אוניברסליות ודיפרנציאליות במבוך המראות

נדמה לי שצירוף המילים "צדק חלוקתי" נכנס לשיח השמאלי הפופולארי (עד כמה שיש כזה) בעקבות ההכרעה בבג"צ הקשת הדמוקרטית המזרחית ב-2002 כנגד הסדר שהעניק זכויות קנייניות מועדפות באדמה לקיבוצים. אבל התפישה שחלוקה מחדש של הרכוש, ההון, ההכנסות היא אמצעי לצדק חברתי נמצאת בבסיסה של תפישה סוציאל דמוקרטית כבר מעל ל100 שנה.  והדוגמא המובהקת לחלוקה מחדש כאמצעי לצדק חברתי היא מערכת מס הכנסה פרוגרסיבית, שבהם החזקים משלמים יותר (במספרים מוחלטים ובאחוזים) והמדינה משתמשת בהכנסות האלו לבניית התשתית הציבורית המשותפת לכולם באמצעות תקציב המדינה.

מבוך מראות, צילום אילוסטרציה

מבוך מראות, צילום אילוסטרציה

אחד המהלכים המבריקים (במובן השטני של המילה) של האוצר והאסכולה הניאו ליברלית השלטת בישראל היה אימוץ לכאורה של שיח "הצדק חלוקתי", תוך המשך הפגיעה במדינת הרווחה והגדלת אי השיוויון. כך נוצר לו מבוך מראות, שבו האוניברסליות של מדינת הרווחה מואשמת בחוסר צדק ודיפרנציאליות מובאת כפתרון של "צדק חברתי".  הנה עוד דוגמא שנתקלתי בה לאחרונה.

חסכון לילדים

עם הקמת הקואליציה הנוכחית הובטחה לחרדים העלאה קטנה של קצבאות הילדים . האוצר, שנבעת מההסכם שנכפה עלי,ו הגיב במחזור הצעה ישנה להמיר קצבאות ילדים בחסכון עבורם לגיל הבגרות, כשהרציונאל הוא להמיר תמיכה בהוצאה השוטפת של ההורים ביצירה של חסכון (קטן) לטובת לימודים או תעסוקה. רציונאל שגם הניאו ליברלים באוצר יכולים לעמוד מאחוריו (חכות ולא דגים וכו') בלי להודות בהפסד.  כיוון שמדובר בתחליף להעלאה בקצבאות הילדים היה ברור שכמו קצבאות הילדים מדובר בקצבאות אוניברסליות – חסכון אוניברסלי, לכ ו ל ם.

אוניברסלית, אוניברסלית, אוניברסלית

השם המלא של מדינת הרווחה (בניגוד למדינת הסעד, למי שזוכר את האבחנה מפעם) הוא "מדינת הרווחה האוניברסלית". הדגש הזה חשוב, האוניברסליות של התמיכה המדינתית – בתי ספר, קצבאות ילדים, טיפול רפואי – מסייעת למנוע שחיקה של תקצוב שמגיע רק לחלשים ולשמור על סטנדרטים גבוהים במערכת הציבורית.

הדגם החלופי לאוניברסליות (מה שפעם כינו מדינת הסעד) הוא מודל החמלה הניאו ליברלי (הממומש בארה"ב למשל) שבו המדינה "תומכת" רק במי שאין לו.  הסטנדרט הנמוך במערכת הציבורית במודל "החמלה", נובע גם מתת התקצוב שלה (שתמיד שמחים לקצץ בו עוד תוך האשמה של העניים בעוניים) וגם מכך שהסטנדרטים אינם משותפים עם כל הציבור, ועל כן קל יותר לפגוע בהם, במעש או במחדל.    חינוך ציבורי => חינוך רע לעניים בצ'רטר סקוס. קולג' ציבורי => קולג' ציבורי רע לעניים. בי"ח ציבוריים => טיפול רפואי רע לעניים (וגם זה במחיר מטורף בארה"ב) ועוד.

כשפוגעים בקצבה אוניברסלית, פוגעים בכולם. בקצבה פרטיקולרית קל יותר לפגוע ולקצץ, שכן הציבור הנתמך הוא מצומצם יותר וברור שגם חלש יותר. ככלל, ציבורים חלשים טובים פחות בלמצות את זכויותיהם ולהלחם עליהן.  וכך הקצבה, הלכאורה ממוקדת יותר באלו שצריכים אותה "באמת",  עוברת חיסול ממוקד, פחות ופחות זכאים עומדים בתנאי הסף שלה. סופו של התהליך הוא שקצבה אוניברסלית או זכות רחבה יחסית הופכת לקו אחרון לסיוע לעניים במיוחדוכרוכה  בתיוג חברתי קשה (ועיינו במה שהאוצר עשה לקצבת אבטחת הכנסה בעשור וחצי האחרונים).

בעיה נוספת בקצבאות שאינן אוניברסליות היא הצורך במבחני הכנסה (או מבחני "מצב קשה" אחרים) כדי לקבל אותם. הבירוקרטיה שכרוכה בכך, עולה ופורחת ומקשה על הזכאים לממש את הזכאות אליה (מס הכנסה שלילי או דמי אבטלה הם דוגמא טובה). בנוסף לבירוקרטיה, גם הבושה בהעברת תלושי שכר ובהוכחת עוני משחקת תפקיד בצמצום מספר הזכאים. משפחה ענייה צריכה להעביר "הוכחות עוני" להמוני גופים שונים:עירייה, מערכת חינוך, מתנ"ס, בריכה, תנועת נוער, רווחה ועוד. וכל סיבוב כזה כרוך בבושה ואולי גם בהשפלה. ומאחורי "הוכחת העוני" כרוכה האשמה סמוייה (יותר או פחות) מתמדת שמקבלי הקצבאות מרמים.

מכלל הסיבות האלו, האוניברסליות בתקציבים ובקצבאות היא אחת מאבני היסוד של מדינת רווחה מתוקנת, ושחיקה שלה היא אינדיקציה טובה לשחיקה של מדינת הרווחה. זו בעיני הסיבה האמיתית לכך שקצבאות הילדים הן כאלו סדין אדום במשרד האוצר, הרי לא מדובר בהמון כסף במונחי התקציב הישראלי. אבל האוצר נוהג להתנפל עליהם ולהציע קיצוץ בהם בכמעט כל תוכנית ותקציב. שבירה של אחת מאחרונות הקצבאות האוניברסליות במערכת היא המטרה, הגדלתן היא עילה למלחמה.

עוד זה מדבר

והנה כבר אנחנו רואים ביקורת על החלטת החסכון לכל ילד שעוד לא הספיקה ממש לצאת לדרך. והביקורת הזו, היא דווקא ממכון טאוב, מכון מחקר עם ארומה חברתית**. הביקורת היא שההצעה שיש בה תוספת כסף לילדים ממשפחות עניות תהיה צודקת ואפקטיבית יותר (בעקבות דוח ועדת אלאלוף אני חושב) .ההצעה לא ממש אפויה "עד הסוף", שהרי במשך 18 שנים יכול מצבה הכלכלי של משפחת הילד/ה להשתנות משמעותית (ואז הוא יפוצה אחורה? מסופקני). אבל הבעיה המהותית איתה ודומותיה היא שההצעות האלו שוחקות את האוניברסליות של הקצבה שהפכה לחסכון.

וכן, גם אם הביקורת הזאת היא מכוונות טובות (ונדמה לי שזה כך), אני משוכנע שבעקבותיה יבואו עוד כאלו והאוצר ישמח לאמץ הצעה כזו, עם שינוי קטן, שאותה תוספת לחלשים תבוא ע"ח החסכון למי שלא מקבל את התוספת. כך, באבחת עט, יהפוך החסכון שמקורו בקצבה אוניברסלית לכלי פרטיקולרי שגורלו להשחק.

מי שנאבק על רעיונות סוציאל דמוקרטים, על צדק חברתי וחלוקתי, לא יכול לאמץ את הקו הזה.

עוד משהו

העובדה שהגדלת קצבאות ילדים היא תמיד דרישה "חרדית", כמו גם טיפול שיניים חינם לילדים ודרישות דומות נוספות, היא בעיקר תעודת עניות למפלגה אלק חברתית כמו כולנו. ההישג של ליצמן, שר הבריאות החרדי, בהגדלת משמעותית של התוספת השנתית לסל הבריאות (נכון עוד רחוק ממה שצריך), לראשונה אחרי שבע שנים, ובניגוד לאי ההצלחה (אם בכלל היה ניסיון כזה) של שרת הבריאות יעל גרמן ממפלגת "מחאה" אחרת, מדגימה את אותה נקודה. ברור גם הסיכון כאן, צביעה של תקציב כ"חרדי" מקלה על האוצר לפגוע בו בהמשך.

* כמדומני שבעצם להחזרה לרמה הצמודה לרמה שטרום השנתיים השחורות 2002-2003 אבל לא מתחייב על זה.
** דימוי לא תמיד מוצדק לטעמי בעיקר בתחום החינוך, פרופסור דן בן דוד שמח לתמוך בתיזת האוצר שיש מספיק כסף לחינוך בכל רפורמה בעשור האחרון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s