פוסט שנולד בתחנת החלוקה בבת ים. (נכתב ברובו לפני 4 חודשים, בתקופת "התקיפה שלא הייתה" בסוריה)
באותם ימים דיווחו בחדשות על תורי הענק בתחנות החלוקה. סיפרו גם על אלימות, מהומות וקשיים נוספים. בשיא ההיסטריה הציבורית היתה גם תחנת חלוקה שנפתחה ונסגרה בגלל ההתנפלות. הסיקור מדגיש היסטריה המונית ובלגן.
גם אני עמדתי בתורים לערכת מגן לבתי התינוקת. הפוסט הזה נולד מהתור בתחנת בת ים. כנהוג בבלוג הזה, נננסה להתמקד במאקרו ולא בשאלות כמו "האם האזרחים היו צריכים להצטייד במסכות בימי שגרה ולא לחכות לאיום התקיפה האמריקאית בסוריה" ואפילו לא בשאלה האם בכלל צריכות להיות לאזרחי ותושבי מדינת ישראל מסיכות אב"כ? זו שאלה שהממשלה, הגוף הריבוני לעניין הזה, החליטה עליה כבר. התשובה הממשלתית היתה לכאורה כן ועל כן מאמץ החלוקה המתמשך. השאלה שבה אתמקד ושמציקה לי כאן היא קבלות החלטות ומימושן בממשלה ומה אפשר ללמוד מזה.
דגל אדום 