אחדות

אזהרה – פוסט קצת טרחני שמנסה להסביר קודם כל לעצמי מה בעצם אני חושב על האופציה של ממשלת אחדות, הפעם ובכלל.

אחדות היא מילה מגונה בד"כ בשמאל הישראלי, גם התגובה האוטומטית שלי לאפשרות הזו היא בחילה. אבל למה בעצם? והאם השלילה הזו היא נכונה תמיד?.  השמאל הרדיקלי ומרצ מזהירים תמיד שמצביעים למפלגת העבודה מסתכנים ב"אחדות" המשוקצת. לעומת זאת, רגע אחרי הבחירות, תמיד יהיה מי שיטען שמה שיציל את ישראל מממשלת ימין קיצוני היא רק ממשלת אחדות.

ראש הממשלה שמעון פרס וסגנו יצחק שמיר ליד שולחן הממשלה בכנסת, נובמבר 1985. באוקטובר 1986 התחלפו ביניהם האישים בתפקידיהם. אחדות – צילום אילוסטרציה

במילון הפוליטי הישראלי, כשאומרים אחדות מתכוונים לחבירה של מפלגת העבודה לקואליציה של ממשלת ליכוד. בשאר המקרים הביטוי השגור הוא כניסה לקואליציה. גם הכניסה של לפיד (שמתוארת בד"כ כמפלגת "שמאל מרכז") לקואליצית נתניהו-בנט-ליברמן לא תוארה מעולם כממשלת אחדות וכך גם כשעמדה על הפרק סוגיית הכניסה של קדימה (עם ליבני ולפני ההתפוררות) עם 27 המנדטים שלה לממשלת נתניהו, "אחדות" היא כנראה מילה ששמורה למהלך אחד. אחדות – המילה תמיד מעוררת קונוטציה לממשלות האחדות של שנות ה- 80, למרות השינוי הדרמטי של המפה הפוליטית בישראל מאז.  אחדות, תמיד עם ריח נכלולי של "דילים" וג'ובים. אחדות, תמיד עם טור של אורי משגב שיסביר שעצם האפשרות לאחדות היא בעצם הסיבה שהציבור לא נהר בהמוניו להצביע למפלגת העבודה (מחנ"צ, כן).

כיוון שהמושג טעון כל כך שהוא מקשה על דיון רציונאלי אציע להחליף את המילה במושג נייטרלי יותר: " כניסה של מפלגת שמאל גדולה עם שאיפות שלטוניות לקואליצית ימין".  וכיוון שהבחירות האלו הוכיחו (שוב!) שהקומון סנס של השמאל הישראלי פגום משהו וששיטות העבודה שלו אינן מספקות, ראוי בעיני לבחון בכל זאת את האפשרות המשוקצת הזו, מתי האפשרות הזו מתאימה ומתי אין להסכים אליה. אולי (ויש אולי גדול) נצליח להציב אמות מידה שמאפשרות דיון רציונאלי על האפשרות הזו.

תיאולוגיה

יש טיעונים רציניים נגד כניסה של מפלגת שמאל גדולה עם שאיפות שלטוניות לקואליציית הימין, אבל לצערי מרבית הטיעונים שאני קורא כנגדה הם "אנטי טיעונים". "אנטי טיעונים" כי הניתוח שעומד מאחוריהם מפוקפק או בניתוח המציאות שלו או בבחירה המוסרית שלו.  אני מאמין שיותר משהם סיבה להתנגדות לממשלת אחדות הם צידוקים רציונאליים, בדיעבדיים, של התנגדות רגשית, אולי אפילו תיאולוגית. בין כל הטיעונים התיאולוגים השונים והמשונים אפשר להבחין בשלוש תמות חוזרות:

"ממזרים חסרי כבוד", כתב אורי משגב על רמיזה כלשהיא שיש בכירים וירטואליים במפלגת העבודה ששוקלים את האפשרות לחבירה של המחנ"צ/העבודה לקואליצית נתניהו החדשה.  משגב מנסח את הבעיה במונחים של "כבוד" .אבל המושג "כבוד" במובן הפשטני שלו, פשוט לא שייך למרחב הפוליטי והדמוקרטי.  הנה דוגמא טובה: משאיבדה ממשלת רבין השנייה את הרוב בכנסת (עם פרישת ש"ס) נשענה הקואליציה דאז על חברי הכנסת סלמוביץ וגולדפארב מסיעת יעוד (ז"ל) שפרשו מצומת (ז"ל). כשחברי הכנסת האלו תמכו בהסכם אוסלו ב' האשימו אותם בימין במכירת ארץ ישראל תמורת "מיצובישי" (רכב סגני שרים דאז).  האם בשם "הכבוד" של ח"כ אלכס גולדפארב אורי משגב חושב שהיה עדיף לוותר על אוסלו ב'? אני מניח שהתשובה כאן ברורה (ושלילית), פוליטיקה עושים באמצעים פוליטיים ולמילה "כבוד" אין הרבה משמעות בה.  לא אתעכב הרבה על הטיעון כיוון שברוב המקרים הוא מתגלגל לטיעון ה"לנינסטי" או לטיעון ה"תיאולוגי", עליהם ארחיב כעת.

הטיעון "הלניניסטי" – "שיקבלו מה שהם הצביעו בשבילו"/"שהעולם יבין שזו היא ישראל האמיתית"  כתבו אחרי הבחירות רבים מחברי בשמאל. גדעון לוי ייחל לכך עוד לפני הבחירות ("עדיף ביבי על בוזי") ופעיל שמאל רדיקלי ותיק ומוערך כתב (כמעט חודש אחרי הבחירות) כי הוא "רוצה שיריב לוין יהיה שר משפטים ובנצי גופשטיין ימנה שופטים". כמעט כל כותבי עיתון הארץ כתבו אחרי הבחירות מאמרים ברוח הזו. שמייחלים שיחשף פרצופה "האמיתי" של ממשלת הימין. כדי "שהציבור יוכל לשפוט" וכדי "שהעולם יבין עם מה יש לו עסק" ובתקווה "יכריח את ישראל לסגת מהשטחים".

הטיעון הלנינסטי (ברוח מימרתו של לנין "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב" – טוב למהפכנים כמובן) נגוע מוסרית ונשען על קריאת מציאות מפוקפקת (במקרה הטוב). נגוע מוסרית כי אלו שאוחזים בו מייחלים רע ללא מעט אנשים בשביל שייגרם טוב בעתיד וירטואלי כלשהוא, או אפילו בלי טוב אלא רק כ"עונש" עבור "המצביעים שממשיכים לטעות". יתר על כן, הטיעון הלנינסטי נשען על קריאת מציאות מפוקפקת.  יש איזו ערובה לכך שאם מדינת ישראל "תספח את השטחים ותחשוף את פרצופה האמיתי" אזי העולם יכפה עליה נסיגה לגבולות 67? שאם "בנצי גופשטיין ימנה שופטים" אז "הציבור הנאור" יבין שטעה כשהצביע לנתניהו? מסופקני.

מספרים שמפלגת השמאל הקומוניסטית (אדירת הכוח) בגרמניה הווימארית תמכה בעלייתו של היטלר לשלטון מתוך המחשבה ש"ככל שיהיה יותר רע" יגבר הסיכוי למהפכה ושנפוץ בקרבם המשפט: "אחרי היטלר אנחנו". על המציאות שהתגלגלה מתוך נבואה מפוקפקת זו אנחנו כבר יודעים. הלקח שאני למד מההיסטוריה הוא שיש לתהליך ההתפרקות של דמוקרטיות נקודת אל חזור. כזו שאם עוברים אותה קשה מאוד לחזור אחורה.  זו שהמחירים אחריה נהיים גבוהים בהרבה. כך שסביר בהרבה שה"הייחולים" המפוקפקים משמאל לממשלת ימין "הרדקור אמיתית" יביאו לנקודת האל חזור הזו מאשר לבלימה של הפופלאריות של הימין בציבוריות הישראלית ולסיכום הכיבוש או הניאו ליברליזם.

הטהרות באופוזיציה

כור המצרף: אחד מאיוריו של גוסטב דורה לכור המצרף של דנטה אליגיירי (ויקימדיה)

כור המצרף: אחד מאיוריו של גוסטב דורה לכור המצרף של דנטה אליגיירי (ויקימדיה)

"הטהרות באופוזיציה" , הנה צירוף לשוני שהתגלגל ישירות מ"כור המצרף" של הנצרות הקתולית הימי-בינימיית למילון הפוליטי הישראלי. על המפלגה שהפסידה בבחירות "להטהר באופוזיציה" ו"להבנות מחדש".  לפעמים יש טעם למדבר אופוזציוני, יש מצבים שמפלגות באמת צריכות לעסוק בבנייה מחדש ולא בשרידי שלטון. תמיד? לא בהכרח. יש הרבה מה לעשות שם. אבל כדאי שהסיבה לישיבה באופוזיציה תהיה קשורה למטרות שאליהן מחוייבת המפלגה וליכולת הריאלית להשיג אותן. יש כוח באופוזיציה (עוד בהמשך על זה) וזו יכולה להיות סיבה טובה להיות בה, אבל הטהרות בפני עצמה? לא ממש.

אז ששללתי כמה מ"הטיעונים" המובהקים נגד ממשלת אחדות גיליתי כמה סיבות טובות דווקא לתמוך בכניסה של מפלגת שמאל גדולה עם שאיפות שלטוניות לקואליציית הימין, הנה כמה מהם:

איפה השרים

(או פוליטיקה, עושים באהבה או לא עושים בכלל)

אנסה את כוחי ב(עוד) טקסונומיה סכמטית של קהל הבוחרים הישראלי (דיסקליימר: טקסונומיה שמבוססת רק על זיהויים שלי): מצביעי "אג'נדה", מצביעים "שלטוניים" ומצביעי "שינוי".

מצביעי האג'נדה מנסים לקדם אג'נדה מובהקת מסויימת (נגד חרדים, בעד סיום הסכסוך, בעד לגליזציה של קנאביס, בעד מיצוי זכותנו האלוהית על ארץ ישראל השלמה), סביר להניח שמצביעי אג'נדה יצביעו למפלגות שמקדמות את האג'נדה הזו (או לאישים במפלגות כאלו) גם בלי שיש סיכוי סביר שאלו יהיו מפלגות שלטון או אפילו שותפות בקואליציה.

מצביעים "שלטוניים", בניגוד מסויים למצביעי האג'נדה,  בוחרים ב"מי שיענה לטלפון האדום ב2:00 בלילה", במי שנראה להם שיכול לעמוד בצורה הטובה ביותר באתגרים העומדים בפני מדינת ישראל לעת הזו. אני לא חושב שלאלו בהכרח אין אג'נדה, אלא שהיא שיקול משני יותר בהתלבטות מול הפתקים בקלפי, הם לא יצביעו למועמדת שהם מחבבים אם היא לא נדמית להם כקרוצה "מחומר של ראש ממשלה".

מצביעי "השינוי", מצביעים למועמדים ומפלגות שנדמות כמביאות "שינוי" לפוליטיקה הישראלית (ומכונות לפעמים מפלגות "אווירה") , פחות משנה האג'נדה הספציפית ויותר רוח "באנו לשנות", בבחירות הקודמות יאיר לפיד ויש עתיד רכבו חזק על הגל הזה ובבחירות האלו הם התחלקו בקולות האלו עם כולנו בהנהגת כחלון. בטקסונומיה שאני מציע, מצביעי "השינוי" דומים למצביעים "השלטוניים" בצורך שלהם במועמדים "ייצוגיים". מצביעי "השינוי" יכולים גם להטות את הכף למהפך פוליטי, אם הם מזהים את מפלגת האופוזיציה המרכזית כמפלגה שמייצגת את הערכים של שינוי וכמועמדת אפשרית להוביל כזה.

כן, בטקסונומיה הזו יש עוד סוגי מצביעים, בין השאר: "הנמנעים" ו"מצביעי הנגד" ש"שמים זין בקלפי". לא אעסוק בהם בפוסט הזה

מהטקסונומיה הפוליטית הזו אנסה לנסח את הטיעון "הפוליטי" בעד מממשלת אחדות כך: מצביעים "שלטוניים" (להבדיל ממצביעי "אג'נדה") מצביעים למפלגות שנדמות כמפלגות שיכולות להיות מפלגות שלטון. אלו בתורן צריכות לכלול אישים שנדמים כראשי (ראשות) ממשלה פוטנציאליים. גם מצביעי "שינוי" יכולים להצביע למפלגת האופוזיציה המרכזית אם יהיה לה דימוי של "כזו שיכולה להזיז ולשנות דברים".

בישראל כיום המסלול של היות שר/ה הוא כמעט הכרחי בבניית הדימוי של ראש ממשלה פוטנציאלי. כך גם נבנה ניסיון (ודימוי) ממשלתי הכרחי למפלגה שמתיימרת להוציא מתוכה שר בטחון, ראש ממשלה, שר חוץ, שר אוצר.  כדאי לזכור שבמציאות של כמעט 40 שנה שבה הליכוד (על המפלגות שצמחו ממנו) הוא מפלגת השלטון "הטבעית" של ישראל,  פחות ופחות מהח"כים של מפלגת העבודה שימשו בתפקידי ביצוע ציבורים מרכזיים ולכן גם פחות ופחות נתפשים "כחלופה" אמיתית, אצל חלק מהציבור לפחות, אלא כמין "מרץ" מוגדלת.

דוגמא מובהקת לבעייתיות הזו היא העובדה שבין כעשרים חברי הכנסת של מפלגת העבודה אין חוץ מהרצוג אף אחד עם ניסיון מיניסטריאלי, וגם במקרה שלו לא מדובר בתיק מרכזי, ציבורי או נחשב.  לבני ופרץ, רכש מ"התנועה" משפרים טיפה את המצב הזה במבט על "המחנה הציוני". אבל כדאי לשים לב שכל התיקים האלו הם בגלל שלבני היא יוצאת מפלגת השלטון "הטבעית" והרצוג ופרץ לא שמרו על "טוהר" ו"כבוד" וישבו עם הליכוד/קדימה בקואליציה. קשה לשווק למצביעים "שלטונים" את מפלגת העבודה כאלטרנטיבה שלטונית בהעדר "שרים".  זהו הבדל עצום מממשלת רבין שהיתה מלאה באנשים בעלי ניסיון (ואולי חשוב מזה בפוליטיקה: דימוי ציבורי של ניסיון) מיניסטריאלי משמעותי.  נכון, יש שם כמה חברי כנסת מצויינים (קודם כל שלי יחימוביץ אבל עוד הרבה אחרים) אבל בשביל זה יש כבר דב חנין וגפני וגילאון. קל להנגיד את המחסור הזה לרשימת הליכוד,  מלאת השרים והשרים לשעבר. חלק משרי הליכוד שצברו כשרים מעמד פוליטי אישי משמעותי מספיק, כבר הספיקו להצמיח מפלגות לווין: את כולנו של כחלון, את ישראל ביתנו של ליברמן(במובן מסויים) ובראש ובראשונה את מפלגת "השרים" של קדימה דאז (שחלקה עוד התגלגל ל"תנועה" עם לבני ושטרית).

מחוץ למרחב הפוליטקלי קורקט כדאי לזכור שחברות בממשלה מאפשרת גם לתחזק יותר פעילים במשרה מלאה (מעבר לעוזר/ת פרלמנטרי) בתפקידי המעטפת המיניסטריאלית. פעילים עם נגישות למידע, כוח וכסף. אלו כלים קריטים בניסיון לעצב דעת קהל ולהשפיע על המדיניות. מותר לעקם את האף מול זה אבל זה המגרש ומי שאין לו את זה (מבחירה או מכורח) מאבד כלים משמעותים לעיצובו.

מחוייבות לאג'נדה, מחוייבות לבוחרים.

עוד סיבה טובה למפלגת שמאל בעלת שאיפות שלטוניות לשקול לפחות הצטרפות לקואליציית ימין היא שזו נותנת הזדמנות למימוש האג'נדה שלה. אולי תטענו נגדי שמימוש האג'נדה לא תתאפשר בממשלת ימין, תטענו נגדי? אולי תאמרו כיוון שהאג'נדה של המפלגה מנוגדת לזו של ממשלת הימין, וזה נכון, בתקווה. אבל גם למימוש חלקי של האג'נדה, הערכים והאמונות של מפלגה יש משמעות ובמובן הזה הוא מבטא את המחוייבות לבוחרים שהצביעו בעד המפלגה. נכון: זה קל יותר למפלגות עם אג'נדה מצומצמת בנושא שולי: עלה ירוק, אם היתה עוברת את אחוז החסימה, היא מועמדת טובה לחברות בכל קואליציה, שכן למימוש האג'נדה שלה יש קשר קלוש לשאלת המשך המשטר הצבאי הישראל בשטחים, למצור על עזה או לגודל הגרעון בתקציב. אבל גם למפלגה גדולה ובעלת עמדות מוצקות יש כל מיני אג'נדות שייתכן לקדם אותן גם בקואליציית ימין בקונייקטורה כזו או אחרת. לדוגמא: לא כל ממשלת ימין מדיני היא ממשלת ימין חברתי מובהקת וכך ניתן לחבור אליה על בסיס אג'נדה כלכלית שמאלית ומחלוקת מוסכמת בעניין המדיני.

לדוגמא: "סיריזה" ביוון , מפלגת השמאל הרדיקלית החביבה עלי כרגע באירופה, הרכיבה את הממשלה היוונית הנוכחית על בסיס קואליציה עם אחת ממפלגות הימין. המשותף ביניהן הוא אחד, שלילת "הסדר החוב" הנורא שכפתה גרמניה על יוון והמשותף הזה מספיק כדי להכנס לקואליציה שמונהגת ע"י המחנה שמנגד.

עוד מימד של מחוייבות לבוחרים ולקהל שהשם הרע שיצא לו איננו מוצדק בעיני הוא זה שמדגימות המפלגות החרדיות.  קואליציה אחרי קואליציה המפלגות החרדיות מדגימות לנו איך עושים פוליטיקה של מחוייבות לקהל הבוחרים שלהם, הן יודעות שהמחיר של אי השתתפות בקואליציה הוא מחיר גבוה לקהל הבוחרים שלהן. הן מוכנות להתפשר לפעמים על לא מעט מהאג'נדה "הפורמלית" שלהן בשביל להמשיך לדאוג לקהל הבוחרים שלהן.

לצערי, לא נראה שלמפלגת השמאל הגדולה יש היום קהל בוחרים מובהק במידה כזו כזה, שהיא מוכנה לשלם מחיר בחלק מהאג'נדות המוצהרות שלה כדי לדאוג לו, קהל כזה יכלו אולי להיות האיגודים המקצועיים, או (וזה הבדל גדול) ההתיישבות העובדת, אך הוא נעדר היום.  אולי אם היה כזה התוצאות של הבחירות יכלו להיות שונות.

ועוד הערה: נדמה לי שהחשיבות של אג'נדה מתגלה במיוחד בהעדרה, כניסה של מפלגת שמאל לקואליציית ימין מטעמים פוליטיים בלבד וללא כל מחוייבות אמיתית לאג'נדה/בוחרים תתברר בד"כ כמשחיתה ומקוויאליסטית.

achdut_zeev

אבל למרות מה שכתבתי לא הייתי דוהר לממשלת אחדות, יש כמה סיבות טובות להתנגד למהלך כזה:

ייחוד

דיפרנציאציה, ייחוד בעברית צחה, הנה סיבה טובה לסגת במעט מהתמיכה בכניסה של מפלגת שמאל גדולה לקואליציית ימין. בתורת המיתוג לומדים על חשיבות הדיפרנציאציה של המותג ממותגים אחרים. כך גם בפוליטיקה. אם ברור שמפלגת השמאל הגדולה השואפת לשלטון תשב תמיד בקואליציית הימין אזי הדיפרנציאציה שלה ממפלגות הימין הגדולות הולכת ונעלמת, זה לא רק תהליך מיתוגי שבו תוולד מפלגת "ליכודה", אלא תהליך גם תהליך סוציולוגי אמיתי, קולות שהאג'נדה והערכים שלהם מתקשים לדור בקואליציית הימין יתרחקו למפלגות אחרות, חילוף חומרים פוליטי מתמשך יוליך דמויות בכירות מצד לצד והדרך לא ארוכה מדי להעלמות אותה מפלגת שמאל גדולה והפיכתה למפלגת שמאל בינונית,קטנה ואפילו לזכרון בלבד.

לא צריך לדמיין את התהליך הזה, כבר היינו שם, למוכנות הכמעט אוטומטית של מפלגת השמאל הישראלית הגדולה לחברות בקואליציית הימין או למצער למוכנות חברים בכירים במפלגה להרשות לעצמם חברות בקואליציית הימין גם בלי המפלגה (בראשם מנהיג המפלגה דאז וראש ממשלה מטעמה בעבר)

כבר היה תפקיד בשחיקת המותג של מפלגת העבודה ולהעלמות המנדטים "השלטוניים" שלה לטובת מפלגה שנתפשה במפלגת שלטון חלופית לקואליציית הימין, מפלגת קדימה (ז"ל) כמובן. אני נזהר מלקבוע שזו הסיבה המרכזית לדעיכה המתמשכת של מפלגת העבודה (ולא רוצה לנחש אם הבחירות האחרונות הן שירת ברבור או שינוי מגמה), בטוח שזו לא הסיבה היחידה וסביר שגם לא המרכזית.

ריבונות העם

ריבונות העם היא הרעיון המכונן של דמוקרטיה והביטוי לה במשטר הפרלמנטרי הישראלי הוא ריבונות הכנסת. לצערי, ריבונות הכנסת על הגוף המבצע היא כמעט תיאורטית בלבד בישראל.  זה נכון בשני אופני הפעולה המרכזיים של שליחי הציבור שלנו: החקיקה והפיקוח על הממשלה.

בחקיקה: לממשלה יש כוח אדיר דווקא כלפי הכנסת והיא (בתור ועדת השרים לענייני חקיקה) הגוף שיוזם את מרבית החקיקה שעוברת בכנסת (להבדיל מהצעות חוק פרטיות שהן כמעט דקלרטיביות לגמרי וחסרות סיכוי ממש לעבור). יתר על כן – באמצעות חוק ההסדרים הממשלה יכולה לבטל בפועל ("לדחות החלה" או ל"תקן תכולה" למשל) את החקיקה הלא ממשלתית של הכנסת, במידה והיא נגד עמדת הממשלה. לחוק שגם דורש תקציב למימושו (ולאיזה חוק לא נדרש תקציב למימושו) יש מכשלות נוספות בתהליך החקיקה (נדרש להצביע על מקור תקציבי) ובכל מקרה גורל מימושו יהיה תלוי אח"כ במשרד האוצר, ברצותו יתקצב וברצותו ישלול.

הפיקוח על הממשלה הוא אולי התפקיד החשוב יותר של הכנסת, ודווקא בתחום זה היכולות של הכנסת מוגבלות אפילו יותר. גם להלכה אין לדיון בועדות הכנסת את הסמכות והעצמה החוקית שיש לועדות הקונגרס האמריקאי, אך בפועל המצב גרוע בהרבה. ניקח לדוגמא את התחום הכלכלי: משרד האוצר לא טורח בד"כ לשלוח לועדות הכנסת נציגים בדרג שמעל רפרנט זוטר, וגם אלו (כשהם מגיעים) עושים כבשלהם בועדות, מתעלמים משאלות הח"כים ומסרבים להציג חלק מהמידע. להשוואה מעוררת קנאה נחזור לסנאט של ארה"ב. שם לראש ועדה מרכזית (למשל ועדת השירותים החמושים, ועדת ההקצאות התקציביות וכדומה) יש כוח אדיר, מקביל בסמכויות הפיקוח שלו לזה של הנשיא. לועדות יש יעוץ כלכלי ומשפטי מצויין, תחקירנים משלהם וכדומה. הן רשאיות (ומנצלות סמכות זו) לזמן עדים, במעמד דומה לזה של עדות במשפט, גם מהדרג הממשלתי הבכיר ביותר. הקונגרס הוא בעל סמכות לאשר מינויים בכירים ובכירים פחות בנוהל של שימוע פומבי החושף של עמדות המועמד/ת בענייני משרתו המיועדת.  כך שלדרג הפרלמנטרי האמריקאי יש את כל הכלים לממש את חובתו לפיקוח על הממשלה ואת המסורת הדמוקרטית להשתמש בכלים האלו בתבונה (נכון, גם בשיטה האמריקאית יש פגמים, עניין לפוסט אחר). איך אפשר בכלל להשוות את העצמה הפרלמנטרית של  הקונגרס לכנסת ישראל החלשה והמבוזה תדיר ע"י הממשלה, שברצותה פשוט משנה את הכללים ומתאימה אותם לרצונותיה.  אחד מהביטויים האומללים לחולשה הזו היתה בבג"צ שהגישו שלי יחימוביץ (יו"ר האופוזיציה דאז כמדומני) ורובי רבלין (דאז יו"ר הכנסת) בניסיון לכפות על הממשלה לאשר את הסכמי הגז בכנסת. עצם ההזדקקות לבג"ץ כדי לנסות ולאכוף את היכולת של הכנסת לבצע את תפקידה הבסיסי ביותר מעידה כאלף מונים על חולשתה.

נוסיף על החולשות האלו את העדרם של חברי הממשלה מפעילות ממשית בכנסת (ואפילו מטעמי לו"ז מוצדקים בעיני) ואת אופן הפעולה של הכנסת שמפזר את הח"כים בין יותר מדי ועדות בלו"ז מקביל (ולפעמים גם במקביל להצבעות) ומקשה עליהם לקבל מידע איכותי על החלטות דרמטיות שהם מצביעים עליהן ונקבל גוף מסורס וחלש.

אם יש תפקיד ארוך טווח שמצדיק בעיני אופוזיציה הוא שישיבה בה תאפשר בנייה של הכנסת (אולי מחדש? אולי מעולם לא הייתה כזו) כמי שמייצגת באמת את ריבונות העם בדמוקרטיה הישראלית. ככזו, יהיה עליה להיות בעלת יכולות פיקוח (וחקיקה) משמעותיות בהרבה מאלו שיש לה היום. זה לא מהלך פשוט, הוא דורש חבירות חכמות לח"כים בעלי תודעה דמוקרטית מקואליציות הימין, כמו גם השקעה נרחבת בעיבוד ערימות החומר שמגיעות לח"כים בועדות, מיצוי העיקר ומאבק מתמשך על הרלוונטיות של הועדות באמצעות החומר הזה. ראינו בשנים האחרונות את שלי יחימוביץ (חוק ההסדרים ותקציב המדינה) ואחריה גם את סתיו שפיר (במאבק הדון קישוטי ולצערי גם עתיר גולים עצמיים בהעברות התקציביות) מנסות להוביל קו אקטיביסטי כזה, אבל הדרך עוד ארוכה, ארוכה. בחירה של מפלגת השמאל הגדולה להצטרף לקואליציית הימין תפגע קשות (אם לא אנושות) במאמץ הזה.

אחדות?

אז אחרי שניסיתי לסדר לעצמי מה אני בעצם חושב על הסיבות בעד ונגד חבירה של מפלגת השמאל הגדולה בעלת השאיפות השלטוניות לקואליציית נתניהו, גיליתי שאני לא פוסל אותה אידיאולוגית או תיאולוגית, על הסף.  אך בפועל? את התשובה לזה אנסה לתת משני כיוונים, מזה של מרכיב הקואליציה ומניתוח ריאל-פוליטי של הקואליציות האפשריות וכוחה התיאורטי של מפלגת השמאל הגדולה בהן.

ימי נתניהו

netanyahu

אי אפשר לדבר על קואליציית נתניהו בלי לדבר על האיש הדומיננטי בה: בנימין נתניהו, ראש הממשלה. נתניהו הוא האיש שדמותו עיצבה בעיני יותר מכל את הימין הישראלי של הדור האחרון. הוא אידיאולוג שמשתמש במיומנות בכלים פרגמטיים (תקציב, חקיקה, דמגוגיה ציבורית, פוליטיקה) ע"מ להשיג את מטרותיו האידיאולוגיות.  ככזה , ולהבדיל מראש ממשלה אופורטוניסט טהור נוסח דמויות "בית הקלפים", נתניהו הוא פרטנר קשה למפלגה שנכנסת לקואליציה לקדם אג'נדה שמנוגדת לזו שלו, באמת אכפת לו מאג'נדת הימין והוא מחזיק באג'נדת ימין נרחבת גם בהיבט המדיני וגם בהיבט הכלכלי.  אני חושב ששלי יחימוביץ הבינה נכון שאי אפשר ליישב את הסתירה של מימוש מדיניות כלכלית סוציאל דמוקרטית מכסא שרת האוצר (שהוצע לה לכאורה בממשלה הקודמת) עם האג'נדה הכלכלית של נתניהו.

כבר ראינו שכשמדובר על נושא שהוא בדם ליבו של נתניהו, הוא יעשה הכל כדי לבלום אג'נדה מנוגדת.  צפינו בחלק מארגז הכלים של נתניהו בזובור שהוא העביר את יאיר לפיד באוצר, שכלל בין השאר הפעלה של אנשי אוצר שנאמנים אידיאולוגית ואישית לכלכלה הימין הנתניהוית כנגד השר הממונה ותדרוך תקשורתי מתמיד במקומות שהוא סטה מהקו הכלכלי השמרני של נתניהו (וכן, היו ללפיד פה ושם יציאות כאלו).  כיוון שברור שכך יפעל גם בנושא המדיני קשה למצוא אג'נדה שאפשר בשם קידומה להכנס לקואליציה. אני לא מדבר על "תירוץ" של כניסה לקואליציה אלא על בחירה אמיתית של כניסת לקואליציית הימין ע"מ לקדם אג'נדה כלשהיא.

משחקים של חולשה

מהריאל פוליטיקה אנו למדים שכוח הוא תמיד יחסי והוא תמיד תלוי בקונייקטורה. בקונייקטורה הפוליטית הישראלית כדי שלמפלגה מהמחנה השני תהיה אפשרות להוביל אג'נדה עצמאית בקואוליציית הימין היא צריכה כוח פוליטי אמיתי בממשלה. כוח פוליטי משמעו: יכולת להציב איום אמין על המשך הקיום של הקואליציה. בהעדרו של איום אמין שכזה, יכולה הקואליציה להתעלל בשותפה מהשמאל כרצונה, להמנע מהעברת חקיקה ותקציבים מבוקשים ובעיקר למנוע ממנה לממש את האג'נדה שבגינה היא נכנסה.  איום אמין ליציבות הקואליציה מתרגם כאן בעיקר לקושי של ראש הממשלה להרכיב קואליציה חלופית במקרה של פרישת השותפה הקואוליציונית. במקרה של הכנסת הקודמת לא היה כל איום אמין: לפיד תמיד יכל להכנס לממשלה (להזכירכם, מדובר בכנסת הקודמת, לפני שהוא היה "שרוף"), יתר על כן, כבר ראינו איך בפועל הלך ראש הממשלה "על הראש" של לפיד, שר האוצר, ושיתק אותו כמעט לגמרי. הסיטואציה הזו נכונה על אחת כמה וכמה בכנסת הנוכחית, אין לראש הממשלה שום צורך אקוטי בכניסה של מפלגת שמאל גדולה לקואליציה שלו  (חוץ מאשר לזרז את תהליך הפירוק שלה), יש לו חלופות טובות יותר מלא הסל.

יאללה לאופוזיציה

שיחקתי בפוסט הזה במעמד צד אחד, במציאות יש שני צדדים, כלל לא בטוח שכניסה של מפלגת העבודה לקואליציית נתניהו היא בכלל אופציה אפשרית מצידו של מרכיב הקואליציה. אבל בהנתן התנאים הקונקרטיים ועל אף היתרונות הלא קטנים שיש לכניסה לממשלה כזו מצידה של מפלגת העבודה אני חושב שנכון לעכשיו יש לפסול אותה.  בלי מנופי כוח משמעותיים (למשל: מצוקה אמיתית של נתניהו בין ליברמן לחרדים למשל, או משבר דרמטי עם כחלון) אין למפלגת העבודה סיכוי למימוש אג'נדה מדינית או כלכלית חברתית (לאלו מתוכם שיש כזו), נכון להיום אין למפלגה גם קהל בוחרים שהיא "צריכה" להיות בממשלה עבורו (וכאמור מקודם, חבל שזה נעדר).

פוליטיקה היא אמנות ההווה ומציאויות חדשות נוצרות בה חדשות לבקרים. לכן, את הערכת הסיכון/סיכוי הזו יש לבצע מול תנאים קונקרטים, כאלו שעוד ישתנו בוודאי במהלך חייה של קואליצית הימין הנוכחית ואלו שאולי יבואו בעקבותיה. מה שבטוח, אין לפסול עקרונית את האפשרות לממשלת אחדות, בטח לא מטיעונים תיאולוגים ולנינסטיים הנפוצים במה שנותר מעיתונות השמאל או רק מטעמי עצלות אינטלקטואלית אישית שאיתה התרגלתי לחשוב שאחדות זה איכס, אבל בינתיים, יאללה לאופוזיציה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s