ימי נתניהו: שלב הסיכומים. עוד פוסט שלא מזלזל בנתניהו, נסיך האופל של הפוליטיקה הישראלית.
צפיתי לפני כמה ימים ביעקב איילון בראיון רכרוכי במיוחד עם נתניהו. ביבי לא פיספס קלישאה, בית אבא, החגור שיוני נתניהו נהרג איתו באנטבה, טיפוס בוקר למגדל דוד, ירושלים וכו'. עדיין, הוא דיבר "ראש ממשלה", נראה "ראש ממשלה"., פרפורמר מעולה, שולט בדיון, בדיבור ובמדיום.
אוקי, תאמר לעצמה הקוראת, גם יובל המבולבל הוא פרפורמר מעולה זה לא עושה אותו ראש ממשלה טוב. זה נכון, זה בכלל לא עושה אותו ראש ממשלה טוב, אבל זה עושה אותו ראש ממשלה בחיר מאוד (לא אינסופי, לא לא פגיע, אבל בחיר). והשילוב הזה בין הפרפורמנס של נתניהו ליכולות שלו, מסוכן במיוחד.
יכולות? יתמה הקורא, האיש החלול הזה, שהתקשורת אוהבת לצייר בצבעי הגברת ומריבות הלשכה. זה שהעיתונים ששמאלן כמוני קורא מלאים בתיאורים על חולשתו, שמרנותו, פיגורו הטכנולוגי וניתוקו?
כן, יכולות. לא מזמן הייתי צריך להזכיר לעצמי שאסור לזלזל בנתניהו וביכולות שלו. האיש הפך משגריר באו"ם לסגן שר חוץ ומשם למנהיג הליכוד ולראש ממשלה תוך 8 שנים. האיש משום מקום, התגלה במלוא כשרונו הפוליטי שכבש את הליכוד ואח"כ את כסא ראש הממשלה. בקדנציה האחרונה הוא מתגלה שוב ושוב כפוליטיקאי מתוחכם, שלשכתו בוחשת ומעורבבת. גם מעידות מביכות (נוסח נאום "הראשון שזיהה") נעלמות ונתניהו דוהר קדימה. בואו ונבהיר כמה עניינים על היכולות והמעשים של נתניהו, אחד מהפוליטיקאים המשפיעים של הדור האחרון:
שנתיים שחורות:
צילום סבסטיאן שיינר
לפני הכל, נתניהו הוא לא רק פוליטיקאי מוצלח, הוא גם איש עם אג'נדה, שאותה הוא מקדם במרץ. שלי יחימוביץ כותבת בספרה "אנחנו" (ציטוט חופשי): "הלכתי עם עמית (בן צור, עוזר דאז) ושאלנו את עצמנו, האם יש בישראל פוליטיקאי אידיאולוגי שהצליח לקדם את מטרותיו האידיאלוגיות באמצעים פרגמטיים? ומייד אמרנו יחד: נתניהו". נתניהו הוא אידיאולוג של ימין קפיטליסטי רדיקלי. כראש ממשלה, שר אוצר, ח"כ ושוב ראש ממשלה הוא פעל נמרצות לרסק את המגזר הציבורי והשירותים הציבוריים ולקדם את הפרטתם . בלי ספק הוא המפרק (לא יחיד, לא ראשון.. לא אחרון) של מנגנוני הבטחון של מדינת הרווחה הישראלית, השם יקום דמה.שנותיו במשרד האוצר הוגדרו "שנתיים שחורות" (כן, הראשונה התחילה עם סילבן) של ריסוק העניים והחלשים. שנותיו כראש ממשלה הוסיפו למעגל המרוסקים את מעמד הביניים הישראלי, שהולך ונמחק.
עוד "קרדיט" שיש לתת לנתניהו ואנשיו הוא ההלאמה/הפרטה של קרנות הפנסיה (חלק ממה שיצחקי קרא לו – שוד הפנסיה הגדול ופוטר), בתואנת שווא של גרעונות אקטואריים (אלו אגב לא נמצאו עד היום), השילוב בין הלאמה/הפרטה לניהול שוק ההון לתיעול ההשקעות שלהן לשוק ההון העשיר מעטים ופגע בבטחון של רבים. חשוב לא פחות, הכסף הזה גם מימן וניפח את בועת הטייקונים של השנים האחרונות, הוא גם גרם להורדת התשואה לסיכון בשוק החוב ובשוק ההון ובכך תדלק בעקיפין את בועת הנדלן (עניין קצת מסובך, אדון בו בפוסט נפרד). מדובר בדוגמא מצויינת לאופן הפעולה של הימין הכלכלי בעידן נתניהו: "רפורמה" מינהלתית משהו עם ארומה של שירות לציבור שמבצעת חלוקה מחדש בקנה מידה היסטורי נגד מעמד הביניים והחלשים ולטובת האלפיון ונושאי כליו. והשוו "תנו לסגור מרפסת" בכדי למכור את אם כל ההפרטות – הפרטת מינהל מקרקעי ישראל.
עוד נותר לראות אם מחאת קיץ 2011 היא שירת הברבור של מעמד הביניים הישראלי או תחילת מתקפת הנגד שלו ,כפי שאולי בתמימות אני מקווה, אבל את הקרדיט למחאה הכלכלית חברתית הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל, אחת הגדולות בעולם (ביחסי הגודל), צריך לתת גם לעיצוב מחדש ההרסני של הכלכלה הישראלית בימי נתניהו. הרעיונות שהוא הביא איתו הפכו לקו המערכת של לא מעט עיתונאים כלכליים, כמו גם לאופן החשיבה של רבים מאיתנו. גם כאלו שנדמה שהם ההפך מנתניהו מדברים "נתניהוית" בכלכלה (עיין ערך גלאון או הרצוג).
גם אם הגאונות הפוליטית של נתניהו ואנשיו הצליחה, בינתיים לפחות, למזער את המחאה ולדחוק אותה, אזי ההדבקות במושגיה של כלכלת נתניהו מסוכנת אפילו יותר. האיש הזה, שאוהבים לזלזל בו בשמאל הישראלי, אשכרה שינה את השיח הכלכלי במדינת ישראל (כן, השיח הכלכלי הזה אסוני לעתידנו, לא צריך לזה תזכורת) ועיצב אותו מחדש: המגזר הציבורי כ"איש השמן" מול "האיש הרזה", מדיניות הצנע (העתידה להחמיר בקרוב) ועוד. נראה שתיקון החברה הישראלית יצטרך לכלול את תיקון המושגים של נתניהו.
הנוף מהמרפסת בכיכר ציון:
לא חושב שיש הרבה להוסיף על האג'נדה המדינית של נתניהו, האיש מהמרפסת בכיכר ציון הוביל את המדינאות הישראלית לפי פחת. עימות מתמשך עם ארה"ב ואירופה, ניתוק הברית האזורית ההיסטורית (טורקיה) ועוד נזקים. אבל הנזק המשמעותי ביותר הוא הפיכתה של המדינה הדו לאומית לאופציה ממשית, ברת קיימא בשיח הישראלי והבינלאומי. לא היה כנתניהו במחיקת האופציה של פתרון בר קיימא לשטחי 67 ולפלסטינים. הפרסומות של בנט שמסבירות שאין בעיה הן הפרונט של אג'נדת נתניהו. לא אפרט יותר כי הסוגיה מוכרת וטחונה לעייפה, אבל מעולם לא היה חזון המדינה הדו לאומית (ובדרך אליה תסריט דרום אפריקאי של מדינת אפרטהייד אחת בין הירדן לים – בנטוסטנים {בנט?} – חרם בין לאומי וקריסה) חי יותר מאשר בימים אפלים אלו. עוצו עצה ותופר.
הימין הישראלי החדש.
ועוד משהו שצריך לתת קרדיט לנתניהו. הוא הארכיטקט, האב המייסד כמעט, של הימין הישראלי החדש, הפוסט בגיני. אפילו פרסונלית, תסתכלו מי שם: מנכ"ל משרד ראש הממשלה מהקדנציה הראשונה שלו מנהיג את ישראל ביתנו, עד לפני רגע המפלגה השנייה בגודלה בימין (ועכשיו מנהיג חטיבה מרכזית בליכוד). נפתלי בנט הרל"ש שלו מנהיג את מפלגת הימין האמוני/מתנחלי שקמה לה על חורבות המפד"ל. ציפי לבני, מינוי שלו כמנכ"לית רשות החברות הממשלתיות ונערת אוצר בכירה, היא מתמודדת מרכז דומיננטית (שגם שממשיכה לשרת את אותו קו כלכלי) . מימין, שמאל ומאחור מוקף נתניהו בפוליטיקאים שהיה שותף לעיצובם וטיפוחם. כל זאת מבלי להזכיר את המוני הדוברים מטעם שעברו מהלשכה לעיתונות (ניר חפץ) לפרסום, לאקדמיה, לשירות החוץ ובכלל.
קואליציית נתניהו, לא רק אישי
נתניהו זכאי לקרדיט מרכזי גם על הקונספט המגבש של הימין הישראלי החדש, כלומר קרדיט על ההגמוניה היחסית של הימין ב16 שנים האחרונות. נתניהו הוא המבצע (אולי גם ההוגה) של קואליציית המיעוטים שבבסיס שלטון הימין הישראלי. קואליציה שכוללת את חבירת החרדים והמתנחלים לעולי ברה"מ ואלו מצידם לש"ס עם הקהל המזרחי המוחלש. הקואליציה האבסורדית הזו, שכל כנסת מתגלת הבעייתיות שלה, הולכת ומתגלה כנכס מהותי של הימין, נכס שהופך את ההפלה שלו לקשה הרבה יותר.
בקבלת כללי המשחק של פוליטיקת השבטים של ימי נתניהו, השמאל הישראלי תוקע לעצמו גול עצמי. ברור לכל ש"השבט" ששויך פעם לשמאל הישראלי לא יוכל להכריע את הקואליציה הזו ושלטון הימין הולך ומעמיק, עד כדי כך שבשמאל נאבקים על הטהרנות של "מי שלא ישב בממשלת נתניהו" במקום על מי יהיה ראש הממשלה הבא. בעוד שעצמתה הפוליטית של קואליציית המיעוטים מתבהרת, מתברר גם שהניגודים הטמונים בה מובילים לרדיקליזציה של השחקנים השונים (ש"ס נהיית קיצונית יותר, ליברמן נהיה האיחוד הלאומי, הליכוד נהיה התחיה..) שבתורה מחזקת את תחושת הנפרדות של מרכיבי הקואליציה ומקשה עליהם להפרד.
אב מייסד והמלחמה שאנחנו צריכים להלחם.
נראה לי שנתניהו זכאי היום לתואר "האב המייסד", אבי הימין הישראלי החדש. פרסונלית, אידיאולוגית (בכלכלה, בחברה, בבטחון, בתהליך המדיני), פוליטית. ככזה אנחנו צריכים להפסיק לזלזל בו ולהגחיך אותו.
להפסיק לזלזל ולהתחיל להלחם בו, בשיטתו, באנשיו, במושגיו, באידיאולוגיה ובמערכת הפוליטית שהרכיב. זו לא משימה בלתי אפשרית.
עוד משהו
במאמר מוסגר כלפי קואליציית המיעוטים: שינוי כללי המשחק ייתכן, ולטעמי זה הכיוון שיחימוביץ חותרת אליו, אם זה ילך? אם היא תהיה עקיבה עם הקו הזה? באמת שלא יודע. בטוח שעורכי הארץ, שרואים את עצמם כדוברי "השבט" הזה, משחקים את המשחק שנתניהו חפץ בו. אבל זה נושא לפוסט אחר.
_-_Shamir_and_Peres.jpg)
אחדות – צילום אילוסטרציה
דגל אדום 