדיין..

ניתן לשער שבשטח, החברה הפרטית (גם אם מחופשת למלכ"ר) תקבל את ההחלטות. אפשר לנחש ש"עובד הציבור" שאמור לחתום יהיה חותמת גומי ושבפועל יהיה תמרוץ סמוי לשלילת קצבה. מותר להמר שהרישוי יהיה מפוקפק במקרה הטוב  (כמו בתחומים אחרים שקשורים בכוח אדם בישראל). החלטות שנוגעות כאמור לאחת השכבות החלשות ביותר בחברה הישראלית ובשוק העבודה בפרט – מקבלי קצבת אבטחת הכנסה.  לטעמי לפחות, יש גם פגם מוסרי בהתייחסות לטיפול במקבלי קצבת הכנסה, כעסק שמטרתו להשיא רווחים למישהו.  אחד מתפקידה הבסיסיים של המדינה (ואני הייתי רוצה יותר) שעליו מסכים גם הימין הקלאסי הוא היותה רשת בטחון של מוצא אחרון. אם גם את זה אנחנו מפריטים אז מה נשאר?

מה הבעיה כאן?

אבל אחרי כל הבעיות שפירטתי על התוכנית עצמה, כדאי לקבוע שהבעיה היסודית עם התוכנית היא בכלל בהנחת הבסיס של האוצר: ההנחה שהבעיה הבסיסית שיש לטפל בה בשוק העבודה הישראלי היא שכבה גדולה של מובטלים ומובטלות שאינם עובדים בגלל חוסר בכישורים נדרשים או נכנסו למצב נפשי ורגשי של ייאוש משוק העבודה. האם יש כאלו? אין ספק, האם אלו רוב המובטלים בשוק העבודה הישראלי? כנראה שלא. המציאות של רוב המובטלים בישראל היא אבטלה בגלל מחסור בעבודה באזורים מסויימים בישראל או לגילאים מסויימים או לבעלי הכשרה מסויימת.

אפילו באוצר מדבררים כל הזמן שאחוז האבטלה (6.7% לכאורה, הבהרה בהמשך) כל כך נמוך שאנחנו בעצם בתעסוקה מלאה אפקטיבית, הנה מפי הסוס (עמ' 8 בתוכנית הכלכלית ל2013- 2014):

"העובדה שהמשק נמצא במצב הקרוב לתעסוקה מלאה מעידה על כך שבכלכלה לא מתקיים פער תוצר"

הבעיות האמיתיות בשוק העבודה הישראלי מתחבאות במקומות אחרים. בהמוני עובדים (ובעיקר עובדות) במשרות חלקיות שלא מבחירה, בעובדים שאופן התעסוקה "הקבוע" שלהם הוא עבודה בחברת כ"א, בלי מחר ועם אפס בטחון  תעסוקתי. בהמוני עובדים שלא מצליחים למצוא עבודה שמתאימה לכישוריהם או להתפרנס ממנה בכבוד. בהמוני הלא עובדים שהתייאשו מחיפוש עבודה דרך הלשכה ולא מקבלים דמי אבטלה ועל כן לא נספרים בסטטיסטיקה הרשמית. כמו גם מי שמראש לא מנסים להכנס לשוק העבודה כמו חלק מהנשים הערביות ומהגברים החרדים.

רק שבבעיות האלו, שהן כאמור, הבעיות האמיתיות של שוק העבודה הישראלי, התוכנית אפילו לא מתיימרת לטפל. טיפול בבעיית שוק העבודה והאבטלה האמיתית והסמויה בישראל דורש מדיניות ממשלתית פעילה בשוק העבודה והתעסוקה כמו גם מעורבות בהקמת ועידוד תעשייה ובעיקר: תקציבים תומכי צמיחה. זה כמובן רחוק מהמצב הנוכחי או מהאידיאל של האוצר כיום.

התשובה הטובה ביותר לאבטלה היא שוק עבודה שמייצר מספיק משרות הוגנות בשכר ראוי, אני מוכן להתחייב, שכשזה יהיה המצב, נראה שמספר המשתתפים בכוח העבודה (להבדיל מסטטיסטיקת האבטלה המטעה מאוד נכון להיום) יהיה גבוה בהרבה. גם בלי שוטים נוסח תוכנית ויסקונסין.

אז למה בוחרים לפתוח דווקא עם התוכנית הזו את עמודי התוכנית הכלכלית לשנת 2013-2014 , למה היא בבת עינו של האוצר ומוצגת כהעמדת האדם העובד במרכז? כי המטרה האמיתית שלה היא לא להחזיר כמה מובטלי קצה לשוק העבודה, וגם לא רק להמשיך את תהליך ההפרטה של שירות התעסוקה לכמה ברונים פרטיים שפקידי האוצר יעברו לעבוד אצלהם אח"כ (ע"ע ניר גלעד אצל האחים עופר). המטרה היא התודעה שלנו, המטרה היא שאנחנו נחשוב שהבעיה של שוק העבודה בישראל היא מובטלים שלא רוצים לעבוד או שכחו איך להתנהל בשוק העבודה, ולא זו שהוא פשוט לא מצליח לייצר מספיק משרות ראויות בשכר הוגן. כי עם הבעיה האמיתית שלו האוצר לא רוצה להתמודד ואידיאולוגית הוא לא מסוגל לקבל אותה.

סודות מהOECD

הייתה תקופה שבכל פרסום של משרד האוצר צוטטו מספרים והמלצות של הOECD, ארגון המדינות המפותחות. דווקא אחרי ההצטרפות המתוקשרת לארגון וסיור ביקורת שנעשה כאן התחילו באוצר להצניע את המלצות הOecd. אתם יכולים לנחש לבד למה: באוצר הופתעו לגלות שמומחי ארגון המדינות המפותחות שביקרו בישראל לא היו נלהבים ממתכונת ההפרטה/קיצוץ הנלהבת הנהוגה במקומותנו. באוצר גם לא ממש התלהבו מהזמינות החדשה (בעקבות ההצטרפות) של נתונים סטטיסטיים השוואתיים למדינות המפותחות שבניגוד לתעמולה הרשמית על איכות החיים כאן ממקמים אותנו נמוך מאוד בפרמטרים רבים כמו צפיפות בכיתות, מספרי מורים, רופאים, כבאים, שירותים חברתיים.

אבל כיוון שגם בפעולה הנמרצת נגד העניים המוצעת בחוק ההסדרים ושתוארה בפסקאות הקודמות נתלים במשרד האוצר , לכאורה לפחות, בהמלצות ארגון הOecd.  פניתי לבחון את  ההמלצות המתייחסות להגברת ההשתתפות בכוח העבודה. הסתמכתי על המסמך הזה של מכון מאקרו (כמו גם גם על הדוח שברוקדייל הכינו עבור התמת), אמנם כלכלנים שאני לא מחבב את הנטאי שלהם, אבל דווקא בגלל זה אי אפשר לחשוד בהם בחוסר אובייקטיביות בנושא.  הופתעתי לגלות שיש כמה המלצות של הOecd שהאוצר "שכח" בדרך לטפל בשוק העבודה ובהעמדת האדם העובד במרכז.

הנה מה שמצאתי:

א. אכיפה אפקטיבית של חוקי עבודה: כשמם כן הם – חוקי העבודה, מספר הפקחים בישראל נמוך מאוד ביחס לOecd , האכיפה לא ממש רלוונטית (ומתמקדת בהעסקת עובדים זרים) ומספר ההפרות גבוה. כשאחוז ניכר מעובדי המדינה לא מגיעים לשכר מינימום, מה הפלא שהרבה עסקים מרשים לעצמם את אותה "פריבליגיה", לא לשלם שכר מינימום? כשאחוז "מרשים" (כ 20% כמדומני) מעובדי המדינה מועסקים כעובדי קבלן וחברות "שירותים", ברור המסר: חקיקת העבודה שמקנה זכויות לעובדים מיותרת ובעייתית למעסיק. גם העיזים (שבינתיים יצאו בעקבות הסכם לפיד – עייני) על ביטול זכות השביתה בחלק מהמגזר הציבורי וביטול בין הדין לעבודה מסגירות לכל את עמדת האוצר בנושא.

ב. הפחתת העמלות של החברות לייבוא עובדים זרים. העמלות המטורפות שנגבות בביזנס הזה הן חלק מהסיבה לנהירה ולניצול של עובדים זרים בישראל. לחברות יש מוטיבציה "לייבא" עובדים זרים (לעיתים ממש בהבטחות שווא ושקרים) בגי ן העמלות ואינטרס שאותם עובדים "ינטשו" את המעסיק שלהם ויהפכו ללא חוקיים כמה שיותר מהר. למה? כי אז הם מקבלים עוד מכסת ייבוא ועוד הכנסה מהעמלות. המוטיבציה של המעסיק וסוחר העבדים מתחברות – שניהם רוצים עובד מנוצל כמה שיותר שמקבל כמה שפחות (ואולי בכלל לא), כך שהוא זול למעסיק הנצלן. כשהעובד בורח הוא מקבל חדש מסוחר העבדים. לא תתפלאו לשמוע שבשוק העבדים הזה, האוצר פחות נלהב לטפל. כאן מתחבר עוד סעיף שמתחבא בהמלצות הOecd – מתן מעמד קבע למהגרי עבודה שנשארים כאן מעבר לפרק זמן מסויים, גם כדי להעלים את סחר העבדים שתיארנו מקודם וגם משום ההשפעה שיש לקיומה של שכבה ענייה ונואשת בשוק העבודה. קיום שבפני עצמו מסייע להקצנה לימין של השכבות החלשות (שמתחרות בהם בשוק העבודה). ראו ערך הפגנות דרום ת"א עם מרזל נגד הפליטים ומהגרי העבודה האפריקאים. לטעמי לפחות בשוק העבדים הלא אנושי הזה, חובה לטפל.

ג. "הרחבת הפעולה האקטיבית בשוק העבודה": נכון, הסעיף הזה כולל גם את ויסקונסין, אבל הוא כולל גם תוכניות הכשרה מקצועיות בהיקף רחב, לא מעטות ודלות כמו היום. בעולם אחר אפשר היה גם לפרש אותו ברוח ספיר ז"ל. שהסתובב עם הפנקס והתערב בצורה אקטיבית בשוק העבודה – באמצעות ייצור מקומות עבודה

ד."השתתפות של המדינה בהפרשות לפנסיה של עובדים חלשים": לא נראה לי שדורש יותר פרשנות מזה.. זה באמת יעודד את היציאה לעבודה, הידיעה שזה יכול לסייע לך להבטיח פנסיה של כבוד. זה גם ידרוש מהממשלה להכניס יד לכיס ולהגדיל את ההוצאה האזרחית בתקציב.

ה. פיתוח תשתיות תחבורה בפריפריה ויישובים ערביים ופיתוח תשתיות מים, ביוב ותחבורה ביישובים הבדואים. למותר לציין שחוק ההסדרים מקפיא משמעותי חלק מתוכניות פיתוח תשתיות התחבורה שאמורות לשרת את המטרה הזו, כמו גם האופן שבו המדינה מקימה את תאגידי המים החדשים (שמאגדים כמה תאגידי מים אחרים) לא משרת השקעה נרחבת במים וביוב ברשויות הפריפריאליות והעניות, בפרט הבדואיות. ידוע לכל גם שמאז האפיזודה של ממשלת רבין השנייה מצויים היישובים הערביים בישראל בתת תקצוב משמעותי בהשקעה בתשתיות. אגב, ההכנסה של הסעיף הזה להמלצות הOecd דורשת הסבר, מה הקשר בין זה לבין הגדלת ההשתתפות בכוח העבודה. התשובה שלי לפחות (גילוי נאות: אין לי מושג מה הייתה כוונת הOecd) היא שפיתוח של תשתיות מודרניות מאפשר גם להקים תעשייה ומסחר מתקדמים יותר ביישובים הערביים וגם מאפשר לעובדים ערבים לעבוד במקומות רחוקים יותר, בקלות יותר ובכך להקל את החסם ליציאה לעבודה.

ויש כמובן עוד ועוד, סעיפים מהסוג שלעולם לא יתייחסו אליהם במשרד האוצר, לפחות כל עוד האידיאולוגיה השלטת היא הניאו ליברליזם.

האדם העובד במרכז? הצחקתם את האוצר, אבל הבדיחה, הבדיחה עלינו.

בפוסט הבא, המשך ניתוח חוק ההסדרים

וגם דיסקליימר:

הניתוח מבוסס על טיוטת הצעת המחליטים/חוק הסדרים שהתפרסמה. סביר שעד למעבר החוק בכנסת עוד יהיו שינויים, חלק מהותיים וחלקם שוליים.

ההסתה נגד העבודה המאורגנת נמשכת

עם הפוטנציאל להתקמבקות של המחאה החברתית, גוברים המאמצים לתקוע תריז בינה לבין העבודה המאורגנת וההסתדרות.

שוב חבורת שוקן/המרקר ושאר החשודים הרגילים מדבררים את האוצר במתקפה על ההסתדרות והסכם עייני – לפיד. קמו בשוקן בבוקר וראו כי יאיר לפיד, הפוסטר בוי שלהם, חתם על הסכם עם ההסתדרות. לא שההסכם הזה מונע מהאוצר להציע להפריט את נמלי הים או מגוון דברים אחרים בחוק ההסדרים (וחבל שכך).  חתימת ההסכם מספיקה כדי ששטרסלר יכעס, ורתר ילעג ומאמר המערכת יתרה.  רולניק, כמובן, מוביל את ההתעופפות הזו. "תקציב למחוברים" הוא לא מהסס לתקוף.

רולניק לא נותן לעובדות לבלבל אותו. הרי עובדי המדינה, שהם ציבור חלש ברובו (כזכור מדוח השכר בשירות הציבורי) הם בדיוק אותו מעמד הביניים (ומטה) שרולניק מתיימר לדבר בשמו. על מה יצא הקצף וההאשמות שלפיד מכר את "הלא מחוברים" לעייני?

הרי שההסכם הזה אפילו דוחה את תוספת השכר הראויה שמגיעה לעובדי המדינה .  הדיווחים על כך שההסכם כולל את ביטול הטלת המע"מ על פירות וירקות מעידים אף הם שלא מדובר בהסדר פרטיקולרי שמשרת רק הסו קולד "מחוברים". כמו גם העובדה שהציבור היחידי בהסכם שלא נדחתה התוספת שלו הם דווקא הציבור הכי חלש (שבוודאי איננו חלק "מהמחוברים"), עובדי הקבלן, שההסכם הקודם עליהם גם יעוגן עכשיו בחקיקה.

אבל רולניק התאצ'ריסט רוצה יותר, לא באמת מעניינים אותו עובדי הקבלן המוחלשים, או עובדי המדינה או החסכון של מעמד הביניים, הוא רוצה "להכנס בהם", מלחמה חזיתית בעבודה המאורגנת, ז'בוטינסקי של המאה ה-21 שמטיף "כן, לשבור".

אני יכול לשער שהוא מפנטז על שבירת שביתה גדולה שתסיים את עידן העבודה המאורגנת בישראל. אולי כמו המאבק של רייגן בשביתת פקחי הטיסה (שהוחלפו באנשי צבא) או זה של מרגרט תאצ'ר בשביתת כורי הפחם הגדולה. שביתה מהסוג שיתחולל אם יקבלו את הדרישה של רולניק לפגיעה בעבודה המאורגנת והסכמי השכר בשירות הציבורי ("המחוברים"  עלק) יופרו חד צדדית ע"י האוצר, או אם יבוטל מוסד הקביעות (אחד המגנים המרכזיים של העבודה המאורגנת).

חלומות נורדיים על פלקסקריוריטי? (שהמרקר משווק מעת לעת) הצחקתם אותנו, השבדים או הדנים היו תובעים את המרקר בתביעת דיבה אם הם היו יודעים איך מוציאים את הבטחון התעסוקתי הנורדי מהקונטקסט של מערכת איגוד מקצועי רחבה.

במה מתמקד העליהום הנוכחי נגד ההסכם והגזירות?

בכללי: בזה שבזמן שפוגעים ב"מעמד הביניים" לא "נכנסים בהם", בוועדי העובדים, בקרנות ההשתלמות. איך להכנס בהם? פחות משנה. אבל כשיש דימוי קונקרטי שמחיר החשמל עולה בגלל שכר עובדי חברת חשמל אזי תמיד אפשר להפנות אליהם את הזעם הציבורי (למרות שכר העובדים הוא בערך 8.5% מעלויות חברת חשמל). האם מצפים שיוטל מס מיוחד על עובדים שמאוגדים בוועד עובדים? שהמדינה תתערב ישירות בשכר עובדי החברות הממשלתיות כמו חברת החשמל, מקורות או נמל אשדוד,גם אם זה מחוץ לסמכותה ובהפרה של הסכמי השכר? (תזכורת: אלו חברות שהוקמו ע"מ להפריד בין המדינה לבין הפעילות כהכנה להפרטת החברות הממשלתיות.)

בפרט: העליהום הוא על הטבת המס של קרנות ההשתלמות. תזכורת: קרנות השתלמות יש ללא מעט עובדים בישראל, גם להייטקסטים וכן, גם לעובדי המדינה והחברות הממשלתיות הגדולות. בעצם, אחרי השינויים שנעשו בקופות הגמל, כשביטלו את האפשרות להשתמש בהן לחסכון הוני פטור ממס (אלא רק לקצבאתי ואחרי פרישה) הפכו קרנות ההשתלמות לכלי החסכון הפטור ממס לטווח בינוני של מעמד הביניים. למעביד זה כדאי כי העלות נמוכה יותר משכר רגיל (כמדומני למשל, שאין הפרשה פנסיונית על הסכום הזה) ולעובד יש הטבת מס קטנה. כזו שאם באוצר היו עומדים מאחורי הרטוריקה שלהם על "חינוך פיננסי" היו דואגים שתהיה גם על חסכון מסוגים נוספים. לא מדובר בהרבה כסף שיכנס (כי בסופו של דבר כשהאפיק הזה ימוסה, הוא יתמסמס, כפי שקרה לאחרים) אבל יופי של רטוריקה – הנה "עופר עייני שוב דאג רק למחוברים על חשבונכם".

במאמר מוסגר: המיקוד של זעם ציבורי בסוגיית מיסוי קרנות ההשתלמות רק חושף את הספין דוקטורס שמאחוריו. הציבור יודע לזעום על "מחיר הקוטג'" או הסיגריות או על השכירות והדירה. אבל מתעלם סידרתית מסוגיות מיסוי מורכבות,זה פשוט מחוץ לסקופ הציבורי. העיסוק הפסאודו ציבורי בזה חושפ שהמקור של "הזעם הציבורי" הוא ספין דוקטור כזה או אחר.

בעצם המרקר, פראבדה של האוצר, מבצע את תמרון ההסחה הקלאסי של האוצר. קודם כל האוצר ממשיך בתקציב את הקו של העשור וחצי האחרונים של תקציבי הפרטה, קיצוץ וחלוקה מחדש של המדינה לטובת האלפיון ואז מסיתים את האזרחים הזועמים נגד השעיר לעזאזל התורן. בד"כ החרדים והועדים. יש גם וריאציה לפסאודו "שמאלנים" שמסיתים בה נגד המתנחלים והצבא. כאילו "ששם הכסף" והקיצוץ משם יאפשר להביא את הכסף לאזרחים, לגן עדן שיהיה פה אם רק נטפל בזה.

בזמן שבמרקר דואגים להסחה, באוצר כאמור דוהרים קדימה. החלוקה מחדש הרגרסיבית ממשיכה  השירותים הציבוריים מקוצצים ומיובשים, פרוייקטים ציבוריים נדחים או מבוטלים וההפרטה מגיעה לתחומים חדשים (במונחי אחוז תמ"ג).

בואו לא ניתן לדוברות האוצר ולפראבדה שלו לבלבל אותנו ולהסית אותנו זה כנגד זה, שבט נגד שבט, עובדת כנגד עובדת.

קחו דוגמה מהעיתונאים, מעובדי סונול ופרטנר ותתחילו לדאוג לעצמכם ולנו ביחד. תתאגדו כבר גאדדאמיט. וכן, צאו להפגין, אבל לא בעד קו המערכת של המרקר.

קריאה נוספת:

צ'יקי ארד – נגד ספין הוועדים והחרדים (בגוגל קאצ' שכולכם תוכלו לקרוא) גם אם אני לא מסכים להכל (בפרט לצד הטוב של רולניק שמתחבא כביכול מאחורי מר הייד)

ציפורי, סגן עורך גלובס – בעוד טור מפוצץ על נערי האוצר, חוק ההסדרים וסוגיית משפרי הדיור. אהבתי את ההתייחסות לזה שלאוצר יש עיתון ודובר שמתקרא פרשן כלכלי בערוץ מרכזי, כמו גם את הקריאה לילד בשמו – זו דיקטטורה של האוצר (בפרט אגף התקציבים) והמקום היחידי (גם בעולם העסקים) שמי שמנהל אותו הוא אנשי הכספים ולא המנהיגות הנבחרת (או בעסק בעלי המניות). ציפורי תוהה גם על ההדלפות המגמתיות (והכנראה שקריות חלקית) בנושא פנסיית אנשי הקבע שמגיעה מהאוצר לדוברות שלו במרקר. בפרט שאין יותר מצטרפים חדשים להסדר הפנסיה התקציבית בצהל – מאז 2004. כמעט 10 שנים.

עוד משהו:

רולניק מייעץ למחאה השבוע במרקר שישי. הוא כותב בטור שלו:

"חיבור של המחאה לשמאל או לימין ולהגדלת גירעונות מחזיר את המוחים לנקודת ההתחלה" (הדגשה שלי)

זה גם המסר שהעורכים בחרו לשים ככותרת משנה לכל הטור הארוך הזה. כלומר מה שרואים בו כמסר המרכזי. וזה לב הההגיון שרולניק נאבק להגן עליו. ההגיון שבו מספיק שינוי של סדר עדיפות פנימי בתקציב לייצר צדק חברתי גם מבלי לתקוף את הנחות המוצא הניאו ליברליות שלו (תקציב ממשלתי קטן, צמצום חוב). זה לא ילך.

יש לרולניק גם זיהויים חשובים (גם אם מאוחרים) בפרט על הספין כאילו החרדים הם העניין (ספין שבקבוצת הארץ שיתפו איתו פעולה בהתלהבות לפני הבחירות ע"ע שטרסלר). אבל בלב הסיפור הוא טועה ומנסה לרתום את עגלת המחאה אחריו. מרגע שמקבלים את הנחות המוצא הניאו ליברליות אזי ממילא מה שנותר הוא מלחמת שבטים ומקצועות, את מי צריך לדפוק ע"ח מי. רולניק בוחר לצאת נגד העבודה המאורגנת, כאילו שהספין כאן לא מקביל לספין נגד החרדים (מה ההוצאה העודפת על העבודה המאורגנת גם אם מקבלים את ההגיון שעובדים צריכים לקבל מעט ולא שכר הולם?) באותה מידה יכולים איש או אישה אחרים לצאת נגד המורים, הרופאים, הצבא, המתנחלים, העולים או וטפ. זו המשמעות של הנחות המוצא האלו ובהן צריך להאבק.

זהו, מספיק עם רולניק לשבוע הקרוב, הפוסטים הקרובים לפחות לא עוסקים בו ובמשנתו

כן, זה קשה

 לפני הביקורת מגיע ליאיר לפיד גם קצת קרדיט:

ההחלטה שלא להתעקש על גרעון של 3% ב2013 שהיה מחייב קיצוץ אדיר מימדים בתקציב המדינה ולהציב יעד גרעון של 4.65% (במונחי תוצר), כמו גם המוכנות להגמיש את "כלל ההוצאה", היא חשובה ואמיצה. כמובן שחזרה לתוואי הגרעון הנמוך כבר 2014 תהיה בלתי נסבלת, אבל בינתיים, לפחות, מגיע ליאיר לפיד (או ליועציו, טרכטנברג אולי?) הקרדיט. עוד משהו ראוי הוא הויתור על ההצעה הקבועה של הטלת מע"מ על פירות וירקות, שמשרד האוצר אוהב לכנות "ביטול עיוות", בעוד שמדובר בהעלאת מס גבוהה ורגרסיבית שפוגעת בכ ו ל ם (אבל בעיקר בשכבות החלשות שזה חלק גדול יותר מהצריכה השוטפת שלהם) וחשוב אפילו יותר: ביטול הניסיון של האוצר לפגוע בשכר עובדי המדינה, בפרט החלשים שבהם, למסות את קרנות ההשתלמות, אפיק החסכון לטווח בינוני של רבים ממעמד הביניים ואת נסיון האוצר לצאת למתקפה על העבודה המאורגנת (אם כי יש לי חשד שזה עוד יעשה עוד סיבוב קאמבק).

אז שר האוצר כתב בפוסט בפייסבוק ש"כן, זה קשה" ויחד עם זה התפרסמה רשימת "הגזרות" של תקציב 2013.  העלאת מיסוי רגרסיבית ברובה שתמונת המראה שלה הוא קיצוץ, רגרסיבי ברובו, בהוצאה האזרחית של הממשלה – כולל קיצוץ הסבסוד למועדוניות אחה"צ שמאפשרות יום עבודה מלא להורים, קיצוץ בקצבת הילדים (שמוריד את העניים גם כך עוד למטה) ועוד "פוטיפורים". אבל שר האוצר שלנו מבטיח לנו ש"זה זמני", שיהיו שנתיים קשות ולאחריהן "דבש". שמדובר בפגיעה לטווח הקצר "אבל הקיצוץ הזה הוא רק חלק מתוכנית כוללת שתקטין את יוקר המחיה, תוסיף מקומות עבודה, תוזיל את הדיור, את המים, תביא לשיוויון בנטל ותשפר את חייו של האדם העובד."

 ולמה בכלל צריך את הקיצוץ הנורא הזה? שר האוצר הרהוט מסביר:

"האפשרות האחרת היתה קריסה של המשק, לא פחות. אם היינו יושבים בחיבוק ידיים, הבור התקציבי היה גדל וגדל, החובות היו מתנפחים, השירותים החברתיים היו מתמוטטים. בכל פעם שאתם רואים בטלוויזיה ככרות אפופות עשן של מדינה שהתפוררה, תדעו שמאחוריהן עמדו פוליטיקאים בזבזניים שלא עמדו בלחצים. זה לא הולך לקרות במשמרת שלי. בדרך הזו, לפחות זה יהיה קצר. תוך שנתיים המדינה כבר תיראה אחרת לגמרי"

אז בואו נבדוק את הטענות של לפיד. ראשית נבדוק את טענת "הקריסה" אם לא ננקוט מדיניות קיצוצים וצנע ואח"כ נחפש כיצד ישתפרו חייו של אותו "אדם עובד", ריקי כהן האהובה מחדרה.

קריסה

האמנם מאחורי "הקריסות" הכלכליות שראינו בשנים האחרונות עומדים "פוליטיקאים בזבזניים שלא עמדו בלחצים"? נשמע כמו משפט שקל להנהן אחריו, נשמע הגיוני. אבל בבדיקה קפדנית של העובדות הוא תלוש מהמציאות:

אירלנד כמו גם איסלנד וכנראה קפריסין (שנותר לראות איך תצא מזה) שילמו מחיר יקר על מגזר בנקאי שיצא משליטה. עילת המשבר לא הייתה שתקציבי המדינה גדלו והולידו משבר, אלא הדה רגולציה הנלהבת מדי של חסידי השוק החופשי יצרה מגזר בנקאי שגדול פי כמה מהכלכלה המקומית ובשם הרווח קצר הטווח לוקח סיכונים גדולים על מידותיו.  בזמן שהבנקים האירים מימנו בועת נדלן מקומית, הבנקאים האיסלנדים  הסתבכו בעיקר בבריטניה (אם כי לא רק) ואלו של קפריסין עם רוסיה.  הבנקים הגרמניים והצרפתיים מימנו בועת נדלן בספרד וקנו את האג"ח של שאר הבנקים המדוברים ובכך תדלקו את החגיגה.

נכון, כשהפירמידות   הבנקאיות האדירות האלו  קרסו, אזי הממשלות, בצדק או שלא בצדק, עמסו על עצמן את ההחזרים והחובות. הממשלות עמסו על עצמן, בשם האחריות, אפילו חובות לספקולנטים שפעלו מראש כדי לייצר את המשבר ושהימרו נגד אותן ממשלות ממש. בבריטניה ובארה"ב, הלב של המערכת הפיננסית העולמית, אפילו לא הולאמו הבנקים שסרחו, אלא רק הוצלו ונשלחו שוב להמשיך את מעשיהם בשוק החופשי.

פוליטיקאים בזבזנים? מסתבר שלא ממש. נכון, אני הייתי מעדיף שהפוליטיקאים היו מלאימים את המערכת הבנקאית ומוחקים את החוב הספקולטיבי (נוסח המהלך האיסלנדי) ולא ישעבדו את אומותיהם לשנים של החזר בלתי אפשרי. אבל הבחירה שלא לעשות את זה היא בעצתם הרעה של אותם כלכלנים וחברות דירוג שבאוצר אוהבים כל כך להתפעל מהם.

איפה אפשר אולי לדבר על קריסה נוסח זו שיאיר לפיד מתאר? עם עשן בכיכרות, מדינה מתפוררת ופוליטיקאים לא אחראיים? אולי לפיד מרמז ליוון? (עדכון: עכשיו הוא אומר יוון, אז כן)

אבל גם בסיפור היווני האמת היא כנראה מורכבת יותר (גוליית כבר כתב על זה בהרחבה). בניגוד לדימוי הקריסה היוונית היא לא בגלל הפסקות צהריים ואוזו, או בגלל שהם עושים יותר סקס מהגרמניים (זה היה כתוב בעיתון – טרוסטורי) ועובדים פחות כי הם מטבעם רועי עיזים עצלניים (ואני לא אקשר לדברי הבלע האלו של שלמה מעוז). הקריסה היוונית היא שילוב בין הלוואות רעילות שהיוונים פותו לקחת (נחשו ממי? מהבנקים הבינלאומיים הגדולים, בפרט בגרמניה וצרפת) , ממש בדומה להלוואות סאב פריים רעילות שעניי ארה"ב פותו לקחת ע"י הבנקאים האמריקאים. במשולב עם מכשירים פיננסיים מתוחכמים שהסתירו את החובות האלו (שהיוונים קנו, נחשו ממי? מהבנקים האמריקאים הגדולים) ויחד עם מדיניות הורדת מס חברות, נוסח זו שהאוצר משווק בהתלהבות כבר למעלה מעשור. ובעיקר, ואת זה לא כותבים מספיק, תהליך של דה – תיעוש, מהסוג ששטיגליץ מתאר כהשפעת הגלובליזציה על אפריקה, ובפועל מתרחש גם באיחוד האירופאי.  באותו שער מטבע, התעשייה היוונית (כמו גם האיטלקית, מעצמת G7 לשעבר) לא יכלה להתחרות מול הגרמנית וההולנדית. בעוד שעבודה זולה הגרמנים קונים בסין ובאוקראינה.

תכלס, מסתבר (תסתכלו אצל גוליית לגרפים) שגם ביוון הפוליטיקאים לא בזבזו ובזבזו ושלכיכרות הבוערות של יוון יש הסברים אחרים, מורכבים יותר מאשר ההגיון שהאוצר מנסה לשווק לנו.

רגע של עברית

בכלל יש משהו מטריד מאוד בלינגו הנאו ליברלי שמאומץ לתוך השיח כאילו הוא אמת לאמיתה. שהרי אפשר היה לכתוב "הגדלת ההוצאה הציבורית לרווחת התושבים הובילה למשבר" (גם אם כאמור זה לא נכון והיא לא הובילה למשבר) אבל הרושם שהיה נוצר הוא קצת יותר חלש מ"פוליטיקאים בזבזנים". שכותבים "בזבזנים" נותנים לנו להבין שההוצאה היתה "בזבוז" כלומר מיותרת, לא נחוצה, סתם. בעוד שבמרבית המקרים (בפרט ע"פ טיעוני האוצר במקרה הישראלי) מדובר בעצם בהוצאה שהיא ממש לא סתם אלא הלב של המערכת האזרחית – כבישים, רכבות, בתי חולים ימי אשפוז, עובדות סוציאליות ומשכורות למורים. פוליטיקאים בזבזניים? לא ממש.  אבל השימוש המתמיד בלינגו הניאו ליברלי מחזק את המחשבה הניאו ליברלית.  ההוצאה הציבורית היא "בזבוז" ועל כן צריך "להלחם בה" . כמו שהאדם הפרטי נלחם בבזבוזים של עצמו.  ומכאן קצרה הדרך לפוסטים המופרכים שחברים שלי מקשרים אליהם בפייסבוק (לצערי הרב) על הבעיה שלפיד מכניס את היד "שלו" לכיס "שלהם" במקום לקחת מ.. "הבזבוז" ב… .

כך ממשיך קרב המחנות בחברה הישראלית וההתעלמות משאלת הליבה: גודל ההוצאה הציבורית בכלל והאזרחית בפרט, בעוד בעלי ההון והאידיאולוגים הניאו ליברלים מחככים ידיים בהנאה. מלאכתם נעשית על ידינו.

האקסל השגוי שפירק את העולם

רטוריקת ההוצאה כבזבוז והריפוי בדמות צנע (שנתיים קשות) פופולארית בשיח הניאו ליברלי די ממזמן, כי הנחת המוצא של החבר'ה האלו היא שהוצאה ממשלתית היא רעה. אבל בשנים האחרונות הבסיס "הכלכלי" לכאורה לטענה הזו היה מחקר מפורסם (שהפך גם לספר) של שני כלכלנים דומיננטיים מהרווארד. קנת רוגוף וכרמן ריינארט על "צמיחה בימי חוב". המחקר המדובר קבע שכשאר החוב עולה מעל 90%מהתמ"ג, הצמיחה מואטת משמעותית , ועל כן הם מצדיקים מדיניות צנע וצמצום הוצאה ממשלתית כדרך להתניע "צמיחה לטווח ארוך" (ועל זה כבר מיינארד קיינס, גאון הכלכלה, כבר קבע "שבטווח הארוך כולנו מתים"). המחקר הזה הפך להיות צידוק מרכזי בדיוני הקונגרס האמריקאי לקיצוץ תקציבי (מיותר לגמרי) ועמד כמובן ברקע מדיניות הצנע האירופאית (שמחריבה את הכלכלה שם). 

רק מה, מתברר שכל המחקר הזה מבוסס על "גיהוץ" של הנתונים, כל שלא יופיעו נתונים שלא מתאימים לתיזה (למשל ההעלמות של נתוני הצמיחה הגבוהה של ניו- זילנד) ויש בו מגוון בעיות כמו קשר בין סיבה למסובב ושימוש בממוצע לא משוקלל בין מדינות בגדלים שונים לגמרי ("טעות" אהובה על האוצר בישראל גם). אבל יותר מזה, גם הנתונים הקיימים עובדו באקסל שחלה בו שגיאה יסודית. הכלכלן האמריקאי דין בייקר שתהה כמה מיליוני מובטלים נגרמו מטעות האקסל הזו כתב על זה "שאם לנתונים היו משמעות בויכוח הכלכלי אזי טעות כזו צריכה לגרום להערכה מחדש של כל מדיניות הצנע".

גם אנשי קרן המטבע העולמית מתחילים להודות שההגיון הכלכלי (לכאורה) שאיתו הם תמכו במדיניות הצנע האירופאית מתגלה כשגוי כלכלית, ושיש לקיצוץ תקציבי מחיר ממשי של התכווצות כלכלית. אחרי 60 שנה מתברר שוב שקיינס צדק, ושתפקידה של הממשלה בעת מיתון הוא להגדיל את ההוצאות, גם במחיר גרעון. אבל בישראל, מסתבר, עוד לא שמעו על זה שהמכשפה מתה, וממשיכים לנופף בסיסמאות הניאו ליברליות החבוטות והמיושנות שלהם.

"בתוך שנתיים המדינה תראה אחרת לגמרי"

אז אחרי שמתברר שסכנת קריסה יוונית לא ממש מאיימת על ישראל, נותר לבדוק אם קיצוצי לפיד- נתניהו אכן יובילו לצמיחה המובטחת שתאפשר להקל את הנטל ממעמד הביניים.

ראשית, גם באוצר מודים שבטווח הקצר, הקיצוץ יוביל לפגיעה בצמיחה אבל שבטווח הארוך הצמיחה תגדל. אז מראש לא ברור מה מקור ההתחייבות של לפיד לשנתיים. וחשוב מזה, כפי שפירטתי לעייפה בפסקאות הקודמות, אין הוכחה אמפירית לצורך בקיצוץ כזה, או לקשר סיבתי בין חוב גבוה לצמיחה. ההפך, ההוכחות האמפיריות היחידות שקיימות כרגע הן שקיצוץ תקציבי משמעותי פוגע משמעותית בצמיחה ומעמיק מיתון.

שנית, גם כשעוברים על מרכיבי התוכנית, חוץ מאשר בהקדמה המרגשת על תקציב של תקווה, לא ברור מה מקור ההבטחה הזו:

• בהחזרה לחיים של תוכנית ויסקונסין שאמורה לטפל במובטלים כרוניים וסביר להניח שרק תעשיר כמה בעלים של חברות פרטיות, בדיוק כמו בסיבוב הקודם?
• בהתכתשות של האוצר עם משרד הבטחון על תדרי הדור הרביעי ועלויות הפינוי שלהם?
• בניסיון של האוצר לדרוס את מערכת השלטון המקומי בארץ בהקמת "אשכול רשויות מקומיות"? או בהפרטה של 20% מרפאל ותע"א?
• בסדרה של שיפורים טכניים תחת הכותרת "שיפור וייעול הליכי עשיית עסקים בישראל"? ושיש מצב שבקריאה ביקורתית ומוקפדת יותר הם בכלל כסות לדה רגולציה והסרת פיקוח מהסקטור העסקי בישראל (אם כי עוד לא בדקתי)
• בביטול התוכנית לשיקום תשתיות ביישובים כפריים או האטה בקצב המענקים למיכון מחליף עובדים זרים בחקלאות?
• בקיצוצים בקצבת הילדים? בהעלאת המע"מ (האולטרא רגרסיבית) והעלאת מס הכנסה על כל המדרגות (הדי רגרסיבית)
• בקיצוצים בקצבת נפגעי גזזת (עז שיש כל שנה בתקציב, מעריך שתצא)
• מביטול תקציב הפיתוח לרשויות של משרד הפנים או ביטול תקציב בניית קריות חינוך של משרד הפנים?
• במה שמכנים "צמצום הרגולציה ואימוץ תקנים בינלאומיים" ומשמעותו האמיתית היא לוותר על הבקרה של מכון התקנים על מה שמשווק בישראל.
• ועוד ועוד, ממליץ לכם לקרוא כדי להכיר (וגם בשבועות הקרובים ננתח בתקווה קצת מזה גם כאן)

גולות הכותרת של המסמך המתקרא "התוכנית הכלכלית לשנים 2013-2014" מעבר לשובה, של תוכנית ויסקונסין ולקיצוצים השונים, הם שלושה סעיפים שאמורים להביא את הצמיחה, העתיד ולעשות שיהיה פה טוב:

1. חיזוק לימודי היסוד והמערכת הממלכתית (כלומר לדפוק את החרדים קצת הרבה ולשנות את מערכת החינוך בישראל בתוך סעיף שמתחבא בחוק הההסדרים)
2. שינוי "פרוגרסיבי" אלק בתקצוב משרד החינוך את הרשויות המקומיות (או בואו נקצץ מהרשויות המקומיות שמעמד הביניים מתגורר בהן).
3. והעמדת "האדם העובד במרכז" AKA מבחני "מיצוי כושר ההשתכרות" כתנאי לסבסוד מעונות או ארנונה.

נעסוק בסעיפים האלו בפוסט המשך, אבל הנה הבריף: גם בהם לא מתחבאת צמיחה שבעוד שנתיים "תביא את המצב".

לסיכום: תקווה חדשה, או מקורות צמיחה חדשים אין בתקציב הזה. עוד מאותה עיסה מחוממת מחדש שהאוצר מגיש כל שנה, אבל עם טור מרגש של לפיד לפתיחה. וכבר ראינו מקודם שגם הצלה מקריסה אין פה אז מה הסיפור הגדול? הסיפור הגדול הוא שאין סיפור, שאחרי ש400 אלף איש יצאו לרחובות, חלקם הגדול שבוע אחרי שבוע בקריאה לצדק חברתי. שאחרי שמאות אלפי אזרחים הצביעו בתם לב עבור אנשים שהבטיחו להם  ש"יש עתיד" ושהתיימרו לדבר בשם האחים שלהם, העבדים, ממעמד הביניים. משרד האוצר מעביר פשוט את אותו תקציב שהיה מעביר גם ככה, בתוספת של כמה מיליארדים מההחלטה החשובה לכשעצמה על יעד גרעון של 4.65% במקום 3%.

תקציב שמחזק את החזקים ומחליש את החלשים ומעמד הביניים. תקציב שממשיך לחזק את ההפרטה. תקציב שלא מטפל בנושאי הליבה של החברה הישראלית ושלא מנסה להתחיל לשקם את ההוצאה הציבורית והאזרחית בישראל בחזרה לרמות המקובלות בעולם המפותח. 

האין סיפור של התקציב הזה, הוא הסיפור הגדול שלו.

והערה לסיום, הפעם על מאריה כספי ז"ל, על עובדי המדינה והניסיון המתמשך לפגוע בתנאי ההעסקה שלהם ובשכרם.

לפני  עשר שנים, כשהעתון של שוקן עוד לא היה פראבדה של האוצר, פרסם אריה כספי לפני מותו, את הטור האחרון שלו.  הטור עוסק בתוכנית הכלכלית האכזרית של נתניהו, שר האוצר דאז, ובהגיון המעוות שבו הגזר לעשירים והשוט לחלשים. הטור המעולה רלוונטי מתמיד לקריאה דווקא היום כשיאיר לפיד כשר אוצר ונתניהו,  הפעם כראש ממשלה, מנסים להוביל תוכנית דומה. הטור מסתיים  בקביעה:

"אם בעבר התנהל המאבק סביב המחויבות של המעביד הפרטי לעובדיו, היום הוא מתנהל על קו ההגנה האחרון, המחויבות של המעביד הציבורי."

ופגיעה נוספת (אחרי עשור של רמיסת המחוייבות הזו ) בקו ההגנה הזה, תהיה בלי נסבלת.

עדכון: בזמן כתיבת הפוסט התבשרנו שנחתם הסכם בין עייני ללפיד שאמור למנוע את רוב הפגיעה הזו. עדיין נשגב מבינתי למה זה לא מובן מאליו שהמחויבות של המעסיק הציבורי לעובדיו היא בסיסית ולמה הפרשנים הכלכליים תוקפים את לפיד על ההסכם הזה.

הערת שוליים – יציאה מהמשבר היווני

אם כבר נגענו בסיפור הזה, אז נאמר שההצלה היוונית היחידה ברורה (כמעט) לכולם: יציאה מגוש היורו וחזרה לדרכמה, פיחות אדיר בדרכמה לעומת היורו כך שיהפוך את המשק היווני לאטרקטיבי יותר לתיירות וויצוא וישחק באותו מהלך את החובות היווניים, כנראה גם עם מחיקת חוב ריבונית גדולה יחסית (בדומה למהלך של ארגנטינה בזמנו) . נכון, גם למהלך כזה יהיו מפסידים, כמה מיליארדרים יוונים ובעיקר בנקים גרמניים וצרפתיים שמחזיקים את החוב היווני (ואז הבעיה תהפוך להיות של גרמניה וצרפת). אבל לצערם של המוני העם היווניים, הם משפיעים כרגע על המלכודת היוונית יותר מאשר המצביעים היוונים בעצמם, כך שממשיכים לרשום ליוון תרופות שמעמיקות את המשבר שם, כדי שאת מחיר המשבר ימשיכו לשלם היוונים ולא הבנקאים הגרמניים.

וזה כל הסיפור של דמוקרטיה, האם מי שקובע הוא העם, או אליטה קטנה (ואולי אפילו חיצונית). מה שקורה כרגע ביוון ומאיים על ספרד, פורטוגל ואיטליה הוא דחיקה של עקרון ריבונות העם לטובת ריבונות ההון. מזה, כבר לא נצא טוב.

לאחות את השברים

מכיוון קצת אחר מהרגיל כאן.

"לאחות את הקרעים" היא הקדמה למהדורה העברית של ספרו האחרון של מארק אדלמן שהייתי שותף בכתיבתה. הספר עצמו הוא "והייתה גם אהבה בגטו" בתרגום הנדלזלץ והוא מומלץ מאוד לקריאה. יצא לאור בעברית כעת בהוצאת דרור לנפש.