ולתפארת מדינת ישראל

“פרצתי דרך ע"י שינוי גדול בשוק הקמעונאות. הוזלתי את סל המזון בישראל ויצרתי תחרות בענף הסלולאר. כתרומה לצמצום פערים חברתים וכמאבק ביוקר המחייה. לכבוד 6000 עובדים מסורים, לכבוד כל האזרחים בארץ.לתפארת מדינת ישראל"

טקס הדלקת משואות, דקה 52:00 ואילך (הדלקת משואות יום העצמאות תשע"ה, תמלול שלי משמיעה)

מסחבות לעושר

רמי לוי מגלם את סיפור הRags to riches הישראלי. מהמכולת הקטנה עם אבא בירושלים לבעלים של רשת המזון השנייה הגדולה בישראל, מהילד "הדיסלקט שלא אובחן" למיליארדר. הוא אימפריה, "שובר המונופול והקרטל", לוחם ביוקר המחייה. מדליק משואה ולתפארת מדינת ישראל.

רמי לוי לא מסתפק בהכנסות של למעלה מ3.4 מיליארד ש"ח (דוחו"ת כספיים 2015, מגנא) ומאזן שכולל נכסים בשווי למעלה ממיליארד ש"ח.  הוא רוצה להצטייר כאביר הציבור.   אפילו בדו"חות הכספיים ובדו"ח הדירקטוריון משתמשים שוב ושוב במילים "מעמדה הפרו צרכני" של החברה *.  מטרתן של פעולות עסקיות מוצגת כ"הורדת מחירי הבשר" ו"הורדת מחירי הגבינות".  גם בנאום הדלקת המשואה שצוטט בפתיחה הוא מציג את פעולות הרשת כ"תרומה" וכמכוונות ל"צמצום פערים חברתיים" ואת עצמו כלוחם בדרקון הגדול של דורנו: "יוקר המחייה".

* לדוגמא דו"ח הדירקטוריון 2015 , סעיף 5.ב

עסקי מזון

"הורדת מחירי הבשר" או "מעמדה הפרו הצרכני" אינן כמובן באמת מטרות עסקיות. אלא שילוב בין מילים יפות לאמצעים למטרה. המטרה של כל חברה עסקית מחוייבת לה ובפרט, גם בחוק(!), חברה ציבורית (מונפקת בבורסה) כמו "רמי לוי שיווק השקמה" היא השאת ערך מקסימלי לבעלי המניות, כלומר להרוויח כמה שיותר (ובפרשנות שלא תמיד מקובלת בשוק ההון הישראלי, גם לאורך זמן).  כלומר אם נתרגם את המילים היפות מהדוחות הכספיים למונחים עסקיים מדובר במיתוג "פרו צרכני" שמצעיד את הלקוחות לסניפי הרשת בהמוניהם.

מההסברים בדוחות עולה שרשת "רמי לוי" נוקטת באסטרטגיה של "נפח שוק".  כלומר שמטרתה להגדיל את נפח השוק את רשת "רמי לוי שיווק השקמה" מול שופרסל ומתחרות אחרות ולדחוק מתחרות קטנות ומכולות מקומיות מהשוק.   אותה אסטרטגיה ממש שגם תאגידי המזון המשוקצים כל כך ברשתות החברתיות (ובפי רמי לוי) נוקטות לעיתים תכופות, שהן מציפות את השוק במחירי מבצע ודוחקות תחרות פוטנציאלית מהשוק.  אסטרטגיה שייתכן מאוד שאחרי שאותם מתחרים ידחקו מהשוק תוחלף, בהעדר מתחרים, ב"אסטרטגיה של איכות" (כלומר העלאת מחירים)  כי גם "רמי לוי" צריכים להרוויח וכו'.  

נראה גם שהרשת נוקטת באסטרטגיה של "מרווחים נמוכים על מחזור גבוה", כלומר להרוויח פחות על כל מוצר בתחלופה עם נפח מכירות גבוה יותר.

רמי לוי הוא לא צדיק ולא אביר הנלחם בדרקונים, הוא איש עסקים.  איש עסקים עשיר, מוצלח ומקושר. עם חברים בפוליטיקה המקומית (הוא גם חבר מועצת העיר ירושלים) ובארצית. הוא לא פועל "כתרומה לצמצום פערים חברתים וכמאבק ביוקר המחייה" אלא במטרה (הלגיטימית בפני עצמה בקפיטליזם) להרוויח כסף, כמה שיותר כסף.  זו המטרה של מסיבת התחפושות והמילים היפות של רמי לוי, כסף.

כמה כסף? ע"פ הדוחות הכספיים של רשת רמי לוי שיווק השקמה, הרווח הנקי עומד על עשרות מיליוני ש"ח בשנה  (אחרי מס, אחרי שכר המנהלים הגבוה, גם לרמי לוי עצמו ומשפחתו), לעיתים גם למעלה מ100 מיליון ש"ח**. רווחים אדירים שמעניקים לחברה שווי שוק של 2.44 מיליארד ש"ח והופכים את רמי לוי, שמחזיק בערך 60% מהחברה הציבורית למיליארדר כבד.

** הירידה מרף המאה מיליון ש"ח רווח נקי לשנה ב2014-2015 מוסברת בדוחות בהוצאות על ההתרחבות המהירה של הרשת ופתיחת הסניפים החדשים. הוצאה שתחזיר את עצמה בהכנסות גבוהות פי כמה

העובדים המסורים

רמי לוי אוהב להתגאות בעובדיו המסורים, בד"כ לאו דווקא בעובדיו הבכירים והמתוגמלים היטב (שרבים מהם בני משפחתו) אלא בעובדים "הפשוטים"  קופאיות, סדרנים, עובדי מחסן.  גם בהדלקת המשואה ביום העצמאות הוא לא שכח להזכיר אותם,  הם גם אלו שנשלחים לחזית להגן על הבוס והרשת שצריך.

אבל מעיון בדוחות הכספיים של הרשת (וגם הזכרתי את הנושא בעבר בפוסט על שכר המינימום) נראה שרמי לוי, על אף הונו הגדול ושיעורי הרווחיות הגבוהים של הרשת לא מתבייש להעסיק חלק גדול מעובדיו בשכר מינימום.   מחישוב מקורב (החישוב שלי כאן) עולה שלערך שליש מעובדי "רמי לוי שיווק השקמה" הם עובדים בשכר מינימום. כאלו שצריכים לפרנס משפחות מ4,650 ש"ח בחודש. שליש, לא מדובר בתופעה חריגה או שולית ששמורה לעובדים חדשים או לא מיומנים במיוחד אלא לעובדי הליבה של הרשת. הם מגש הכסף שעליו רמי לוי "נלחם ביוקר המחייה". שליש מעובדי הרשת (ועוד חלק מכובד שנמצא כנראה רק קצת מעל הקו הזה) נאבק לגמור את החודש עם שכר מעליב בעבור עבודה קשה.

לעומת המוני עובדי שכר המינימום ברשת, לרמי לוי עצמו דווקא יש שכר מכובד מאוד. הוא זוכה לשכר חודשי (צמוד למדד) של 119 אש"ח (בחשבונית), להוצאות אש"ל ללא הגבלה, לרכב בעלות של עד חצי מלש"ח ולבונוס על רווחי החברה שבשנת 2014 עמד למשל על 1.54 מליון ש"ח. מדובר בפערי שכר אדירים שמעמידים את הפער בין שכרו של רמי לוי לשכרו של עובד שכר מינימום ממוצע אצלו על לפחות פי 53 ***. גם בלי לקחת בחשבון את מניות הרשת שהופכות את רמי לוי למיליארדר ואת המיליונים הנוספים בשכר ונלוות לבני משפחתו העובדים בעסק.

ומה קורה ש"העובדים המסורים" מעיזים להרים ראש נגד הבוס ולנסות להתאגד? לא מפתיע שהאיש שפסק "שלא צריך ועד עובדים, אני הועד שלהם" לא ממש תומך בהתאגדות.  מביש ומביך שהדרך שלו להתמודד עם ניסיון התאגדות, אפילו מינורי במיוחד,  היא שבירת שביתה מאורגנת באמצעות עובדים חלשים אפילו יותר, והתנכלות עד כדי פיטורים לראשי ההתאגדות.  זה עתה פסק בית הדין לעבודה בבאר שבע כי ביכורי השקמה (חברת בת של רשת רמי לוי שיווק השקמה) התנכלה לעובדים שביקשו להתארגן בניסיון לשבור את ההתאגדות. 

*** בהנחה שהבונוס ב2015 יהיה דומה לזה של 2014

וולמארט הישראלית

רמי לוי רוצה להיות וולמארט של המזרח התיכון, ואכן בזמן שכתבתי את הפוסט הזה נזכרתי בוולמארט, גם בגלל מיתוג הדיסקאונט הכבד שהם מתגאים בו. אבל בעיקר כי הדיסקאונט הזה מגיע גם על גבו של אחד מציבורי העובדים החלשים והעניים באמריקה. חלק גדול מעובדי וולמארט נזקקים לסיוע רווחה פדרלי ומדינתי ולתלושי מזון, סיוע שעלותו מוערכת ב-6.2 מיליארד דולר לשנה. סיוע שנדרש כיון שאינם יכולים להתקיים בכבוד מהמשכורות שוולמארט משלמת.  וולמארט מקמצת בביטוח בריאות ועושה ככל יכולתה כדי לחמוק מחובותיה לעובדים. בין השאר באמצעות מדיניות משמרות מניפולטיבית שמטרתה לוודא שמינימום עובדים יהיו במשרה מלאה.  רק לפני כמה שנים פרצה שערוריה זוטא שהתברר שוולמארט משתמש בסיוע הפדרלי לעובדים עניים באופן ציני עד כדי כך שהיא מנהלת משרד שמסייע לעובדים להגיש טפסים לרשויות הרווחה, במקום לשלם להם שכר הוגן.  וולמארט, אחד המעסיקים הפרטיים הגדולים בעולם, הם גם לוחמים נחושים בהתאגדות עובדים אצלהם ונוהגים לפטר עובדים שמתאגדים ואף לסגור מחלקות שלמות שמראות נטייה להתאגדות (כמו עובדי הקצביות). לא עובדה מפתיעה מדי בהתחשב בכך ששיעורי הרווח החריגים של וולמארט, על אף המחירים הזולים, קשורים לעלויות ההעסקה הנמוכות מאוד שלהם. כשרמי לוי אומר שהוא רוצה להיות וולמארט של המזרח התיכון, הוא מתכוון כמובן למיצוב הדיסקאונט הכבד. אבל בפועל, הוא מתנהל ממש לפי אותו מתכון שהפך את משפחת וולטון למיליארדרים. מתכון שכורך את הדיסקאונט הכבד עם יחס נצלני במיוחד לעובדים.

יוקר המחייה והקופיקס קפיטליזם

רמי לוי רכב על המחאה החברתית בכותרות העיתונים עד להדלקת משואה ביום העצמאות ואם יבחר בכך גם לפוליטיקה (כחלון, עוד רוכב על המחאה כבר הציע לו מקום שלישי ברשימה בבחירות האחרונות). אבל מה לנו להלין על רמי לוי? מי שסייע וקידם את תדמיתו של המיליארדר והמעסיק הנצלן כאביר המחאה הם אבירי המאבק ביוקר המחייה, אלו שמקדמים כבר שנים את האג'נדה שבה הבעיה היא "יוקר" המחייה ולא רמת ההכנסה או הבטחון התעסוקתי.

את האג'נדה הזו לא המציאו כאן.  אחת ההצלחות הגדולות של הריאקציה הניאו ליברלית משנות ה-80 ואילך היא ההפרדה בין הזהות שלנו כעובדים ועובדות לזהות שלנו כצרכניות וצרכנים, תוך דגש על הזהות הצרכנית.  כך למשל תודלקו הסיבובים הגדולים של חיסול תעשיית הטקסטיל הישראלית של הוא שנות ה80 (במדיניות "החשיפה") בייבוא בגדים זול תוך ביטול מכסים. אלפי , אם לא עשרות אלפי, עובדות ועובדים נזרקו משוק העבודה אבל למיליונים לא היה אכפת כי כצרכנים הרווחנו ביגוד זול ואח"כ רשתות מותגים מוזלות.

ההפרדה הזו בין הזהות המעמדית (אני כעובד/ת) והזהות הצרכנית (אני כקונה) מאפשרת את אחד ממהלכי היסוד של הריאקציה הניאו ליברלית:  מאבק נחרץ בעבודה המאורגנת ובאיגודי העובדים. ללא ההפרדה ברור שמדובר במאבק שפועל נגד האינטרסים של מרבית האנשים, שהם גם עובדים וגם צרכנים. וכעובדים אין להם עניין להלחם נגד העבודה המאורגנת שמשרתת אותם.  אולם משהופרדו הזהויות האלו ניתן לרתום קהלים של צרכנים למלחמה בעבודה המאורגנת או לפחות לאדישות לפגיעה המתמשכת בה.

לסיבוב הנוכחי בישראל של האג'נדה הזו קרא פרופסור דני גוטווין יפה "קופיקס קפיטליזם"  על שם רשת בתי הקפה האולטרא מוזלים שצצים כמו פטריות מסביב, וזוכים גם הם, בדומה לרמי לוי, מחיבוק חוגי "יוקר המחיה" והפסאודו מחאה חברתית. כאילו הם התשובה ל"יוקר המחייה".

אג'נדת הקופיקס קפיטליזם מקודמת ממשרד האוצר וזוכה לרוח גבית אוהדת ממערכת דה מרקר.  היא משמשת אותם למאבק בארגוני העובדים (ע"ע אגדת "המחוברים") והמשך קידום תהליכי הפרטה הפוגעים בכלל הציבור במסווה של "מאבק ביוקר המחייה".  

הסיבות המרכזיות ליוקר המחייה בישראל היא לא מחיר המילקי או מחיר העוף. "יוקר המחייה" בישראל הוא ביטוי של כח הקנייה החלש של השכר הממוצע בישראל (ויותר נכון לומר: השכר השכיח בישראל).   שכר נמוך במשרות מלאות בשילוב עם המוני משרות חלקיות הוא זה ש"הופך" את המוצרים ל"יקרים". כיוון שיוקר המחייה הוא תמיד בפרספקטיבה של כוח הקנייה וכוח הקנייה של השכר בישראל, שבהם העובדים הולכים ומוחלשים, הולך וקטן.  

גם הבטחון התעסוקתי הנמוך בישראל (עובדי קבלן, משרות חלקיות, העדר הסכם קיבוצי בחלקים גדולים מהמשק הישראלי) תורם את חלקו ל"יוקר המחייה". למי שלא יודע אם יקבל שכר מחר, כמעט כל דבר הוא יקר מדי.  הקיצוץ המתמיד והמתמשך בהוצאה הציבורית (בפרט האזרחית) מקטין גם הוא את ההכנסה הפנוייה של האזרח הישראלי, שנדרש להוציא יותר ויותר מכיסו עבור חינוך, בריאות ושירותים ציבוריים נוספים. וכמובן מחירי הדיור (שחורגים ממסגרת הפוסט הזה).  אג'נדת הקופיקס קפיטליזם מסיתה את המאבק מהסיבות האמיתיות ל"יוקר המחייה" למאבק שמשרת את אג'נדת האוצר.

רמי לוי, המעסיק הנצלן של עובדי שכר מינימום, הלוחם בעבודה המאורגנת הוא לא הפתרון ל"יוקר המחייה" הוא חלק מהבעיה ואלו שמקדמים אותו ואת הקופיקס קפיטליזם כפתרון ליוקר המחייה משרתים את האג'נדה הניאו ליברלית שפוגעת בציבור בישראל כבר שלושים שנה.

ולתפארת מדינת ישראל.

שקיפות:

תמצית נתונים מהדוחות הכספיים וחישובי שכר המינימום ופערי השכר בחברה באקסל