סיבוב נוסף במאבקי הנמלים

פוסט המשך לפוסט – "הטעויות של אלון חסן".

אנחנו בעוד סיבוב הסלמה עם עובדי נמל אשדוד, אם זה היה תלוי בטוקבקיסטים (ובכמה "פרשנים כלכליים" שמתבטאים כטוקבקסטים) כבר היו שולחים את מטוסי חיל האוויר להפציץ את נמל אשדוד. שוב העיתונים מלאים בכותרות על סכסוכי עבודה בנמל, על נפוטיזם, משכורות ענק ושחיתות. עילת הסכסוך הפעם: שביתה איטלקית (לכאורה) בגלל מזכירת מנכ"ל שמקורבת (לכאורה) לועד וההנהלה החליטה לפטרה. בלי שמתקרבים לעובדות הנרטיב ברור: עובדי נמל רעים עוסקים בלסחוט את הנמל ואת המדינה. הנהלה מקצועית מנסה לפעול לטובת האינטרס הציבורי הכללי והועד המושחת שיוצא לעימות נגדה.  במרקר גם הגדילו הפעם לעשות וביקרו גם את בית הדין לעבודה, שלא "התלהב" מהחלטת האוצר לנכות שכר בגין העיצומים לכאורה והקפיא אותה. במרקר, הפך גם בית הדין לעבודה לעבודה לפרטנר של העובדים התוקפניים נגד ההנהלה הישרה.

אבל שמתקרבים מתברר שהעובדות קצת שונות:

לפני שבועיים התפרסמה כתבה במרקר עם אבינועם שושן, יו"ר ועד התפעול של נמל אשדוד ושותפו של אלון חסן להנהגה.  נדמה לי שבמרקר באו לקלל ויצאו מברכים. מסתבר שעילת פיטורי מזכירת המנכ"ל המדוברת היא נישואיה לעובד נמל (לא ידעתי שעוד נוהגים כך בישראל, פיטורים על רקע נישואים, חשבתי שזה מנהג אמריקאי שנעלם בשנות ה50), שהסכסוך  המדובר (שהועד אמנם תפש צד בו) הוא בכלל קודם כל בין המנכ"ל סגיס (שמדובר במזכירתו) לבין יו"ר הנמל סיטרמן (מנכ"ל משרד התחבורה לשעבר). שחסן ושושן נפגשו עם שר התחבורה כץ ודיווחו לו על ניסיונות מינוי של מקורבים פוליטיים (כולל בנו של איש ליכוד בכיר) ע"י סיטרמן (מה שנעלם מרוב הדיווחים).

על הדרך גם למדנו שתלושי הסטייקים המפורסמים היו ניסיון צ'ופר של הנהלת הנמל להעלאת תפוקות (שהצליח אגב) ולא סחיטה של ועד העובדים, כפי שמוצג בד"כ. תמרוץ לגיטימי לא פחות מזה שבמדורי הכלכלה יגינו עליו בעוז שמנהל בכיר מקבל "תמריץ" של מיליונים שקלים כ"בונוס" על הצלחה, יחד עם תקציב למסעדת יוקרה ורכב שרד צמוד.

אבל חשיפת האמת הזו היא לא העיקר, העיקר לטעמי הוא להבין למה בעצם העיסוק בעובדי הנמלים תופש מקום מרכזי כל כך בשיח העבודה המאורגנת בישראל? אני חושש, כפי שכתבתי כאן בעבר, שהתקבעה תפישה חזקה מאוד שעובדי המדינה והחברות הממשלתיות ובפרט עובדי הצווארון הכחול צריכים להרוויח שכר נמוך. אף אחד לא מתלונן על רופא או או טייס ניסוי שמככבים ברשימת שיאני השכר בשירות הציבורי, אבל כולם עפים על המלגזן, המנופאי או הסוור. איפשהוא, בין החלום הבורכובי על הפיראמידה התעסוקתית ההפוכה בעם היהודי ויצירת עם עובדים עמל למציאות הישראלית של היום נפתח פער בלתי נסבל. משכורות שמתקבלות על דעתנו לעובדי הייטק, מנהלים בשירות הציבורי, עו"ד, רו"ח, פרסומאים ו"מפתחי תוכן", נשמעות לנו  צורמות ומופרכות שהן באות עם תדמית של צווארון כחול וועד עובדים. כשעובד הייטק או רופא מקבל משכורת עתק, יודעים להגן עליה בהשוואה לכמה שיכול היה לקבל בארה"ב, שעובד נמל מקבל משכורת מבוססת פרמיות כמקובל בעולם, ההשוואה לא נראית לנו רלוונטית. אני לא מכיר את השם של הפרדיספוזיציה הזו, זו לא גזענות, או סקסיזם אבל מגיעה משורש דומה, אפשר לקרוא לזה מעמדנות.

לעקוב אחרי הכסף

ויש עוד סיבה, אולי חשובה יותר: ועדי הנמלים הפכו בעשור האחרון למשענת מרכזית להסתדרות, לשרירים שלה. עובדי תע"א יכולים אולי להכניס את חיים כץ לכנסת אבל לא משביתים את המשק (וההסתדרות מתקשה לסמוך עליהם, מכל מיני סיבות), השבתה של נתב"ג ליותר מיום תשלח המונים עם לפידים לעשות לינץ' באיגודים המקצועיים. הורדת שלטר של חברת חשמל לא קרתה כנראה מעולם (ככל שידוע לי) בוודאי שבכללי המשחק של העשורים האחרונים היא לא לגיטימית. למרבית העובדים האחרים אין מנוף משמעותי מול הממשלה והמעסיקים, שביתת אחיות, מורים, עובדים סוציאלים ועובדי מדינה כמעט לא מזיזה לציבור עד שהיא מתארכת מאוד (וזה מחיר שהעובדים מתקשים לשלם). ועל עובדי הרשויות המקומיות אין מה לדבר. הם שובתים און ואוף כמעט עשור וזה פשוט לא מזיז לאף אחד.

אז מה המגרש הלגיטימי של ההסתדרות להפעלת כוח מתאים במו"מ עם הממשלה והמעסיקים? כנראה שהנמלים הפכו למגרש הזה. מחד: לא מדובר בכיבוי החשמל או הפסקת הטיסות לחו"ל. מאידך מדובר בפעולה שמציקה מאוד לתעשיינים ולייבואנים, ציבור עם כוח, כסף ונציגות פוליטיתץ מה שהופך את עובדי הנמלים למנוף בעל עצמה שלא פוגע (לפחות לא במהירות) בציבור הרחב.  מי שרוצה לפרק סופית את האיגודים המקצועיים ואת כוחה של ההסתדרות צריך לפרק אותה מנשקה ומכאן כנראה המיקוד בשנים האחרונות במתקפה על ועדי הנמלים.

זכות התגובה

אחרי הפוסט הקודם שלי עובדי הנמלים קיבלתי תגובה מאלון חסן. חסן, מהנהגת עובדי הנמל פנה אלי עם פרשנות אחרת. התכתבנו קצת על הנושא והנה תמצית (בעריכה שלי) של דבריו:

"אני מכהן בועד 15 שנים, נבחר דמוקרטית ע"י הציבור שלי. עבורנו הנמל הוא בית, משפחה. בניגוד לדימוי הכוחני שמנסים לייחס לנו אנחנו לא ששים להשבית או לנקוט בפעולות אלא שאין ברירה. ככלל, כל פעם שמתחלף פקיד אוצר הוא מנסה להראות מי בעל הבית, פותח את ההסכם שנחתם וגורר אותנו לסכסוך עבודה. המרקר הוא עיתון של האוצר ואנחנו שוקלים להגיש נגדו תביעת דיבה. בניגוד למה שכתבת ועדי הנמלים יודעים להפגין סולידריות: תמכנו במקומות עבודה חלשים ושבתנו עבור עובדי הרשויות, עובדי הניקיון והקבלן, עובדי פלאפון ועוד. למרות זאת הופכים אותנו לאויבי העם ושונאי ישראל. רוצים שנרוויח שכר מינימום.."

שמחתי לשמוע שועד העובדים יודע להפגין סולידריות עם עובדים חלשים וכן, אני חושש שאלון חסן צודק, הם הפכו לשנואי הציבור ומתנהל נגדם קמפיין ציבורי אפקטיבי. לעובדים יש כוח וסולידריות אבל ציון נמון ביחסי ציבור ודוברות. העיתונאות תחבק אותם כנראה רק מאוחר מדי, שהם יהיו עובדי שכר מינימום מנוצלים.  נכון, החימוש נגדם, שקשור בשכר הגבוה (אגב לא שכר הבסיס אלא המבוסס פרמיות) עתיד לאבד תוקף עוד כמה שנים, כמו שאבינועם שושן קובע בראיון במרקר:

"עוד שלוש עד חמש שנים העובדים הוותיקים הרי יפרשו, רק 20% מעובדי הנמל יהיו דור א' ו–80% יהיו דור ב' ששכר הבסיס שלהם 15 אלף שקל. השכר הממוצע בחברה יצלול וכל הבלון של טרכטנברג יתפוצץ."

אבל אני חושש שעד אז, גם אם לא ישברו את עובדי הנמלים עם אלימות או צבא (כמו שעשה בן גוריון בשנות ה50 שגייס את הימאים השובתים למילואים, או רייגן שהחליף את פקחי הטיסה השובתים באנשי צבא) אותו דימוי ציבורי של "אויבי העם" יתקבע.  בסופו של דבר עוד עשוי להמצא השילוב שישבור אותם, לכל מצהלות השמחה של הטוקבקיסטים, פקידי האוצר והטייקונים ולצערי, בלי הסולידריות של קהילות המחאה והשכירים בישראל. ממש אותם שכירים שביום שאחרי ימצאו את עצמם עם אמצעי אחד פחות במאבק החברתי.

עוד משהו לקרוא

אלי ציפורי ממשיך את הקו המצויין שלו בגלובס, חשוב לקרוא (גם אם אני לא מסכים עם כל מילה) והביקורת על המרקר כפראבדה של האוצר מדוייקת.

העין השביעית מפרסמים מפת שליטה וקשרים (גם אם חלקית עדיין) של ההון/תקשורת בישראל. לגזור ולשמור.

שנאת העובדים של גיא רולניק עולה מדרגה

"קוראים לזה הסתה"

פוסט תגובה קצר לאיבוד הרסן של גיא רולניק:

בתשדיר רשות המסים – הדמויות השחורות על הגב שלנו? זה רק האינסטלטורים הגנבים או גם המיליונרים בקביעות במונופולים ובעשרות אלפי משרות מיותרות?

— guyrolnik (@grolnik) February 7, 2013

אפשר להגיד כל מיני דברים על התשדיר המופרך של רשות המיסים. גם על קו הצדק המגוחך וגם על הטענה כאילו המיסים שאנחנו משלמים ירדו. אפשר גם לזכור שרוב בעיית ההון השחור בישראל מרוכזת כנראה בארגוני פשע שמעלימים מס על סחר בבני אדם, סמים, פרוטקשן ומה לא. אפשר גם לשער שהכסף הגדול (אולי אחרי ארגוני הפשע) הוא העלמת המס הסמי חוקית של "מתכנני המס" המתוחכמים מהאלפיון העליון. מנהלים שמחזיקים "חברות" פיקטיביות בשביל לחסוך לעצמם מס הכנסה ולהכיר הוצאות ברכב המפואר,חברות ישראליות שכמעט לא משלמות מס באמצעות תכנון מס חוצה גבולות ויבשות ועוד כאלו. האינסטלטור שעובד בשחור מדי פעם (ולא שזה לגיטימי) הוא רחוק מלהיות מרכז הסיפור.

אבל יש דברים שאי אפשר להגיד. ההשוואה של מעלימי מס, גנבים לעשרות אלפי עובדים? הקביעות על "מיליונרים" ועשרות אלפי משרות מיותרות מדגימות בדיוק את קו המערכת של המרקר , טחינת שקרים חוזרת ונשנית עד שהיא נהיית עובדה. אבל כאן רולניק מסלים הלאה ואומר בעצם שהם אויבי הציבור, עבריינים, כמו אלו שהפרסומות של רשות המיסים מזהירה בפניהם.

התיאור של עובדי החברות הממשלתיות "כדמויות השחורות על הגב שלנו" לקוח היישר מעולם הדימויים של בנימין נתניהו, מלך הימין הישראלי שהמשיל לפני קרוב לעשור את "האיש השמן והאיש הרזה". כן, כן רולניק, שכבר שנה וחצי מתיימר להנהיג את המחאה ולצערי חלק מרעיונותיו גם נקלטו אצל חלק מהמשתתפים, הוא בשר מבשרו של הימין הכלכלי מבית מדרשו של נתניהו, גם שהוא מנסה למכור לנו סיפורים נורדיים.

יכלתי לציין שוב שממילא מדובר בשקר, שדוח הממונה על השכר מראה שמרבית עובדי החברות הממשלתיות נהנים אולי ממשכורת גבוהה יחסית לעובדי כפיים (כן, המלגזן בנמל אשדוד מקבל יותר, על כל מלגזן כזה יש 10 סמנכ"לי כלום בפיתה שמקבלים פי 2) אבל ממש לא כזו שהופכת אותם למיליונרים,גם השכר הממוצע של מהנדסי אלתא ותע"א שאחראים להגנה האווירית של ישראל לא מתחרה במשכורות ההייטק האזרחי (אם אתם לא מאמינים לי תבדקו לבד).

יכולתי גם לתהות מאיפה שלף רולניק  את "עשרות אלפי המשרות המיותרות" שעל גבינו? כי אפילו בתע"א, אולי המעסיק הגדול בין החברות הממשלתיות, יש בקושי 12 אלף. ובטח אחד או שניים מהם עושים משהו נכון ונחוץ, בהתחשב ברווחי תע"א ובתרומה האדירה שלה לבטחון ישראל. אולי אלו העובדים הסוציאליים המיותרים בלשכות הרווחה המפוצצות? המורים בכיתות הענק? יכולתי, אבל לא נראה לי שרולניק נותן לעובדות האלו להפריע לו

בעולם מתוקן אולי היה אפשר לתבוע את רולניק, במציאות זה לא יקרה. תביעה תשרת את יחסי הציבור של רולניק (אותו תעלול שאלדד יניב קיווה לשווא שיקרה) וממילא הרף הנדרש בתביעת "לשון הרע" נגד עיתונאי הוא גבוה במיוחד (ובצדק) ואין כנראה עו"ד בצד התביעה שיצליח להתמודד עם הניסיון של עו"ד מיבי מוזר. עיתונאים תובעים רק מהצד של העשירים והחזקים, שלדון אדלסון כופף את ערוץ 10. בעוד העובדים, גם החזקים והמאוגדים הם החלשים כאן מול רולניק המקושר.

רולניק עושה את זה כבר לא מעט זמן אבל הציוץ הזה מגדיש את הסאה.

יש שם למה שרולניק עושה. יש לזה שם: קוראים לזה הסתה. אני מחכה להתנצלות של רולניק, איכשהו, לא נראה לי שזה מה שיקרה.

בוס בהסוואה ומכונת היחצ הנצלנית

הערות  על "בוס בהסוואה" ומכונת היח"צ הנצלנית של ערוץ 2.

בתוכנית בוס בהסוואה יורד שלומי טחן, אל מאלי האולימפוס של ישרוטל, אל העם ומתחפש לבן תמותה. שלומי טחן סמנכ"ל התפעול של ישרוטל עובד מחופש עם עובדים פשוטים ממש, עם חדרנית מבוגרת, "נער" בריכה ואחרים. בעבודה מתגלים אנשים קשי יום אך מסורים אין קץ לעבודתם. כאלו ש"מבינים את המשמעות של מה שהם עושים" שהם מסדרים כריות או כסאות ליד הבריכה. בסוף התוכנית העובדים מזומנים לאולימפוס של הנהלת הרשת ושם הם ממתינים מבועתים למפגש עם הסמנכ"ל שמתגלה כאותו עובד חדש שבילה איתם יום. הם מתרגשים ומקבלים פרס: תשלום על המסע לפולין לבתו של אחד, ספר מתכונים וצ'ופר כספי לשנייה, הקלה בתנאי העבודה (שואב בכל קומה! מזגן בחדר אוכל עובדים!) לשלישית. מה רע? פיית הטלוויזיה, כמו שכתבה יפה סמדר שילוני, גאלה אותם לרגע מייסוריהם, א-לה הפרק השני של מראה שחורה.

חברה אמרה לי שעדיף לראות בטלוויזיה עובדים פשוטים מאשר את מכונת החלומות של The voice ומסטר שף. שטוב שרואים בטלוויזיה גם את העובדים השקופים וזה נכון. אבל אני חושב שמשהו חשוב מאוד נשאר שקוף: המספרים שמאחורי קליפ היח"צ בן השעה שקיבלה ישרוטל בחינם.

בשביל לברר את העובדות פתחתי את הדוחות הכספיים והדיווחים לבורסה של ישרוטל.  אז כשירות לציבור הנה חלק מהמספרים החסרים: 

אז מה שכרו של הסמנכ"ל שלומי טחן? ע"פ תקנה 21 בדו"ח פרטים נוספים על התאגיד עלות השכר השנתית של שלומי טחן עמדה (כולל בונוס) על 1,192 אלפי ש"ח. כמעט 100,000 ש"ח בממוצע לחודש. במונחי ברוטו בטח מדובר ב 80,000 לחודש (כי על מרכיב הבונוס אין באמת עלויות מעביד). שכר שלא ניתן אפילו לדמיין אותו מבחינת החדרנית או נער הבריכה.

מה פער השכר? על פי השוואה שכלכליסט עשו ב-2010  5 מקבלי השכר הגבוה (ששלומי טחן הוא אחד מהם) מקבלים בממוצע פי 29 מהשכר הממוצע של שאר עובדי הרשת (4,100 כאלו בממוצע ב2011), השכר הממוצע! כלומר כולל מנהלי המלונות ודרג הביניים,  החדרנית סביר להניח מקבלת פחות ופער השכר גבוה יותר. האם בפערי שכר כאלו יכול שלומי טחן מהאולימפוס של הנהלת ישרוטל להזדהות? להרגיש כמו "עובד פשוט" כמו מצג השווא שהתוכנית מציגה? השכר הזה גם מציג בפרופורציה הנכונה את הצ'ופרים שחולקו, לא רק כסף קטן לישרוטל, גם לשלומי טחן כאדם פרטי זה כסף קטן.

ע"פ הדו"ח התקופתי של ישרוטל, בדיון ובחינה של תגמולים לנושאי משרה בכירים, שכרו של טחן כולל מרכיב של 9% שתלוי בביצועים (כלומר בונוס על רווחיות). כלומר שלומי מקבל בונוס שרווחיות הרשת עולה ונפגע בשכרו שהיא יורדת.  דרך מצויינת להעלות את הרווחיות התפעולית היא לחסוך כמה שקלים, אולי במזגן החסר בחדר האוכל של העובדים בגהינום החום של מצפה רמון, אילת או טבריה או בשואב אבק בכל קומה. אני לא חושב ששלומי טחן ירד לרזולציית השואב אבק, אבל מניח שזו רוח המפקד, שמנהל התפעול של מלון יודע שההנהלה רוצה לחסוך כמה שקלים בשביל להגדיל את הבונוס ומתקמצן על מיזוג בחדר האוכל של העובדים.

בכלל, מדובר ברשת שתופשת את שכר העובדים כסכנה: בסעיף 2.20 ו' לדוח התקופתי היא מונה העלאה של שכר המינימום כסיכון לעסקי הקבוצה שכן חלק מעובדי החברה מועסקים בשכר מינימום (ואם זה סיכון שנמנה בדו"ח, כנראה חלק לא קטן). דרך טובה לנטרל סכנה כזו תהיה לתת לעובדי הרשת את החלום, שיבוא יום ואלי האולימפוס של הנהלת ישרוטל ירדו גם אליהם ויצ'פרו אותם ב10,000 ש"ח, ספר מתכונים או קידום למחלקת המזון והמשקאות. 

במאמר מוסגר זו תמיד דרך טובה לזהות מעסיקים נצלניים, אם בדוח הדירקטוריון של חברה ציבורית מופיע שכר מינימום תחת ההגדרה סיכון אזי יש הרבה כאלו בחברה. לא מכיר חברות הייטק שהסעיף הזה מופיע בדוחות שלהם.

זה הכל עסק

חברת ישרוטל קיבלה כאמור מחברת רשת שעה שבו הוצגו עסקי הרשת ונחשף המלון החדש יחסית במצפה רמון. עניין אותי מה היתה העלות שישרוטל הייתה משלמת אם היא הייתה משלמת על פרסום כזה בשוק החופשי?

ממה שקראתי יחידת התמחור הבסיסית בשוק הפרסום בטלוויזיה היא עלות ליחידת רייטינג לתשדיר של 30 שניות. כלומר על כל אחוז רייטינג משלם המפרסם לרשת/קשת בערך 1,500 ש"ח-1950 ש"ח בפריים טיים (הנתונים האמיתיים לא ברורים ונמצאים בויכוח). הרייטינג של הפרק עמד על ממוצע של 37.5%. כלומר אם נתייחס לפרק בעיקר כאל פרסום לישרוטל וערכי המותג שלה מדובר על הטבה בשווי 6,750,000 ש"ח לפחות! (לפי החישוב הנמוך של 1500 ש"ח ליחידת רייטינג כפול 120, מספר תשדירי 30 שניות בשעה כפול הרייטינג שפורסם). עסקה טובה לישרוטל, עסקה טובה גם לרשת שמכרה שם פרסומות.

ישרוטל היא חברת ענק: חברה ציבורת שנסחרת בבורסה ומעסיקה כאמור 4,100 עובדים בממוצע בשנה. ב-3 הרבעונים הראשונים של שנת 2012 הרוויחה ישרוטל רווח גולמי של 172 מיליון ש"ח ורווח נקי של 47 מיליון ש"ח. ב-2011 היא גלגלה כמעט מיליארד ש"ח (מחזור ההכנסות שלה עמד על 904 מליון ש"ח) עם שיעור רווח גולמי של 35%. הרווח הנקי לשנת 2011 הסתכם ב-84 מליון ש"ח. ע"פ דו"ח הדירקטוריון עסקיה נמצאים בפריחה, היא רוכשת ובונה מלונות חדשים, הכנסותיה גדלות והעתיד מחייך אליה. גם רשת היא חברה מוצלחת (גם אם לא כמו קשת, האחות הגדולה) שמחלקת שכר שמן לטלנטים ורווחים לבעלי המניות.

בשביל לשרת את עסקיה ישרוטל גם תורמת לציבור, ע"פ הדו"ח הכספי היא תרמה סכום לא מבוטל (אבל קטן על חברה כמו ישרוטל) של 638 אלף ש"ח למוסדות ציבור, בעיקר מכוונים לבני נוער ואוכלוסייות נזקקות באילת. גם את הצ'ופרים שהיא חילקה בתוכנית צריך לראות כשילוב בין תרומה לפרסומת. כסף קטן.

הכסף הגדול הוא למשל הטבת מס שישרוטל ייצרה לעצמה ב-2011 (ע"פ הדו"חות) ע"ס 32 מיליון ש"ח. כסף שיחסר בתקציבי חינוך, רווחה ובריאות של אותם אוכלוסיות נזקקות ממש (וגם שלי ושלכם).  הכסף הגדול הוא עובדי שכר מינימום, או קצת מעליו שמנוצלים ע"י הרשת בשכר שאי אפשר לחיות ממנו בישראל וסביר שחלקם לפחות הם ממש אותן "אוכלוסיות נזקקות ובני נוער" שישרוטל מתגאה בתרומה אליהם. אוכלוסיות שבשכר הוגן (גם מחלוקה אחרת של השכר בחברות כמו ישרוטל) לא היו צריכות את נדבות הגבירים. וששירותים ציבוריים מבוססים מס הכנסה  (בלי התחמקות ממס כמו בישרוטל) יכלו לענות על צרכיהם.

בהעדר סיום טוב יותר, אני חושב שהצגת המספרים מציגה את הקונטקסט הנכון למה שראינו ביום חמישי בארץ הטלוויזיה. כשאראה את שלומי טחן מכריז על העלאת שכר של 25% לעובדי שכר המינימום בחברה על חשבון שכר הבכירים (או לא על חשבון) ועל שיפור ההפרשות הסוציאליות אתרגש באמת.  עד אז אדע שמדובר בפאסדה של אכפתיות שמכסה על ניצול קר רוח.

עדכון:

מסתבר שהפוסט הזה זוכה לפופולאריות, כנראה בגלל שהוא מבטא במספרים את העיוות שהרבה אנשים חשו שהתרחש כאן.  אז הנה לקריאה נוספת בנושא, עוד כותבים שהתייחסו:

בין הדרמה המרגשת לכשלון הארגוני/עידן בכור

בוס לא בהסוואה/עינת מיזהר

הבהרה לנושא המס

אני לא אומר שהטבלת המס של ישרוטל שמצויינת כאן היא לא חוקית, הטבות לא חוקיות לא יופיעו בדוחות. אני לא אומר שהיא לא לגיטימית, אני לא רואה מספיק מידע בדוחות בכדי לקבוע את זה.  אני מצביע על זה שבעולם המוסרי המעוות של האנשים שכותבים את הדוחות האלו, הטבת מס היא יעד והישג ומנותקת מסוגיות חברתיות שבהם עוסקים באמצעות "תרומות". האמת היא שמס הכנסה הוא הדרך הצודקת והיעילה ביותר לחלוקת משאבים וטיפול באוכלוסיות מוחלשות ותרומות הן כנראה הדרך הגרועה, הפטרונית, הלא יעילה והלא מספיקה.

הטעויות של אלון חסן

ולמה אני חושב שהן עולות לעבודה המאורגנת ביוקר.

אתם מכירים את הכתבות האלו,  על איך אלון חסן, ראש ועד העובדים החזק של נמל אשדוד מחזיק את המדינה כבת ערובה. על משכורות העתק של מנופאי כזה או אחר, על תלושי "הסטייקים". הדימוי שלו הוא של סובוטקה כזה (מהסמויה למי שפיספס), מנהיג ועד ועבריין שיעשה הכל, אבל הכל, להגן על האנשים שלו.

אתם מכירים גם את הכתבות האלו, על איך ועד העובדים עושה שביתה איטלקית בטעינת האניות בגלל סכסוך על העסקת קרובת משפחה, ואתם מכירים את ההשתלחות האלימה בעובדי הנמלים, הפרשן הכלכלי שקורא להפציץ את הנמל וקו אחיד של הטוקבקיסטים שקוראים לפתר את כולם, להראות להם, להכניס את הצבא וכו'. אני אפילו לא יודע כמה מהסיקור של הסיפור הזה אמיתי, אבל כנראה שיש לו לפחות בסיס מסויים, עובדי נמל אשדוד ובראשם אלון חסן אחראים ללפחות חלק מהתקשורת השלילית שהם מקבלים.

לא, הבעיה שלי עם חסן היא לא משכורות העתק של מנופן או מלגזן. הבעיה שלי עם חסן הוא הפער בין הטווח הקצר לטווח הארוך. חסן, לטעמי לפחות, ממקסם את הרווח קצר הטווח של עובדי הנמל על חשבון העתיד שלהם ועתיד העבודה המאורגנת בישראל.

סולידריות

סיפור תוספת השכר בזמן שביתת האחיות הוא סיפור מייצג. חסן חתם על תוספת שכר של כמה אלפי ש"ח (לפי הדיווח העתונאי לפחות) פרי מו"מ שבטח התחיל הרבה לפני. ההודעה לציבור ממשרד האוצר נחתה במערכות העיתונאים עוד לפני שיבשה הדיו על ההסכם. מזמן לא ראיתי את משרד האוצר מאושר כל כך להודיע על תוספת שכר של אלפי ש"ח לעובדים, בטח בזמן שמתקוטטים על האחיות המנוצלות על שקלים. הסיפור ברור: משרד האוצר ניצל מו"מ ארוך שבדיוק הסתיים עם עובדי הנמלים בשביל לתקוע תריז בין ציבורי העובדים ולהטות קצת את הציבור (המוטה ממילא, וכבר כתבתי על זה פוסט ארוך) נגד שביתת האחיות, ואת האחיות (כפי שעשו באוצר בהצלחה עם העו"ס) זו נגד זו.

מישהו קונספירטיבי ממני יכול היה גם לחשוד שמשרד האוצר הסכים לשלם עוד כמה שקלים לעובדי הנמל ולו רק בשביל לגמור הסכם בזמן שביתת האחיות ולאפשר לשחרר את ההודעה הזו.

הסיכוי לשינוי טרנספורמטיבי של צדק חברתי טמון בחבירה של איגודי העובדים החזקים לעובדים חלשים ומוחלשים, לפעילים חברתיים וכו'. חסן מוכן לסכן את הפוטנציאל לסולידריות הזו (אמנם ציפורים על עץ) עבור הציפור ביד של העלאת השכר.

דור א' דור ב'

עוד עובדה שלא מדברים עליה היא למה בכלל עובדי הנמלים זוכים כל פעם למשכורות גבוהות יותר ויותר. נכון, חלק מהסיבה היא "השלטר" של כניסת הסחורות למדינה שהם יושבים עליו, אבל במו"מ האחרונים הסיבה היא כנראה אחרת. מדובר באתנן, אולי כזה שמקדים את הבקשה, להסכמה להקמת נמל/מזח מופרט ופרטי בנמל. כזה שיעבדו בו עובדים לא מאורגנים, או מאורגנים "פחות", עובדי דור ב'.

נכון, חסן (בראיון מושמץ במיוחד) מכחיש את זה:

מה אכפת לך שתהיה קצת תחרות בנמלים? למה שלא יקימו רציף שיעשה תחרות ומה שעכשיו יישאר?

"אין סיכוי. אני לא אתן שיכניסו כאן תאילנדים, עובדים לא מאוגדים שאין להם אבא או אמא".

אבל למה?

"איזו זכות קיום יש לי מול עובד שמרוויח רבע מהשכר שלי?"

ואני מאמין לו. אני מאמין לו כי אלון חסן צודק, עובדים זולים יעשירו טייקון שינהל את הנמל ויצטרפו למעמד העניים העובדים. אבל הדיל קצר הטווח שלו, של מקסום רווחי העובדים, עלול להיות ע"ח העתיד. התחושה שאלון חסן משתין מהמקפצה מקלה על הפיכתו לאויב הציבור במרקר ובעיתונות הפופולארית. יותר מזה, שהאוצר ידרוש נמל מתחרה, עלול להתברר לחסן שעליות השכר מהאוצר הפכו לדמי לא יחרץ, שמעטים העובדים שיסכנו משכורות כאלו עבור עובדים אחרים, אותם "תאילנדים" לא מאוגדים שחסן מזהיר מכניסתם. זה התהליך שאפשר בשנות התשעים את מעמד עובדי דור ב' ודור ג' במפעלי התעשייה הגדולים (הדוגמה המובהקת של מפעלי ים המלח). ניסיון של ועד קצר רואי לשמור על זכויות עובדים על חשבון העתיד.

כדאי שחסן ילמד מועד חברת החשמל, שלמד על בשרו את המחיר של להיות אויב הציבור מספר אחד.

אופק

העבודה המאורגנת בישראל היום בקרב על עתידה. אם לפני כמה שנים היה נדמה שהקרב הזה כבר הוכרע, שאין עתיד לאיגודים המקצועיים בישראל, אז היום ברור שעוד מדובר בקרב פתוח. הכניסה למגרש של ארגונים נוספים ושינוי משמעותי בהתנהלות ובקהלי היעד של ההסתדרות הביא להתאגדות עשרות אלפי עובדים נוספים בשנים האחרונות, רובם הגדול בהסתדרות הכללית. אבל למהלך הזה לא חסרים אויבים, ההתנהלות של אלון חסן מקלה עליהם ומספקת להם תחמושת, בו בעת שהיא גם פוגעת בסולידריות בין העובדים.

עליית הרובוטים (ומה קורה עם העובדים)

"התפתחות טכנולוגית מוטת הון" מושג מעניין וכנראה גם חשוב.

מה זה אומר? שהשקעה בטכנולוגיה נוטה  לכזו המשנה את המאזן לטובת בעלי הון ונגד העובדים. לא מקרי בהתחשב במי משקיע בפיתוח טכנולוגי.

קרוגמן כבר כתב הרבה יותר טוב ממני על איך נראה התהליך הזה היום  וגם מדוע הזיהוי הזה פוספס הרבה זמן (רמז, זה קשור למעבר לעבודה זולה בסין) אז אני לא אתיימר ואשלח אותכם לקרוא אותו (באנגלית).

אבל הנה הגרף מהפוסט שלו שמראה את ירידת חלקם של העובדים בעוגת התמ"ג לאורך זמן.

ואני חושב שגרף כזה מספר את כל הסיפור העצוב של מהפכת הנגד המוניטריסטית, חיזוק כוחו של ההון ובצידו השני של הסיפור החלשות האיגודים המקצועיים והייצוג הפוליטי שלהם.

לא במקרה בוחרים במערכת המרקר להתמקד ביציאה כנגד האיגודים המקצועים, מי שעשויים להיות משקל נגד לתהליך ההתחזקות של ההון מול העבודה.