רווית הכט פרסמה השבוע מאמר מעצבן במיוחד בהארץ שכותרתו היא ההאשמה: "הורים יקרים, גמרתם לנו את הכסף" . אני נטפל למאמר הזה כי אני מוצא שהוא מבטא הלך רוח כללי בעניין משבר הפנסיה בישראל. הלך רוח שמוטה כנגד מי שאינו אשם במשבר, בכותרות: "מקבלי הפנסיה התקציבית" ושאינו עוסק באחראים האמיתיים למשבר הזה: בעיקר אנשי משרד האוצר ובנהנים המרכזיים ממנו: בעלי ההון ששולטים בחברות הביטוח וקרנות הפנסיה הפרטיות.
(המאמר באנגלית, אם נתקעתם בחומת התשלום, הנה מהreadability שלי).
קרוגמן משתמש בבמה שהניו יורקר נתן לו לביקורת ספרים על המשבר כדי לנתח את מדיניות הצנע: מצד הטעות הכלכלית והקריסה שלה, ההצדקה הפוליטית, האשלייה המוסרית ומי מרוויח מהמדיניות ההרסנית הזו.
(בפסקאות הבאות אני מתמצת את הקטע עבורכם, אבל באמת, עדיף שתקראו את המקור. למי שקרא כבר או סתם אין לו כוח שידלג לתת הכותרת הבאה)
קרוגמן מתחיל מהסיפור (שכבר סופר כאן בעבר) על טעות האקסל שהרסה את העולם, כלומר במחקר הבעייתי של ריינהארט- רוגוף שבו גם "מעכו" את הנתונים והוציאו חלק מהנתונים שלא "התאימו" וגם בגיליון האקסל הייתה על כל אלו שגיאה מהותית. המחקר התיימר להוכיח שאחרי שמדינה עוברת סף של יחס חוב/תוצר של 90% היא מדרדרת במהירות למיתון. אבל קרוגמן, שתקף את המחקר מפרסומו, מנסה לתהות מדוע בעצם הוא זכה לחשיבות ולפופולאריות שלו מראש? התשובה שלו, שאולי תפתיע חלק מהקוראים כאן, היא שהפופולאריות של המאמר נבעה מהצדקת מדיניות שמראש תמכו בה כוחות רבי עצמה. כלומר לא המדע היה הבסיס למדיניות אלא המדיניות "הרצויה" גרמה לאימוץ תיזה מדעית בעייתית. כלומר מדובר במשהו למעשה שעושים לא במדינות חשוכות אלא גם בדמוקרטיות מערביות.
שוב חבורת שוקן/המרקר ושאר החשודים הרגילים מדבררים את האוצר במתקפה על ההסתדרות והסכם עייני – לפיד. קמו בשוקן בבוקר וראו כי יאיר לפיד, הפוסטר בוי שלהם, חתם על הסכם עם ההסתדרות. לא שההסכם הזה מונע מהאוצר להציע להפריט את נמלי הים או מגוון דברים אחרים בחוק ההסדרים (וחבל שכך). חתימת ההסכם מספיקה כדי ששטרסלר יכעס, ורתר ילעג ומאמר המערכת יתרה. רולניק, כמובן, מוביל את ההתעופפות הזו. "תקציב למחוברים" הוא לא מהסס לתקוף.
רולניק לא נותן לעובדות לבלבל אותו. הרי עובדי המדינה, שהם ציבור חלש ברובו (כזכור מדוח השכר בשירות הציבורי) הם בדיוק אותו מעמד הביניים (ומטה) שרולניק מתיימר לדבר בשמו. על מה יצא הקצף וההאשמות שלפיד מכר את "הלא מחוברים" לעייני?
הרי שההסכם הזה אפילו דוחה את תוספת השכר הראויה שמגיעה לעובדי המדינה . הדיווחים על כך שההסכם כולל את ביטול הטלת המע"מ על פירות וירקות מעידים אף הם שלא מדובר בהסדר פרטיקולרי שמשרת רק הסו קולד "מחוברים". כמו גם העובדה שהציבור היחידי בהסכם שלא נדחתה התוספת שלו הם דווקא הציבור הכי חלש (שבוודאי איננו חלק "מהמחוברים"), עובדי הקבלן, שההסכם הקודם עליהם גם יעוגן עכשיו בחקיקה.
אבל רולניק התאצ'ריסט רוצה יותר, לא באמת מעניינים אותו עובדי הקבלן המוחלשים, או עובדי המדינה או החסכון של מעמד הביניים, הוא רוצה "להכנס בהם", מלחמה חזיתית בעבודה המאורגנת, ז'בוטינסקי של המאה ה-21 שמטיף "כן, לשבור".
"קוראים לזה הסתה"
פוסט תגובה קצר לאיבוד הרסן של גיא רולניק:
אפשר להגיד כל מיני דברים על התשדיר המופרך של רשות המיסים. גם על קו הצדק המגוחך וגם על הטענה כאילו המיסים שאנחנו משלמים ירדו. אפשר גם לזכור שרוב בעיית ההון השחור בישראל מרוכזת כנראה בארגוני פשע שמעלימים מס על סחר בבני אדם, סמים, פרוטקשן ומה לא. אפשר גם לשער שהכסף הגדול (אולי אחרי ארגוני הפשע) הוא העלמת המס הסמי חוקית של "מתכנני המס" המתוחכמים מהאלפיון העליון. מנהלים שמחזיקים "חברות" פיקטיביות בשביל לחסוך לעצמם מס הכנסה ולהכיר הוצאות ברכב המפואר,חברות ישראליות שכמעט לא משלמות מס באמצעות תכנון מס חוצה גבולות ויבשות ועוד כאלו. האינסטלטור שעובד בשחור מדי פעם (ולא שזה לגיטימי) הוא רחוק מלהיות מרכז הסיפור.
אבל יש דברים שאי אפשר להגיד. ההשוואה של מעלימי מס, גנבים לעשרות אלפי עובדים? הקביעות על "מיליונרים" ועשרות אלפי משרות מיותרות מדגימות בדיוק את קו המערכת של המרקר , טחינת שקרים חוזרת ונשנית עד שהיא נהיית עובדה. אבל כאן רולניק מסלים הלאה ואומר בעצם שהם אויבי הציבור, עבריינים, כמו אלו שהפרסומות של רשות המיסים מזהירה בפניהם.
התיאור של עובדי החברות הממשלתיות "כדמויות השחורות על הגב שלנו" לקוח היישר מעולם הדימויים של בנימין נתניהו, מלך הימין הישראלי שהמשיל לפני קרוב לעשור את "האיש השמן והאיש הרזה". כן, כן רולניק, שכבר שנה וחצי מתיימר להנהיג את המחאה ולצערי חלק מרעיונותיו גם נקלטו אצל חלק מהמשתתפים, הוא בשר מבשרו של הימין הכלכלי מבית מדרשו של נתניהו, גם שהוא מנסה למכור לנו סיפורים נורדיים.
יכלתי לציין שוב שממילא מדובר בשקר, שדוח הממונה על השכר מראה שמרבית עובדי החברות הממשלתיות נהנים אולי ממשכורת גבוהה יחסית לעובדי כפיים (כן, המלגזן בנמל אשדוד מקבל יותר, על כל מלגזן כזה יש 10 סמנכ"לי כלום בפיתה שמקבלים פי 2) אבל ממש לא כזו שהופכת אותם למיליונרים,גם השכר הממוצע של מהנדסי אלתא ותע"א שאחראים להגנה האווירית של ישראל לא מתחרה במשכורות ההייטק האזרחי (אם אתם לא מאמינים לי תבדקו לבד).
יכולתי גם לתהות מאיפה שלף רולניק את "עשרות אלפי המשרות המיותרות" שעל גבינו? כי אפילו בתע"א, אולי המעסיק הגדול בין החברות הממשלתיות, יש בקושי 12 אלף. ובטח אחד או שניים מהם עושים משהו נכון ונחוץ, בהתחשב ברווחי תע"א ובתרומה האדירה שלה לבטחון ישראל. אולי אלו העובדים הסוציאליים המיותרים בלשכות הרווחה המפוצצות? המורים בכיתות הענק? יכולתי, אבל לא נראה לי שרולניק נותן לעובדות האלו להפריע לו
בעולם מתוקן אולי היה אפשר לתבוע את רולניק, במציאות זה לא יקרה. תביעה תשרת את יחסי הציבור של רולניק (אותו תעלול שאלדד יניב קיווה לשווא שיקרה) וממילא הרף הנדרש בתביעת "לשון הרע" נגד עיתונאי הוא גבוה במיוחד (ובצדק) ואין כנראה עו"ד בצד התביעה שיצליח להתמודד עם הניסיון של עו"ד מיבי מוזר. עיתונאים תובעים רק מהצד של העשירים והחזקים, שלדון אדלסון כופף את ערוץ 10. בעוד העובדים, גם החזקים והמאוגדים הם החלשים כאן מול רולניק המקושר.
רולניק עושה את זה כבר לא מעט זמן אבל הציוץ הזה מגדיש את הסאה.
יש שם למה שרולניק עושה. יש לזה שם: קוראים לזה הסתה. אני מחכה להתנצלות של רולניק, איכשהו, לא נראה לי שזה מה שיקרה.
פוסט קצת זועם על גלגולו החשוך של ספין והכרות עם קו המערכת של המרקר בניסיון שלו לרסק את הסיכוי לצדק חברתי.
נראה שדה מרקר (מעכשיו "המרקר") הפך (בפרק זמן קצר יחסית) להיות אחד העיתונים המשפיעים בישראל. בניגוד לגלובס, הוא נקרא ע"י קהל רחב יותר מבמעגלי עולם העוסקים. בוודאי שגיא רולניק, העורך והמייסד שלו, נתפש כקול אובייקטיבי של מעמד הביניים, מעמד שהוא מתחזק ומשמר.
מזה כשנתיים קו המערכת של המרקר יוצא כנגד ועדי העובדים, בפרט מה שמכונים "הועדים הגדולים" שבהסתדרות. אנסה לפרק בפוסט הזה בניתוח ביקורתי את המרכיבים, המאפיינים, השיטות והמטרות של קו המערכת של המרקר בנוגע לועדי העובדים, כמו גם להוכיח את קיומו. כמו כן אנסה לבחון מדוע הספין הזה "מוצלח" ועובד ואיך הפך למוסכמה שמנופפים בה גלאון משמאל ובנט ולפיד מימין.
א. טקסונומיה: למי מתכוונים במרקר במושג ה"הועדים הגדולים"? לועדים האחרונים של עובדי צווארון כחול שמתפרנסים בכבוד במעמד הביניים. ועדי העובדים של המורות, העו"ס, עובדי העיריות, האחיות וכו' כבר לא שם ועל כן בד"כ לא יופיעו תחת הכותרת הזו, ולפעמים אפילו מעיזים לתמוך במאבקים שלהם, שאין חשש שישנו את מאזן הכוחות. עובדי הועדים הגדולים המושמצים הם מעמד ביניים כחול צווארון, מהסוג שפעם היה פה יותר ממנו, זן הולך ונעלם.
ב.ספינולוגיה: הועדים לא מוזכרים במרקר לבד, בד"כ הם מוזכרים תחת הכינוי "הטייקונים והועדים הגדולים", כדאי להזכיר: טייקון מוגדר (ע"פ ויקיפדיה למשל) כך: "איל הון, אדם בעל הון רב ועוצמה כלכלית רבה, בדרך כלל בעל דומיננטיות רבה בענף כלכלי מסוים". האם עובדי חברת החשמל הם טייקונים? הדומים הם לקרנגי, מלון, רוקפלר שעבורם נטבע המושג? לנוחי דנקנר, לתשובה? מהשכל הישר ברור שלא, אז למה החיבור?
ג. שחיתות: אני לא חושב שהועדים הגדולים מושלמים, ממש לא. יש דברים שנעשים בנמל אשדוד למשל, שקשה לי מאוד להסכים איתם, אבל מה שקשה לי הוא בנורמות המתהוות, ובטח שלא בשכר הגבוה. שכר כזה הוא לא "שחיתות" כפי שמכריזים פקידי האוצר אצל הכתבים מטעם במרקר.
שחיתות למשל יכולה להיות מעבר ממשרה בכירה במשרד האוצר ישירות למשרד מנכ"ל בקבוצת האחים עופר (ד"ש לניר גלעד) ובשקשוקות הון שלטון. אבל הציבור (בטיפוח העיתונות) תופש את ועד חברת החשמל כמושחת. כוחני? בוודאי, בעייתי? ייתכן. אבל מושחת?… פרשיית השחיתות הגדולה של השנים האחרונות בחברת החשמל היא דווקא של הדירקטור הבכיר בחברה, השופט לשעבר דן כהן שנמלט בינתיים לפרו, לא של העובדים. גם פאדיחת הניהול הגדולה של השנים האחרונות, זו שמכונה "השגיאה התזרימית" היא של סמנכ"ל הכספים.
ד. ערך: טיעון נפוץ במרקר הוא ההפרדה בין כאלו "שיוצרים ערך" (קרא: דב מורן ומייסדי חברות) ל"שודדי ערך", הועדים משוייכים אוטומטית לשודדי הערך, וכהוכחה לכך ינופפו בפנינו בתלוש השכר של עובד חברת חשמל. אבל איזה חוק קובע שעובד חברת חשמל אמור לקבל פחות מעובד הייטק? או שהערך שהוא מייצר נמוך יותר? אני מניח שלפחות רוב מכריע מקוראי יסתדרו מצויין כמה ימים (או כל חייהם) בלי סרגל כלים של קונדואיט בדפדפן, ושכמעט אף אחד מהם לא יסתדר בלי חשמל במשך שעה (גם בלי לדבר על תורת ההיצע והביקוש של אדם סמית בקביעת המחיר). אז למה ברור לכולם שלהייטקיסט עם ותק מגיעה משכורת של למעלה מ-20 אש"ח בעוד שמתרעמים על עובד חברת חשמל ותיק עם משכורת כזו?
ה. גזל: אבל בוודאי שיש הבדל, ימחה הקורא. ההייטקיסט מייצר ערך חדש ואילו עובד חברת החשמל מתפרנס על חשבוננו, מהמיסים שלנו, מהתשלומים שלנו, אליטות סוחטות קוראים לזה במרקר ומרמזים לקונוטציה עבריינית. כאמור בסעיף הקודם יש שאלה מי בדיוק מייצר איזה ערך, אבל בנוסף: האם אנחנו רוצים שכספי המיסים שלנו יממנו רק עובדים מוחלשים במשכורות שמגרדות את שכר המינימום מלמטה? שאלה שיש בה גם מרכיב אגואיסטי לקורא: כי אם זה מה שנאחל לעובדי המדינה מהר מאוד נגלה שגם משכורות המגזר הפרטי מיישרות קו.
חשוב מזה, כספי המיסים והתשלומים שלכם מושקעים גם במשכורת של ההייטקיסט. ההוא שרכש ידע מקצועי במערכות המחשבים הצבאיות (8200 מוזכרת תדיר בעיתונות כחממת אומת הסטרטאפ) זה לא מכספי המיסים שלכם? הכסף של מענקי מדען ראשי ושל השקעות-סיד מקרנות הון סיכון חצי ממשלתיות הוא לא כסף שמקורו, אתם יודעים.. בתשלומי מס ההכנסה?
ו. כלכלה: (סיבוב קצר להסביר עוד משהו על כלכלה וחלוקת הכנסות) כל עובד שמקבל פחות, או מפוטר ב"התייעלות", או סתם נדפק, כל עובד כזה לא רק מקבל פחות בעצמו, אלא גם אנחנו מקבלים פחות. איך? כי כוח הקנייה שלו נעלם מהמשק הישראלי, העובד העני קונה פחות, אם בכלל. ההכנסות ממנו לא יכולות להניע את הכלכלה הישראלית. אבל האם זה לא מתאזן עם הטייקון שמרוויח יותר? מסתבר שלא. ההוצאה השולית הנוספת של עשיר מול עלייה ברמת ההכנסה שלו היא קטנה מאוד. גם אם עידן עופר יקבל עוד מיליון ש"ח בחודש, הוא לא יוציא את מרביתם. אני? אתם? כמעט כל תוספת לשכר/להכנסה הולכת לצריכה (או לצריכה נדחית בפנסיה) תוספת שקל לעובד שמקבל שכר ממוצע משמעותית למשק הישראלי משמעותית הרבה יותר למשק מעוד 100,000 לתשובה. בגלל זה חלוקת הכנסות שיוויונית יותר (שתוריד את מדד ג'יני למטה) היא טובה יותר לכלכלה, אבל זה עניין לפוסט אחר.
זהו, חזרה לפוסט:
"שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך לאמת"
ז.שקרים (או סיקור תקשורתי מאוזן וביקורתי): חיפוש מהיר בגוגל מעלה לחיבור "טייקונים"-"ועדים" 13,000 תוצאות. שלוש הראשונות; לא במפתיע, הן מהמרקר. 10% מהתוצאות בכלל הן משם, בלי שבדקנו כמה מהתוצאות הן מקבוצת הארץ בכלל וכמה מתוכן שהועתק משם. בגלובס כמעט ולא נתקלתי בצירוף הזה, בטח לא לפני השנה וחצי האחרונות. רולניק הוא כנראה הפופוליזטור הגדול של ההמשגה הזו, המסוכנת כל כך לטעמי (ואסביר בהמשך), שחיברה את העוינות הותיקה להסתדרות דווקא לחוגי הצדק חברתי, המחאה ולפעילים חברתיים בכלל.
האם זה גוון חדש? במה זה שונה משטרסלריזם? שטרסלר לא התבייש אף פעם בתמיכתו בקפיטליזם נטו, מהסוג התאצ'ריסטי/רייגני ומכאן נגזרת ישירות שנאת האיגודים המקצועיים. בעוד שקו המערכת של המרקר שולל, לכאורה, קפיטליזם לא מרוסן ומשלב יציאה נגד הטייקונים עם הועדים. מוטציה, אולי קשורה למוטציית "הדרך השלישית" אולי חדשה ומקורית, מוטציה משלנו.
ח. דבק: איפה הספין תפש? נדמה לי שהרגע המכונן הוא המפגן ההוא בקיץ 2011 ברוטשילד. שבו מנשה נוי, רני בלייר ואחרים קראו לעופר עייני, יו"ר ההסתדרות: "זו לא המחאה שלך". לא הצלחתי למדוד את כמות האזכורים לפני, אבל בלי ספק הזינוק היה אח"כ. לא במפתיע חלק משמעותי מהחבורה הזו מסתובב היום סביב אלדד יניב ו"ארץ חדשה", מייצג נאמן של רולניק בחיים הפוליטיים. סרטוני "השיטה" מחברים בין ביבי, נוני, נוחי ועייני כאילו היו מקשה אחת. סמי פרץ, מירב ארלוזורוב, רותם שטרקמן ורולניק עושים זאת בעיתון שלהם. כותרות אופייניות: "המחוברים נגד הבלתי מחוברים", "אליטות סוחטות: ועדים, בנקאים וטייקונים".
ט. אתיקה עיתונאית (או – קמפיין השקר): חיפוש בגוגל מעלה לעופר עייני 7,970 תוצאות מהמרקר, לשלדון אדלסון לעומת זאת 1,890 תוצאות בלבד באותו עיתון. אדלסון כידוע הוא בעל הבית של "ישראל היום", אולי העיתון המשפיע במדינה והפטרון של ביבי (וניוט גינגריץ ואח"כ רומני בזמנו),הוא גם אחד האנשים העשירים והמשפיעים בעולם.
גם תוצאות החיפוש מפוזרות על הרבה יותר זמן (העמוד ה10 בגוגל מגיע אצל עייני לשנת 2011 ואילו אצל אדלסון ל2008) מה שגם מעיד על סיקור דליל בהרבה. האמנם אלו יחסי הכוח האמיתיים בין הטייקון אדלסון ליו"ר ההסתדרות עייני וזוהי פרופורציית הסיקור המתאימה?
מישהו קונספירטיבי ממני יכול לחשוד גם שתת הסיקור שלו קשור לחטיבה הרווחית היחידה בקבוצת הארץ/המרקר היום, זו שמדפיסה את "ישראל היום" עבור אדלסון?. מתברר שהמרקר, (אולי לא ביודעין אצל חלק מהכותבים), ממשיך את הקו של רומני/אדלסון בארה"ב: נגד האיגודים, נגד העובדים ובעד (גם אם אומרים אחרת) ה1%.
אולי גם הסיפור פשוט יותר, תת הסיקור של עשירי העל, אדוני הממון של הכלכלה הישראלית והעולמית מול קמפיין "אנטי עייני" של המרקר הוא אולי לא קונסיפרציה אפלה, אולי זה רק מדגים את הנקודה העיוורת שיש למי שמתכנים עיתונאים כלכליים בישראל ואת ההטייה המובנית שלהם, כמו של המעסיקים שאותם הם מסקרים, נגד האיגודים המקצועיים.
י. גזענות: למה הספין הזה תופש ככה? אני כותב בחשש את המילה "גזענות", אבל יודע שגם היא מרימה את ראשה המכוער כאן. מי שהיה בכנסים של ההסתדרות בעשור האחרון יודע, הקהל ברובו לא מורכב מאשכנזים מכפר סבא. גם ראשי ההסתדרות בעשור הזה: עמיר פרץ ועופר עייני לא היו אשכנזים. מאחורי הקלעים של מפגן ההסתה נגד הועדים הגדולים יש גם גזענות, סמויה ומוכחשת. הם.. לא אמורים לקבל כמונו.. הם, עובדי צווארון כחול ספרדים, רוסים, לא אמורים לקבל משכורת קרובות לאלו של הייטקיסט מרעננה, של עובדי רחוב הברזל. קל מסתבר למכור לנו ספין נגד העובדים, שהוא מתחבר טוב עם מימדי גזענות שעוד קיימים כאן.
סיקור תקשורתי מאוזן: רק הכותרת המשווה את עובדי חברת חשמל לג'יהאד הופיעה בעמוד הראשי.
י"א למה בעצם: קיץ 2011 הרעיד את אמות הסיפים של הציבוריות הישראלית. הפגנות בסדר גודל חסר תקדים כאן הרעידו את המדינה. דרשנו, ואנחנו דורשים עדיין, צדק חברתי. את רעידת האדמה הזו הרגישו גם שועי הארץ ועשיריה, אלו שכבר 30 שנה מתעשרים ממהפכת ההפרטה. אלו ועוזריהם: פקידי מדינה בכירים שעוברים צד (אחרי "צינון"), לא מעט עו"ד, רו"ח, מעריכי שווי ששותפים בחגיגה כמו גם הכונסים, המפרקים וחברי דירקטוריונים צייתנים ופוטוגניים. הבהילו אותם הכלים החדשים של המחאה ועוד יותר הציבור שהוביל אותה, מעמד הביניים החדש, הלבן, אנשי ההצווארון הלבן.
אינני חושב שיש תסריט מסוכן יותר למהפכת ההפרטה מחבירה של מעמד הביניים הזה למעמד הביניים הפועלי ההיסטורי. חבירה שתכלול את מורשת הקרב של תנועת הפועלים ב- 170 השנים האחרונות כמו גם את הישגיה הגדולים של העבודה המאורגנת. חבירה שתוסיף לארסנל הכלים של העבודה המאורגנת את יכולות היח"צ, ההפגנה, וגיוס ההמונים של המחאה החדשה, ולמחאה את אגרוף השביתה (שחסרונו הורגש כל כך במה שהיתה אמורה להיות "שביתה כללית" במחאה) ושאר טקטיקות המאבק של עבודה מאורגנת. לחבירה כזו יש תקדים: בארה"ב, בספרד, בצרפת היא כבר מתרחשת. הסיכון הגבוה למהפכת ההפרטה הוא שהוליד את מתקפת הנגד בדמות קו המערכת של המרקר. קו מערכת שמתחזה לזה שמשרת את מעמד הביניים ובעצם משרת את האלפיון.
י"ב שמאלנים חדשים, שמאלנים ישנים, סוג של של סיכום:
ב- 68, השמאל האמריקאי החדש כבש את הפקולטות לספרות, וניקסון נכנס לבית הלבן. נכנס ובנה מחדש את הימין הרפובליקאי כמפלגת השלטון הטבעית של ארה"ב. השמאל האמריקאי החדש, שרורטי כינה "שמאל תרבותי", מאס באיגודים המקצועיים, שלא היו שותפים להתנגדות למלחמת וייטנאם ולמצעדי זכויות האדם. המיאוס והנתק הזה החלישו את השמאל ואפשרו את המהפכה השמרנית של הימין האמריקאי. בלשונו של רורטי:
"ההבדל בין שרידי השמאל הזה (א.נ רפורמיסטי) לשמאל האקדמי הוא ההבדל בין אנשים הקוראים ספרים כמו ב'איזה צד אתה?' של תומס ג'וגגן – תיאור מבריק של חיסול האיגודים המקצועיים – לבין אנשים הקוראים את 'פוסט מודרניזם, או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר' של פרדריק ג'יימסון. האחרון גם הוא ספר מבריק, אבל הוא מציג ניתוח ברמת הפשטה גבוהה מכדי שתעודד יוזמה פוליטית ספציפית כלשהיא. מי שקורא את ג'וגגן יש לו דעות על כמה מהדברים שצריך לעשות. מי שקורא את ג'יימסון יש לו דעות על כל דבר מלבד מה שצריך לעשות".
במידות רבות זה מזכיר את תהליך ההתרחקות של השמאל בישראל מההסתדרות, עם התדמית המיושנת והמנוונת (וסחית).
אם אנחנו רוצים שמאל אמיתי בישראל, אנחנו חייבים לחזור למושגי המאבק המעמדי והפועלי ולא רק למושגים אלא גם להסתדרות, זו שמייצגת את מעמד הביניים של הצווארון הכחול ולעשות את הועדים גדולים באמת, לא כמילת גנאי.
קריאה נוספת:
רועי צ'יקי ארד כותב על השיטה – איך מחסלים ועדי עובדים.
"התפתחות טכנולוגית מוטת הון" מושג מעניין וכנראה גם חשוב.
מה זה אומר? שהשקעה בטכנולוגיה נוטה לכזו המשנה את המאזן לטובת בעלי הון ונגד העובדים. לא מקרי בהתחשב במי משקיע בפיתוח טכנולוגי.
קרוגמן כבר כתב הרבה יותר טוב ממני על איך נראה התהליך הזה היום וגם מדוע הזיהוי הזה פוספס הרבה זמן (רמז, זה קשור למעבר לעבודה זולה בסין) אז אני לא אתיימר ואשלח אותכם לקרוא אותו (באנגלית).
אבל הנה הגרף מהפוסט שלו שמראה את ירידת חלקם של העובדים בעוגת התמ"ג לאורך זמן.
ואני חושב שגרף כזה מספר את כל הסיפור העצוב של מהפכת הנגד המוניטריסטית, חיזוק כוחו של ההון ובצידו השני של הסיפור החלשות האיגודים המקצועיים והייצוג הפוליטי שלהם.
לא במקרה בוחרים במערכת המרקר להתמקד ביציאה כנגד האיגודים המקצועים, מי שעשויים להיות משקל נגד לתהליך ההתחזקות של ההון מול העבודה.
דגל אדום 