שוד וגניבת דעת – העלילה על הפנסיה התקציבית

רווית הכט פרסמה השבוע מאמר מעצבן במיוחד בהארץ שכותרתו היא ההאשמה: "הורים יקרים, גמרתם לנו את הכסף" . אני נטפל למאמר הזה כי אני מוצא שהוא מבטא הלך רוח כללי בעניין משבר הפנסיה בישראל.  הלך רוח שמוטה כנגד מי שאינו אשם במשבר, בכותרות: "מקבלי הפנסיה התקציבית" ושאינו עוסק באחראים האמיתיים למשבר הזה: בעיקר אנשי משרד האוצר ובנהנים המרכזיים ממנו: בעלי ההון ששולטים בחברות הביטוח וקרנות הפנסיה הפרטיות.

הנתונים

אפילו הנתונים הבסיסים במאמר שגויים: ההסכם שביטל את הסדר הפנסיה התקציבית בישראל הוא מ99 והקליטה אליה הפסיקה ב2001 (בשירות הציבורי, בצבא ב2004) , אבל מילא התאריכים, אח"כ מגיע הנפנוף המסורתי במספרים גדולים ומפחידים:

החבות של ישראל לחוסכי הפנסיה התקציבית עומדת על 770 מיליארד שקל, בערך פעמיים תקציב המדינה, והתשלום להם עומד ב-2015 בלבד על 19 מיליארד שקל. ב–2030 הוא יעלה עוד יותר ויגיע לשיא של 26.5 מיליארד שקל

אני לא מתייחס לעצם המספרים (שייתכן והם נכונים וייתכן ולא, בכל מקרה הם מבוססים על הערכות שבאות ממשרד האוצר, על אורך החיים, על תשואה ממוצעת ועוד, מספרים שאפשר לומר בעדינות שהאמינות שלהם מוכחת היסטורית כנמוכה) אלא לשימוש בהם: "פעמיים תקציב המדינה" – זה נשמע הרבה, אבל האם זה באמת הרבה או מעט? אם ההוצאה האזרחית בישראל היתה גודלת (כפי שאני מעריך שרבים ממשתפי הפוסט היו רוצים) והתקציב הישראלי היה גדל, אזי המכפלה היתה משתנית, היא חסרת משמעות בפני עצמה, בדיוק כמו לספור כמה פעמים המרחק מהארץ לירח הוא הסכום הזה אם נערום מטבעות של עשר אגורות זה על זה.  גם המספר השני לוקה באותה בעיה: 19 מיליארד ("וואו זה נשמע המון שאנחנו מדברים על מיליארדים") זה הרבה או מעט? תלוי כמובן בגובה התקציב בכלל..  על הגידול לשיא של 26.5 מיליארד אין מה לדבר בכלל. כי אם נחשב את הגידול בתקציב המדינה אפילו רק על 2% שנתי אזי נגלה שבעצם חלק הפנסיה התקציבית בכלל תקציב המדינה לא ישתנה כלל עד 2030 ואחריו הוא ירד.

גניבת הדעת

לב הבעיה עם התיזה הזו, מעבר לחיזוק התפישה בציבוריות הישראלית על זה "שאין כסף בתקציב המדינה",  היא התיאור שהיא מכנה "שרשרת המזון".  בראש "הלורדים" של מקבלי הפנסיה התקציבית, אחריהם מבוטחי הקרנות הותיקות שנסגרו ב95 ואחריהם השאר.  תוך הדגשה חוזרת שההטבות של אלו "שלמעלה" בפירמידה הן "על חשבון משלמי המסים" כלומר "עלינו" . כלומר לב התיזה של רווית הכט היא שיש "משחק סכום אפס" בין הקבוצות השונות האלו ושהזכויות של מי "שבראש הפירמידה" הן א. לא הוגנות ב. ע"ח מי שנמצא "בתחתית שרשרת המזון" , על הדרך היא מפליגה ומכנה את זה "שוד בין דור", כלומר פעולת פשע אלימה שנעשית ע"י אותם מקבלי "פנסיה תקציבית" ומבוטחי הקרנות הותיקות (חלק לא מבוטל מהם בגימלאות כבר) מול בני ה40 ומטה.  למי שקורא את המאמר אין ספק, האשמים במצב הם מקבלי הפנסיה התקציבית (ובמידה פחות מבוטחי הקרנות הותיקות) ובגללם, בגללם, לנו לא תהיה פנסיה. מה נדרש לעשות? לקורא המאמר יהיה ברור: לדרוש מהמדינה "לא להיות פחדנית" ולקחת ממי שנמצא בראש "שלשלת המזון" לטובת המוחלשים שבתחתית.

רווית הכט מקבלת ללא עוררין את שיטת האוצר,  זו שהשתררה עלינו מאז 85' ובפרט מאז השנים השחורות של נתניהו באוצר מ2002-2001. כך למדינה אין בשיטה זו כל אחריות על אזרחיה, או כל תפקיד פעיל בשוק. היא במקרה הטוב שומר לילה, רגולטור (מוגבל בתחומי הפעולה שלו שלא לאתגר את הקונספציה) . מה שנותר הוא לשלוח יד איש באחיו ואולי לחלק את הפירורים קצת אחרת.

על הדרך (וכנראה אפילו בלי להתכוון) היא נותנת קרדיט חיובי לבנימין נתניהו, שר האופל של הכלכלה הישראלית, כמי שבזכותו אותם "לורדים" בכלל מפרישים משהו. אולי זה אפילו קצת מצחיק שאותה "רפורמה" בפנסיה של נתניהו,  האשמה המרכזית בפירוק מערכת הפנסיה הישראלית ,זוכה פה לקרדיט חיובי כזה.

משבר פנסיוני

אז כדאי לפחות להזכיר את השורשים של משבר הפנסיה בישראל, ולא, הוא לא קשור לפנסיה תקציבית. הוא קשור קודם כל למלחמת הרעיונות שמתחוללת כאן, זו שלצערי השמאל הסוציאל דמוקרטי נוחל בה תבוסה בד"כ.  לב המשבר הזה הוא בגידת המדינה וההגמוניה הכלכלית, משפטית, תקשורתית, ברעיון שהאחריות על הבטחון הפנסיוני של אזרחיה היא מחוייבות של המדינה.  זניחת הערך הזה עומדת בתשתית המשבר וקשה להסביר את מה שהתרחש אח"כ בלעדיה.

נכון, יש קושי אמיתי שצריך להתמודד איתו בשינוי תוחלת החיים ומערכת הציפיות של אנשים מבוגרים מאורח החיים שלהם בגיל השלישי. אבל הוא בטח לא לב המשבר או סיבתו. אני משוכנע שעל בסיס רעיונות אחרים ומתוך ערכים אחרים המדינה יכלה למצוא לבעיה הספציפית הזו פתרון.

אני טוען שמרבית מהלכי האוצר בשינוי שוק הפנסיה בישראל ניתנים להבנה כחלק משיטת הטרנספורמציה הניאו ליברלית, שאותה מתאר יפה דיוויד הארווי ב"קיצור תולדות הניאו ליברליזם" (תקראו!).

אמנם הדרך לשינוי עולם הפנסיה בישראל התחילה עוד בביטול ב"תוכנית הכספית של חברת העובדים" עם עליית הליכוד לשלטון בסוף שנות השבעים. אבל הרגעים הקובעים הם הניתוק של קרנות הפנסיה מההסתדרות, ארגון ציבורי במהותו (חלקית כבר ב95' וסיום המהלך תחת נתניהו כשר אוצר ב2003) והעברתן ניהולן והאחריות עליהן להגיון השוק הפרטי. מהלך זה כלל בין השאר:

• מכירה של קרנות פנסיה לחברות ביטוח ופיננסים שההגיון היחידי המנחה את פעילותן הוא מקסום הרווח לחברות האלו (וככתוצאה ממערכת התמרוץ המעוותת של שכר המנהלים הבכירים, נוסף לזה גם מקסום הרווח לטווח קצר של אותו מנהל/ת)
• הפיכת הבחירה בקרן פנסיה להחלטה כלכלית אישית ומכאן במשתמע לאחריות אישית של כל אזרח ואזרח,  החלטה שאין לנו באמת את הכלים לקבל ומציבה את האזרחים כפרטים בודדים מול מערכות פיננסיות ענקיות שיש קושי לנהל איתן מו"מ. לי כפרט אין שום יכולת לדעת איפה בעוד עשרים שנה אקבל פנסיה טובה יותר: באלטשולר שחם או במגדל. אבל אשליית הבחירה שמוענקת לי מטילה עלי את האחריות לפנסיה שלא תהיה לי עוד עשרים שנה.  ה"בחירה" המפוקפקת הזו גם הולידה תעשייה של יועצי פנסיה שאמורים לסייע לי למקסם את התשואה העתידית שלי ובפועל מעשירה את כיסם.
• הפסקה הדרגתית של הנפקת אג"ח ממשלתיות מיועדות לקרנות הפנסיה. האג"ח שאפשרו למדינה מקור מימון זול יחסית בזמנו ועם בטחון גבוה אפשרו לקרנות להציג תשואה סבירה ברמות סיכון נמוכות יחסית. הירידה המתמשכת (עד להעלמתן בסופו של דבר) של אג"ח מיועדות מכריח את קרנות הפנסיה להזרים את המילארדים שנחסכים אצלהן לשוק ההון והחוב הישראלי. הכסף הזה מוזרם לבורסה להנפקות (מפוקפקות בחלקן) ובעיקר לאג"ח (מפוקפק בחלקו) . שרשרת המזון של המנפיקים מתמוגגת: הרים של כסף שמגיעים לשוק ומאפשרים לחתוך עמלות שמנות, להנפיק אג"ח זבלי בתשואות של אג"ח בסיכון נמוך ולהצדיק משכורות עתק של מנהלי ההשקעות, החיתום והאיגו"ח . חלק מהכסף הזה, כפי שלמדנו במשבר הכלכלי הקודם, בהעדר אופציות טובות בישראל זורם גם למיזמים בחו"ל, חלקם מפוקפקים במיוחד (שוב, על בסיס הדיווח התקשורתי דאז על השקעות הנדל"ן במזרח אירופה). המחיר לחוסך הוא ברור: העלאה משמעותית של הסיכון ולעיתים מזומנות מדי, גם ירידה בתשואה שלו.
• השלבים הבאים ידועים כבר: הקמת קרנות פנסיה "במודל הצ'יליאני", כלומר בזה שתכננו עבור הרודן פינושה, אחרי שרצח את מנהיגי השמאל , מיטב המוחות של הכלכלה הניאו ליברלית בהנהגת מילטון פרידמן.  בחסכון במודל הצ'יליאני האחריות על רמת הסיכון, התשואה וכו' היא על החוסך. ובמקביל מתכננים להפחית עוד הגבלות על השקעה של החסכון הפנסיוני בחו"ל או ברמות סיכון גבוהות בישראל (כולל השקעות "פרטיות")  וכך ימשיך "התדלוק" של שוק ההון הישראלי.

לפיכך אני מציע לחשוב על השינויים שמוביל האוצר בעולם הפנסיה בישראל כמהלך אדיר מימדים של חלוקה מחדש. העברה אדירה של הון וכוח מהמגזר הציבורי ומהחוסכים למגזר הפרטי ולחבורה לא קטנה של גוזרי קופון.   ההסטה של הדיון מהמהלך הזה ל"מיוחסים" שמקבלים "זכויות יתר" בפנסיה "על חשבוננו" היא הצלחה כבירה של מי שמעוניין להמשיך את החגיגה הזו.

הפנסיה התקציבית היא מודל פנסיוני  לגיטימי ועם תיקוף כלכלי (ראו הקישור בהמשך למאמר של  פרופסור אביה ספיבק בנושא), גם אם לא חף מבעיות.  כאזרח, פחות או יותר מקבוצת הגיל "שבשמה" כביכול מדברת רווית הכט, אני הייתי רוצה בטחון פנסיוני דומה לזה שקיים בו. הייתי מעדיף שהמדינה תנהל  את הפנסיה שלי ולא ברוקרים שעוסקים להעשיר את עצמם. בעולם של רווית הכט, נראה שהיתה מעדיפה שגם להם "לא יהיה". בזמן שהיא משליכה בוץ על מקבלי הפנסיה התקציבית, לתשואות הקהל, יש לא מעט מנהלים וטייקונים שמרוצים מהמשך ההתנהלות הנוכחית.

רוח המערכת

קשה לי לחמוק מהתחושה שהמאמר הזה מבטא את רוח המערכת בקבוצת שוקן. ההסתה נגד הפנסיה התקציבית ומקבליה  "המחוברים" מהדהדת באין ספור כתבות ומאמרים במרקר וגם בהארץ.   הקול, קולה של רווית הכט, אבל המילים: קו המערכת של המרקר.

קריאה נוספת:

פרסום של פרופסור אביה ספיבק במכון ון ליר : הפנסיה בישראל ובעולם: כיווני התפתחות עיקריים, גישות והשפעות אידיאולוגיות