רק כשהסתיים סיבוב הדם האחרון הבנתי את זה: זה היה צו 8 רביעי בעשור.
כוונתי לא לצו 8 רביעי שאני (לא) קיבלתי, אלא להחלטה על גיוס מילואים מאסיבי. "חומת מגן" במרץ 2002 , מלחמת לבנון (השנייה) ביולי 2006, "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 ועכשיו (נובמבר 2012) "עמוד ענן". בכל אחד מהם גיוס מילואים נרחב, אם כי השיא כנראה היה בסיבוב האחרון. לשמחתי לא בכל הפעמים הסתיים הגיוס בהפעלת כוח המילואים בקרב.
פעם רביעית, חווייה מעצבת לא רק לעשרות אלפי המילואמניקים (והמילואמניקיות) שנקראו. אלא גם לבני המשפחות (הורים, אחים, בני ובנות הזוג. חוויה מעצבת גם למי שלא נקרא וחשש מהטלפון הזה (כמוני בשני הסיבובים האחרונים). חווייה תלישות מעצבת שמרחיקה אותי מדימוי היום יום במערב אל מציאות הזויה במעט שבה גם 15 ו20 שנה אחרי שהתגייסתי אני יכול בוקר אחד לקבל טלפון ולהדרש להתייצב איפשהו Asap. אפילו בלי לאבד חברים, אפילו בלי לפגוע ולהפגע.
בחומת מגן הזכירו כותרות העיתונים כי לא היה גיוס כזה מאז מלחמת לבנון (דאז, עוד לא הראשונה), אח"כ הסופרלטיב התייתר, מה שהיה חריג הפך לשגרתי. עד 2002 גיוס מילואים מאסיבי התרחש בערך פעם בעשור ב"מלחמות ישראל" שאפשר אולי לספור את חומת מגן כמלחמה של שנות ה90, אבל בעשור האחרון בממוצע כל שנתיים וחצי מלחמה.
בעצם לא היתה כתקופה הזו מאז מלחמת ששת הימים. עד המלחמה התקשתה ישראל הקטנה לסמוך על הצבא הסדיר שיוכל לבלום מתקפה של צבאות ערב השכנים. מול כל תמרון מצרי או סורי ישראל נאלצה לגייס את צבא המילואים שלה. אחת התיזות שהובילו את המתכננים הצבאיים הישראלים לתמוך במלחמה (גם אם אולי בפורמט אחר מזה שנבחר) היה הניסיון לעצב מחדש את גבולות הארץ כך שמדינת ישראל תוכל לעמוד במתקפת פתע ועדיין להצליח לגייס את צבא המילואים ולהעביר את המלחמה לשטח האויב (בהתאם לדוקטרינות הצבאיות כאן דאז). אפשר להתווכח על המחירים ששילמנו על ההחלטה הזו, בוודאי על המציאות שנוצרה בשנת ה45 למלחמה ההיא, אבל ההגיון שלה עבד. ישראל האובר רגישה של עד 67 יכלה אחריה להרשה לעצמה את הזחיחות והקונספציה הכושלת של יום הכיפורים (כמו גם סרבנות השלום של דיין לפניה) ולעמוד (במחיר דמים) במתקפה מצרית-סורית משמעותית. אחרי 67 השימוש בצבא המילואים נשמר למלחמה רחבת היקף, את ההרתעה סיפק הצבא הסדיר.
התהליך הזה אפשר בין השאר "נורמליזציה" מסויימת של החיים בישראל, הורדה מתמשכת של נטל המילואים ופיתוח כלכלי משמעותי, כל זה לא היה אפשרי במציאות של "מלחמה לנצח". אבל המציאות הזו הסתיימה בעשור האחרון.
למה בעצם? יש לי כמה התחלות של הסברים:
אולי זה הכלי היחידי שנותר בארגז הכלים של המדינאות הישראלית? אם מטיפשות וחוסר יכולת ואם מאי רצון לשלם את המחיר של שיתוף פעולה עם העולם בנורמליזציה עם הפלסטינים.
אולי זו השכונה שנהיית קשוחה יותר? תזכורת לפני שאתם קופצים עם האביב הערבי: רק הסיבוב האחרון הוא אחרי האביב הערבי, שלושה אחרים עוד היו לפניו.. תהליכי שינוי ארוכי טווח שמשנים את פניו של המזה"ת.
אולי הצבא הסדיר הישראלי (אדיר מימדים ותקציבים בפני עצמו) פשוט לא מצליח לעמוד במשימה הבסיסית שלו ולייצר הרתעה מספיקה מבלי שיש צורך לגייס עשרות אלפי מילואמניקים?
אולי גם כי זה מסיט את השיח והמבט מהשיח הכלכלי חברתי שהם כל כך מפחדים ממנו?
אני חושש שכל התשובות נכונות
עוד משהו:
אחרי שכתבתי נזכרתי (ולחזק את התיזה של הפוסט) בשיר של אבידן "תיכון חובה 1973/מחזור סיום" שהרלוונטיות שלו (מ 76) מבהילה כמעט.
איש צעיר גומר בגרות הולך להנזק
לא בוער לו בינתים לא אוהב להדחק
אין לו מים בברכים
אין לו סיד במפרקים
הוא יהיה בין המכים והמוכים
הערה: ממש לא התכוונתי שהפוסט הראשון יהיה דווקא על זה, חשבתי יותר לכיוון של כלכלה וחברה, אבל ככה יצא. נתקן בהמשך
דגל אדום 