כן, זה קשה

 לפני הביקורת מגיע ליאיר לפיד גם קצת קרדיט:

ההחלטה שלא להתעקש על גרעון של 3% ב-2013 שהיה מחייב קיצוץ אדיר מימדים בתקציב המדינה ולהציב יעד גרעון של 4.65% (במונחי תוצר), כמו גם המוכנות להגמיש את "כלל ההוצאה", היא חשובה ואמיצה. כמובן שחזרה לתוואי הגרעון הנמוך כבר 2014 תהיה בלתי נסבלת, אבל בינתיים, לפחות, מגיע ליאיר לפיד (או ליועציו, טרכטנברג אולי?) הקרדיט. עוד משהו ראוי הוא הויתור על ההצעה הקבועה של הטלת מע"מ על פירות וירקות, שמשרד האוצר אוהב לכנות "ביטול עיוות", בעוד שמדובר בהעלאת מס גבוהה ורגרסיבית שפוגעת בכ ו ל ם (אבל בעיקר בשכבות החלשות שזה חלק גדול יותר מהצריכה השוטפת שלהם) וחשוב אפילו יותר: ביטול הניסיון של האוצר לפגוע בשכר עובדי המדינה, בפרט החלשים שבהם, למסות את קרנות ההשתלמות, אפיק החסכון לטווח בינוני של רבים ממעמד הביניים ואת נסיון האוצר לצאת למתקפה על העבודה המאורגנת (אם כי יש לי חשד שזה עוד יעשה עוד סיבוב קאמבק).

אז שר האוצר כתב בפוסט בפייסבוק ש"כן, זה קשה" ויחד עם זה התפרסמה רשימת "הגזרות" של תקציב 2013.  העלאת מיסוי רגרסיבית ברובה שתמונת המראה שלה הוא קיצוץ, רגרסיבי ברובו, בהוצאה האזרחית של הממשלה – כולל קיצוץ הסבסוד למועדוניות אחה"צ שמאפשרות יום עבודה מלא להורים, קיצוץ בקצבת הילדים (שמוריד את העניים גם כך עוד למטה) ועוד "פוטיפורים". אבל שר האוצר שלנו מבטיח לנו ש"זה זמני", שיהיו שנתיים קשות ולאחריהן "דבש". שמדובר בפגיעה לטווח הקצר "אבל הקיצוץ הזה הוא רק חלק מתוכנית כוללת שתקטין את יוקר המחיה, תוסיף מקומות עבודה, תוזיל את הדיור, את המים, תביא לשיוויון בנטל ותשפר את חייו של האדם העובד."

 ולמה בכלל צריך את הקיצוץ הנורא הזה? שר האוצר הרהוט מסביר:

"האפשרות האחרת היתה קריסה של המשק, לא פחות. אם היינו יושבים בחיבוק ידיים, הבור התקציבי היה גדל וגדל, החובות היו מתנפחים, השירותים החברתיים היו מתמוטטים. בכל פעם שאתם רואים בטלוויזיה ככרות אפופות עשן של מדינה שהתפוררה, תדעו שמאחוריהן עמדו פוליטיקאים בזבזניים שלא עמדו בלחצים. זה לא הולך לקרות במשמרת שלי. בדרך הזו, לפחות זה יהיה קצר. תוך שנתיים המדינה כבר תיראה אחרת לגמרי"

אז בואו נבדוק את הטענות של לפיד. ראשית נבדוק את טענת "הקריסה" אם לא ננקוט מדיניות קיצוצים וצנע ואח"כ נחפש כיצד ישתפרו חייו של אותו "אדם עובד", ריקי כהן האהובה מחדרה.

קריסה

האמנם מאחורי "הקריסות" הכלכליות שראינו בשנים האחרונות עומדים "פוליטיקאים בזבזניים שלא עמדו בלחצים"? נשמע כמו משפט שקל להנהן אחריו, נשמע הגיוני. אבל בבדיקה קפדנית של העובדות הוא תלוש מהמציאות:

אירלנד כמו גם איסלנד וכנראה קפריסין (שנותר לראות איך תצא מזה) שילמו מחיר יקר על מגזר בנקאי שיצא משליטה. עילת המשבר לא הייתה שתקציבי המדינה גדלו והולידו משבר, אלא הדה רגולציה הנלהבת מדי של חסידי השוק החופשי יצרה מגזר בנקאי שגדול פי כמה מהכלכלה המקומית ובשם הרווח קצר הטווח לוקח סיכונים גדולים על מידותיו.  בזמן שהבנקים האירים מימנו בועת נדלן מקומית, הבנקאים האיסלנדים  הסתבכו בעיקר בבריטניה (אם כי לא רק) ואלו של קפריסין עם רוסיה.  הבנקים הגרמניים והצרפתיים מימנו בועת נדלן בספרד וקנו את האג"ח של שאר הבנקים המדוברים ובכך תדלקו את החגיגה.

נכון, כשהפירמידות   הבנקאיות האדירות האלו  קרסו, אזי הממשלות, בצדק או שלא בצדק, עמסו על עצמן את ההחזרים והחובות. הממשלות עמסו על עצמן, בשם האחריות, אפילו חובות לספקולנטים שפעלו מראש כדי לייצר את המשבר ושהימרו נגד אותן ממשלות ממש. בבריטניה ובארה"ב, הלב של המערכת הפיננסית העולמית, אפילו לא הולאמו הבנקים שסרחו, אלא רק הוצלו ונשלחו שוב להמשיך את מעשיהם בשוק החופשי.

פוליטיקאים בזבזנים? מסתבר שלא ממש. נכון, אני הייתי מעדיף שהפוליטיקאים היו מלאימים את המערכת הבנקאית ומוחקים את החוב הספקולטיבי (נוסח המהלך האיסלנדי) ולא ישעבדו את אומותיהם לשנים של החזר בלתי אפשרי. אבל הבחירה שלא לעשות את זה היא בעצתם הרעה של אותם כלכלנים וחברות דירוג שבאוצר אוהבים כל כך להתפעל מהם.

איפה אפשר אולי לדבר על קריסה נוסח זו שיאיר לפיד מתאר? עם עשן בכיכרות, מדינה מתפוררת ופוליטיקאים לא אחראיים? אולי לפיד מרמז ליוון? (עדכון: עכשיו הוא אומר יוון, אז כן)

אבל גם בסיפור היווני האמת היא כנראה מורכבת יותר (גוליית כבר כתב על זה בהרחבה). בניגוד לדימוי הקריסה היוונית היא לא בגלל הפסקות צהריים ואוזו, או בגלל שהם עושים יותר סקס מהגרמניים (זה היה כתוב בעיתון – טרוסטורי) ועובדים פחות כי הם מטבעם רועי עיזים עצלניים (ואני לא אקשר לדברי הבלע האלו של שלמה מעוז). הקריסה היוונית היא שילוב בין הלוואות רעילות שהיוונים פותו לקחת (נחשו ממי? מהבנקים הבינלאומיים הגדולים, בפרט בגרמניה וצרפת) , ממש בדומה להלוואות סאב פריים רעילות שעניי ארה"ב פותו לקחת ע"י הבנקאים האמריקאים. במשולב עם מכשירים פיננסיים מתוחכמים שהסתירו את החובות האלו (שהיוונים קנו, נחשו ממי? מהבנקים האמריקאים הגדולים) ויחד עם מדיניות הורדת מס חברות, נוסח זו שהאוצר משווק בהתלהבות כבר למעלה מעשור. ובעיקר, ואת זה לא כותבים מספיק, תהליך של דה – תיעוש, מהסוג ששטיגליץ מתאר כהשפעת הגלובליזציה על אפריקה, ובפועל מתרחש גם באיחוד האירופאי.  באותו שער מטבע, התעשייה היוונית (כמו גם האיטלקית, מעצמת G7 לשעבר) לא יכלה להתחרות מול הגרמנית וההולנדית. בעוד שעבודה זולה הגרמנים קונים בסין ובאוקראינה.

תכלס, מסתבר (תסתכלו אצל גוליית לגרפים) שגם ביוון הפוליטיקאים לא בזבזו ובזבזו ושלכיכרות הבוערות של יוון יש הסברים אחרים, מורכבים יותר מאשר ההגיון שהאוצר מנסה לשווק לנו.

רגע של עברית

בכלל יש משהו מטריד מאוד בלינגו הנאו ליברלי שמאומץ לתוך השיח כאילו הוא אמת לאמיתה. שהרי אפשר היה לכתוב "הגדלת ההוצאה הציבורית לרווחת התושבים הובילה למשבר" (גם אם כאמור זה לא נכון והיא לא הובילה למשבר) אבל הרושם שהיה נוצר הוא קצת יותר חלש מ"פוליטיקאים בזבזנים". שכותבים "בזבזנים" נותנים לנו להבין שההוצאה היתה "בזבוז" כלומר מיותרת, לא נחוצה, סתם. בעוד שבמרבית המקרים (בפרט ע"פ טיעוני האוצר במקרה הישראלי) מדובר בעצם בהוצאה שהיא ממש לא סתם אלא הלב של המערכת האזרחית – כבישים, רכבות, בתי חולים ימי אשפוז, עובדות סוציאליות ומשכורות למורים. פוליטיקאים בזבזניים? לא ממש.  אבל השימוש המתמיד בלינגו הניאו ליברלי מחזק את המחשבה הניאו ליברלית.  ההוצאה הציבורית היא "בזבוז" ועל כן צריך "להלחם בה" . כמו שהאדם הפרטי נלחם בבזבוזים של עצמו.  ומכאן קצרה הדרך לפוסטים המופרכים שחברים שלי מקשרים אליהם בפייסבוק (לצערי הרב) על הבעיה שלפיד מכניס את היד "שלו" לכיס "שלהם" במקום לקחת מ.. "הבזבוז" ב… .

כך ממשיך קרב המחנות בחברה הישראלית וההתעלמות משאלת הליבה: גודל ההוצאה הציבורית בכלל והאזרחית בפרט, בעוד בעלי ההון והאידיאולוגים הניאו ליברלים מחככים ידיים בהנאה. מלאכתם נעשית על ידינו.

האקסל השגוי שפירק את העולם

רטוריקת ההוצאה כבזבוז והריפוי בדמות צנע (שנתיים קשות) פופולארית בשיח הניאו ליברלי די ממזמן, כי הנחת המוצא של החבר'ה האלו היא שהוצאה ממשלתית היא רעה. אבל בשנים האחרונות הבסיס "הכלכלי" לכאורה לטענה הזו היה מחקר מפורסם (שהפך גם לספר) של שני כלכלנים דומיננטיים מהרווארד. קנת רוגוף וכרמן ריינארט על "צמיחה בימי חוב". המחקר המדובר קבע שכשאר החוב עולה מעל 90%מהתמ"ג, הצמיחה מואטת משמעותית , ועל כן הם מצדיקים מדיניות צנע וצמצום הוצאה ממשלתית כדרך להתניע "צמיחה לטווח ארוך" (ועל זה כבר מיינארד קיינס, גאון הכלכלה, כבר קבע "שבטווח הארוך כולנו מתים"). המחקר הזה הפך להיות צידוק מרכזי בדיוני הקונגרס האמריקאי לקיצוץ תקציבי (מיותר לגמרי) ועמד כמובן ברקע מדיניות הצנע האירופאית (שמחריבה את הכלכלה שם). 

רק מה, מתברר שכל המחקר הזה מבוסס על "גיהוץ" של הנתונים, כל שלא יופיעו נתונים שלא מתאימים לתיזה (למשל ההעלמות של נתוני הצמיחה הגבוהה של ניו- זילנד) ויש בו מגוון בעיות כמו קשר בין סיבה למסובב ושימוש בממוצע לא משוקלל בין מדינות בגדלים שונים לגמרי ("טעות" אהובה על האוצר בישראל גם). אבל יותר מזה, גם הנתונים הקיימים עובדו באקסל שחלה בו שגיאה יסודית. הכלכלן האמריקאי דין בייקר שתהה כמה מיליוני מובטלים נגרמו מטעות האקסל הזו כתב על זה "שאם לנתונים היו משמעות בויכוח הכלכלי אזי טעות כזו צריכה לגרום להערכה מחדש של כל מדיניות הצנע".

גם אנשי קרן המטבע העולמית מתחילים להודות שההגיון הכלכלי (לכאורה) שאיתו הם תמכו במדיניות הצנע האירופאית מתגלה כשגוי כלכלית, ושיש לקיצוץ תקציבי מחיר ממשי של התכווצות כלכלית. אחרי 60 שנה מתברר שוב שקיינס צדק, ושתפקידה של הממשלה בעת מיתון הוא להגדיל את ההוצאות, גם במחיר גרעון. אבל בישראל, מסתבר, עוד לא שמעו על זה שהמכשפה מתה, וממשיכים לנופף בסיסמאות הניאו ליברליות החבוטות והמיושנות שלהם.

"בתוך שנתיים המדינה תראה אחרת לגמרי"

אז אחרי שמתברר שסכנת קריסה יוונית לא ממש מאיימת על ישראל, נותר לבדוק אם קיצוצי לפיד- נתניהו אכן יובילו לצמיחה המובטחת שתאפשר להקל את הנטל ממעמד הביניים.

ראשית, גם באוצר מודים שבטווח הקצר, הקיצוץ יוביל לפגיעה בצמיחה אבל שבטווח הארוך הצמיחה תגדל. אז מראש לא ברור מה מקור ההתחייבות של לפיד לשנתיים. וחשוב מזה, כפי שפירטתי לעייפה בפסקאות הקודמות, אין הוכחה אמפירית לצורך בקיצוץ כזה, או לקשר סיבתי בין חוב גבוה לצמיחה. ההפך, ההוכחות האמפיריות היחידות שקיימות כרגע הן שקיצוץ תקציבי משמעותי פוגע משמעותית בצמיחה ומעמיק מיתון.

שנית, גם כשעוברים על מרכיבי התוכנית, חוץ מאשר בהקדמה המרגשת על תקציב של תקווה, לא ברור מה מקור ההבטחה הזו:

  • בהחזרה לחיים של תוכנית ויסקונסין שאמורה לטפל במובטלים כרוניים וסביר להניח שרק תעשיר כמה בעלים של חברות פרטיות, בדיוק כמו בסיבוב הקודם?
  • בהתכתשות של האוצר עם משרד הבטחון על תדרי הדור הרביעי ועלויות הפינוי שלהם?
  • בניסיון של האוצר לדרוס את מערכת השלטון המקומי בארץ בהקמת "אשכול רשויות מקומיות"? או בהפרטה של 20% מרפאל ותע"א?
  • בסדרה של שיפורים טכניים תחת הכותרת "שיפור וייעול הליכי עשיית עסקים בישראל"? ושיש מצב שבקריאה ביקורתית ומוקפדת יותר הם בכלל כסות לדה רגולציה והסרת פיקוח מהסקטור העסקי בישראל (אם כי עוד לא בדקתי)
  • בביטול התוכנית לשיקום תשתיות ביישובים כפריים או האטה בקצב המענקים למיכון מחליף עובדים זרים בחקלאות?
  • בקיצוצים בקצבת הילדים? בהעלאת המע"מ (האולטרא רגרסיבית) והעלאת מס הכנסה על כל המדרגות (הדי רגרסיבית)
  • בקיצוצים בקצבת נפגעי גזזת (עז שיש כל שנה בתקציב, מעריך שתצא)
  • מביטול תקציב הפיתוח לרשויות של משרד הפנים או ביטול תקציב בניית קריות חינוך של משרד הפנים?
  • במה שמכנים "צמצום הרגולציה ואימוץ תקנים בינלאומיים" ומשמעותו האמיתית היא לוותר על הבקרה של מכון התקנים על מה שמשווק בישראל.
  • ועוד ועוד, ממליץ לכם לקרוא כדי להכיר (וגם בשבועות הקרובים ננתח בתקווה קצת מזה גם כאן)

גולות הכותרת של המסמך המתקרא "התוכנית הכלכלית לשנים 2013-2014" מעבר לשובה, של תוכנית ויסקונסין ולקיצוצים השונים, הם שלושה סעיפים שאמורים להביא את הצמיחה, העתיד ולעשות שיהיה פה טוב:

  1. חיזוק לימודי היסוד והמערכת הממלכתית (כלומר לדפוק את החרדים קצת הרבה ולשנות את מערכת החינוך בישראל בתוך סעיף שמתחבא בחוק הההסדרים)
  2. שינוי "פרוגרסיבי" אלק בתקצוב משרד החינוך את הרשויות המקומיות (או בואו נקצץ מהרשויות המקומיות שמעמד הביניים מתגורר בהן).
  3. והעמדת "האדם העובד במרכז" AKA מבחני "מיצוי כושר ההשתכרות" כתנאי לסבסוד מעונות או ארנונה.

נעסוק בסעיפים האלו בפוסט המשך, אבל הנה הבריף: גם בהם לא מתחבאת צמיחה שבעוד שנתיים "תביא את המצב".

לסיכום: תקווה חדשה, או מקורות צמיחה חדשים אין בתקציב הזה. עוד מאותה עיסה מחוממת מחדש שהאוצר מגיש כל שנה, אבל עם טור מרגש של לפיד לפתיחה. וכבר ראינו מקודם שגם הצלה מקריסה אין פה אז מה הסיפור הגדול? הסיפור הגדול הוא שאין סיפור, שאחרי ש400 אלף איש יצאו לרחובות, חלקם הגדול שבוע אחרי שבוע בקריאה לצדק חברתי. שאחרי שמאות אלפי אזרחים הצביעו בתם לב עבור אנשים שהבטיחו להם  ש"יש עתיד" ושהתיימרו לדבר בשם האחים שלהם, העבדים, ממעמד הביניים. משרד האוצר מעביר פשוט את אותו תקציב שהיה מעביר גם ככה, בתוספת של כמה מיליארדים מההחלטה החשובה לכשעצמה על יעד גרעון של 4.65% במקום 3%.

תקציב שמחזק את החזקים ומחליש את החלשים ומעמד הביניים. תקציב שממשיך לחזק את ההפרטה. תקציב שלא מטפל בנושאי הליבה של החברה הישראלית ושלא מנסה להתחיל לשקם את ההוצאה הציבורית והאזרחית בישראל בחזרה לרמות המקובלות בעולם המפותח. 

האין סיפור של התקציב הזה, הוא הסיפור הגדול שלו.

hands-up

והערה לסיום, הפעם על מאריה כספי ז"ל, על עובדי המדינה והניסיון המתמשך לפגוע בתנאי ההעסקה שלהם ובשכרם.

לפני  עשר שנים, כשהעתון של שוקן עוד לא היה פראבדה של האוצר, פרסם אריה כספי לפני מותו, את הטור האחרון שלו.  הטור עוסק בתוכנית הכלכלית האכזרית של נתניהו, שר האוצר דאז, ובהגיון המעוות שבו הגזר לעשירים והשוט לחלשים. הטור המעולה רלוונטי מתמיד לקריאה דווקא היום כשיאיר לפיד כשר אוצר ונתניהו,  הפעם כראש ממשלה, מנסים להוביל תוכנית דומה. הטור מסתיים  בקביעה:

"אם בעבר התנהל המאבק סביב המחויבות של המעביד הפרטי לעובדיו, היום הוא מתנהל על קו ההגנה האחרון, המחויבות של המעביד הציבורי."

ופגיעה נוספת (אחרי עשור של רמיסת המחוייבות הזו ) בקו ההגנה הזה, תהיה בלי נסבלת.

עדכון: בזמן כתיבת הפוסט התבשרנו שנחתם הסכם בין עייני ללפיד שאמור למנוע את רוב הפגיעה הזו. עדיין נשגב מבינתי למה זה לא מובן מאליו שהמחויבות של המעסיק הציבורי לעובדיו היא בסיסית ולמה הפרשנים הכלכליים תוקפים את לפיד על ההסכם הזה.

הערת שוליים – יציאה מהמשבר היווני

אם כבר נגענו בסיפור הזה, אז נאמר שההצלה היוונית היחידה ברורה (כמעט) לכולם: יציאה מגוש היורו וחזרה לדרכמה, פיחות אדיר בדרכמה לעומת היורו כך שיהפוך את המשק היווני לאטרקטיבי יותר לתיירות וויצוא וישחק באותו מהלך את החובות היווניים, כנראה גם עם מחיקת חוב ריבונית גדולה יחסית (בדומה למהלך של ארגנטינה בזמנו) . נכון, גם למהלך כזה יהיו מפסידים, כמה מיליארדרים יוונים ובעיקר בנקים גרמניים וצרפתיים שמחזיקים את החוב היווני (ואז הבעיה תהפוך להיות של גרמניה וצרפת). אבל לצערם של המוני העם היווניים, הם משפיעים כרגע על המלכודת היוונית יותר מאשר המצביעים היוונים בעצמם, כך שממשיכים לרשום ליוון תרופות שמעמיקות את המשבר שם, כדי שאת מחיר המשבר ימשיכו לשלם היוונים ולא הבנקאים הגרמניים.

וזה כל הסיפור של דמוקרטיה, האם מי שקובע הוא העם, או אליטה קטנה (ואולי אפילו חיצונית). מה שקורה כרגע ביוון ומאיים על ספרד, פורטוגל ואיטליה הוא דחיקה של עקרון ריבונות העם לטובת ריבונות ההון. מזה, כבר לא נצא טוב.

3 מחשבות על “כן, זה קשה

  1. אמיר רימון

    סלח לי על השפה, אבל בעצם אתה אומר שאנחנו שמחים שהוא זיין אותנו 8 ולא 10?
    לא נראה שכדאי לתת קרדיט, למרות "רכותו" היחסית של לפיד, שמצטייר כאדם שקרן מניפולטיבי ובפועל שר אוצר אכזר שהולך לגרום להרבה אנשים לרעוב ללחם.
    מעבר לזה אני מסכים עם כל מילה שכתבת, מאמר חשוב אלון!

  2. אמיר רימון

    לא מובן לי למה הקרדיט ללפיד על הגדלת יעד הגרעון. ז"א, סבבה שהוא הגדיל את יעד הגרעון, אך בו זמנית החמיר את הגזירות.
    הרי גרעון בא לאפשר מתן שירותים לאזרח כמו חינוך, רווחה וכו', אך בשביל "להחזיר" את אותו גרעון חזרה, לפיד בעצם גובה אותו ממעמד פועלים ומעמד ביניים ולא מכביד על העשירים.

    אז מה חדש במה שהוא עושה? על מה קרדיט בכלל?

    1. alonnisser מאת

      כי אם הוא היה שומע לעצות הרעות מבנק ישראל, אורי יוגב וחבורת עוזבי האוצר (ואולי גם באוצר) הוא היה צריך להתעקש על קיצוץ דרמטי בהרבה וגזרות קשות בהרבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s