צנע, גרעון, שקרים

המלצה על המאמר שהכי חשוב שתקראו על הגרעון התקציבי, המשבר הכלכלי, מדיניות הצנע ועל השקרים האינטלקטואליים והפוליטיים שסביבה ולמה הם עובדים. (ובסוף עוד משהו שהולחם לו לפוסט הזה)

(המאמר באנגלית, אם נתקעתם בחומת התשלום, הנה מהreadability שלי).

קרוגמן משתמש בבמה שהניו יורקר נתן לו לביקורת ספרים על המשבר כדי לנתח את מדיניות הצנע: מצד הטעות הכלכלית והקריסה שלה, ההצדקה הפוליטית, האשלייה המוסרית ומי מרוויח מהמדיניות ההרסנית הזו.

(בפסקאות הבאות אני מתמצת את הקטע עבורכם, אבל באמת, עדיף שתקראו את המקור. למי שקרא כבר או סתם אין לו כוח שידלג לתת הכותרת הבאה)

קרוגמן מתחיל מהסיפור (שכבר סופר כאן בעבר) על טעות האקסל שהרסה את העולם, כלומר במחקר הבעייתי של ריינהארט- רוגוף שבו גם "מעכו" את הנתונים והוציאו חלק מהנתונים שלא "התאימו" וגם בגיליון האקסל הייתה על כל אלו שגיאה מהותית. המחקר התיימר להוכיח שאחרי שמדינה עוברת סף של יחס חוב/תוצר של 90% היא מדרדרת במהירות למיתון. אבל קרוגמן, שתקף את המחקר מפרסומו, מנסה לתהות מדוע בעצם הוא זכה לחשיבות ולפופולאריות שלו מראש? התשובה שלו, שאולי תפתיע חלק מהקוראים כאן, היא שהפופולאריות של המאמר נבעה מהצדקת מדיניות שמראש תמכו בה כוחות רבי עצמה. כלומר לא המדע היה הבסיס למדיניות אלא המדיניות "הרצויה" גרמה לאימוץ תיזה מדעית בעייתית.  כלומר מדובר במשהו למעשה שעושים לא במדינות חשוכות אלא גם בדמוקרטיות מערביות.

קרוגמן טוען שיש עיסוק יתר ב"הפרזות" של תקופת הבועה, במקום בטרגדיה האנושית והכלכלית של תקופת השפל. עיסוק יתר שמשקף את השילוב בין העמדה המוסרית (שאולי אפשר לכנות אותה  "פרוטנסטנטית") המבקרת את "הפרזות הבועה", לכוחות שמטרתם להסית את הדיון ממה שקורה כעת.

הוא מתאר את התגובה הראשונית למשבר, כזו שבה כלכלנים זיהו את הדימיון המבהיל לשפל העולמי הגדול ומקבלי ההחלטות נקטו חלקית, לפחות בארה"ב, בתגובה הנכונה => הצפה מוניטרית ותמריצים פיסקליים. נכון, מעט מדי ולא מחולק נכון, אבל בכיוון. מי שלמד את השפל הגדול והתוצאות ההרסניות שלו, היה נחוש שלא לתת לזה לקרות שוב.

great_depression1

ההיפוך הגדול: בפברואר 2010, בעיירה קנדית צפונית ומרוחקת התכנסו שרי האוצר של הG7 והחליטו שהגיעה העת לעבור מטיפול במיתון ע"י הגדלה תקציבית לטיפול בתרופה, עצם ההגדלה התקציבית והגרעונות שלה.למה זה קרה? למה שרי האוצר פנו נגד המדיניות המומלצת בספרי הלימוד? תשובה אחת היא שהם מעולם לא האמינו בספרי הלימוד, הימין הגרמני או הרפובליקאי לא אהב את ההשתמעות על תפקידה החשוב של הממשלה במשק. גם הקושי להסביר לציבור מדיניות מרחיבה בתקופת מיתון לא הקל.  אבל לכך מצטרפים שני גורמים מאפשרים חשובים לתפנית הזו: המשבר היווני, ומחקר רציני לכאורה שתמך בטענת הצנע.

המשבר היווני היה מעבר ממשבר של חברות ובנקים למשבר חוב ריבוני, וקרוגמן מתאר יפה איך הוא היה מתת אל לאנטי-קיינסיאניים. הטיעון המנצח (גם כאן) בדיונים: אם לא נקצץ נקרוס כמו יוון! ריינהארט-רוגוף בנו את הטיעון האינלקטואלי השמרני – המשך מדיניות מרחיבה יגרום לנו לעבור את סף ה90% יחס חוב/תוצר ומכאן קצרה הדרך לקריסה.  מאמר נוסף שצבר פופולאריות בחוגים השמרניים היה פרי עטם של אלסינה וארדגנה שאמור היה להוכיח שהמשמעות של קיצוץ תקציבי לא תהיה העמקת המיתון, כפי שלימדו ספרי הכלכלה, אלא להפך – מדיניות הצנע אמורה היתה לגרום לצמיחה. מדובר בטיעון הבעייתי החוזר על "הבניית הציפיות" שיוצרת מדיניות צנע ושמקרינה אמון בסקטור הפרטי. המאמר תפש פופולאריות מהירה והמחברים הוזמנו להרצאה מיוחדת במועצה הכלכלית האירופאית. כמה חודשים אח"כ, טרישה, נגיד הבנק המרכזי האירופאי דאז, כבר הסביר בנאום שלו שצעדי הצנע אמורים "לחזק את הבטחון של משקי הבית והסקטור הפרטי" ובזה לגרום לצמיחה. טרישה נאם היישר מהמאמר של אלסינה.

כפי שאפשר לראות בגרף כאן (מקרוגמן) זה לא ממש מה שקרה:

גרף הקשר בין עומק צעדי הצנע לצמיחה באחוזי תוצר

הקשר בין עומק צעדי הצנע לצמיחה באחוזי תוצר

הנתונים של קרן המטבע העולמית (שאכן בעקבותיהם נסוגה מתמיכתה המסורתית בצנע) הראו שספרי הכלכלה צדקו: צנע בתקופת מיתון מעמיק משמעותית את המיתון וכעומק הצנע כך עומק המיתון. גם סיכון החוב המופרז שהתריעו עליו ריינהראט ורוגוף לא הצליח להתממש במציאות. בזמן שלמדינות מסויימות עם חוב גבוה יחסית (יוון, ספרד, איטליה, פורטוגל) עלה שיעור הריבית על האגח הממשלתי, שיעור שמייצג את הבטחון של המשקיעים ביכולת להחזיר את החוב, למדינות אחרות עם רמות חוב גבוהות יחסית כמו ארה"ב, יפן ובריטניה, שיעורי הריבית נשארו נמוכים. (אולי שיא האבסורד הוא מה שקרה לריבית על אג"ח ממשלתי אמריקאי יום למחרת הורדת הדירוג המפורסמת.. הריבית בשוק ירדה! הורדת הדירוג יצרה אי בטחון בשוק והמשקיעים הסתערו על הנכס הבטוח ביותר בעיניהם, בדיוק אותה אג"ח שהדירוג שלה ירד)

מה ההבדל החשוב בין שתי הרשימות של מדינות? שלמדינות האלו (בריטניה, ארה"ב, יפן, כמו גם לישראל) יש מטבע עצמאי. מטבע שאינו מאפשר מצב שבו יאזל הכסף במובן של מחנק אשראי.  התפישה הזו היא אנטיאינטואיטיבית לרובנו: העובדה שכסף הוא בסך הכל פיקציה מוסכמת לניהול המשק ולא משהו בעל ערך מובנה ומכאן האטרקטיביות של תפישות מופרכות כמו הצמדת שער המטבע על בסיס מתכת כזו או אחרת.

כך או אחרת, אחרי שלוש שנים נוראות אפשר לראות שהצנע על הנחות המוצא שלו והיעדים שלו היה מוטעה מכל הכיוונים. האמון בכלכלה האירופאית שהובילה את מדיניות הצנע לא חזר, אלא להפך: הדרדר בהרבה וגרעונות ממשלתיים לאו דווקא הובילו למיתון. כמו כן, הסתבר ששני ה"המחקרים" הגדולים שתמכו במדיניות הזו היו שגויים באופן יסודי. ובכל זאת קרוגמן שואל – למה זה תפש ככה?

חלק לפחות מהתשובה היא במבנה של מחזה המוסר שמשחק בדימויי הכלכלה שלנו. הכלכלה השמרנית מציגה את העולם כמחזה מוסר: תחסוך היום, תוציא מעט ותזכה בעולם הבא. או בצורתו המודרנית של המחזה חטא הבזבוז של הבועה חייב להענש בכאב המיתון והצנע. באם לא יהיה עונש, אי אפשר יהיה להתמרק מהחטאים של הבועה. כלכלה קיינסיאנית היא לא מחזה מוסר, להפך, כפי שאוהבים (גם אני) לצטט את קיינס: "בטווח הארוך כולנו מתים" ועל כן – אין טעם בשכר ועונש, יש לתקן את הכלכלה שתפעל כאן ועכשיו. בני אדם אוהבים מחזה מוסר, הם לא אוהבים אי אחריות ואי תשלום על חטאים. קל להסביר מדיניות כלכלית במונחים כאלו, זה גם מספק רגשית, זה רק לא טוב לכלכלה.

ויש כמובן עוד משהו: המחקרים של ריינהארט-רוגוף ושל אלסינה-ארדגנה הצדיקו מדיניות שבעלי הכוח רצו בה, גם אם היא רעה להמונים. חשוב לזכור שאין באמת משהו כזה (בד"כ) שהוא "רע לכלכלה" , יש "רע לכלכלה של X או של Y" . המשמעות של מעבר למדיניות תמריצים על בסיס חוב ממשלתי למדיניות צנע היא להעדיף את האינטרסים של הנושים (בעלי הממון) על האינטרסים של העובדים. אפשר גם לראות זווית אחרת של המרוויחים בזה שרווחי החברות, כמו גם שערי המניות חזרו לרמות של לפני המשבר בעוד שרמות התעסוקה תקועות עדיין ברמות של מיתון עמוק.

אבל מעבר להמלצת הקריאה. מדובר בקריאה לאוריינות כלכלית, אוריינות שבלעדיה היכולת לאזרחות פוליטית פעילה, הופכת למוגבלת מאוד. אוריינות שנדרשת כדי לקרוא מבעד לסיסמאות הקלות לקליטה של הספין דוקטורס מהאוצר ודובריהם.  לקרב הזה, בין אנשי הצנע ותומכיהם במאיון והאלפיון העליון ולבין מדיניות כלכלית מרחיבה שטובה ל – 99% יש חזית גם בישראל. נכון להיום האוצר מוביל אותנו לתקציב קיצוצים שצפוי שיעמיק את המיתון. אבל, כמו שקראנו עכשיו, מדיניות כזו היא טעות כלכלית וכשל מוסרי. טעות, שאנחנו ממש לא חייבים לעשות.

קריאה נוספת:

ג'ון קאסידי בניו יורקר בטור דומה, שעוקב אחרי הספר  של בליית. אבל יש תזכורת חשובה אצל קאסידי שלדעתי מתפספסת קצת אצל קרוגמן:  ההחלפה הגדולה. קאסידי מזכיר שבעצם רוב אירופה (בפרט אירלנד כדוגמא טובה עם גרעון נמוך מאוד) לא הייתה עם חוב ציבורי משמעותי. ההלאמה של הבנקים הפרטיים שכשלו הפכה את החוב הפרטי לציבורי והעמיסה את החוב הפרטי לשעבר על המאזנים של המדינות. כך שהדיבור על תקציבי בזבוז והוצאה ציבורית שיצאה משליטה ודורשת "ריסון", הם שקר לכל דבר.

וגם טור חדש של קרוגמן על מצוקות הכלכלה של זמננו (אנגלית) טור הסבר רחב יחסית ומוצלח. שמתחיל בקביעה הבסיסית – מדינות אינן יחידים והכלכלה שלהן לא דומה וממשיך באוריינטציה מאקרו כלכלית בסיסית לאזרח המאה ה21- די חובה לדעתי.

עדכון: הקורא אודי מוסיף את הקישור הזה גם מניו יורק טיימס. קישור שמציין את העובדה המוזרה לדעתם שלמרות הנצחון הקיינסיאני התיאורטי המובהק בשנים האחרונות, עם קריסת המודל האנטי קיינסיאני לטיפול במשבר,  מרבית ממשלות העולם ממשיכות ומתעקשות דווקא על הקו האנטי קיינסיאני.

שומרי הסף – עוד משהו:

בTheMarkerWeek, המוסף השבועי של המרקר פרסמו בשישי החולף כתבה המתחזה לתחקיר של חגי עמית בשם "הלך הכסף/ איך בדיוק הגענו לאוברדרפט של 40 מיליארד ש"ח ?" שתת הכותרת שואלת: איפה היו שומרי הסף?.

למה מתחזה לתחקיר? כי תחקיר לא היה, רק ראיונות עם אנשי אוצר בעבר (ששמחו להכפיש את הנוכחיים) ובהווה (ששמחו להכפיש זה את זה ואת הבוסים שלהם). איך אני יודע שלא היה תחקיר?

כי אם היה תחקיר, בטח הוא היה כולל שיחה עם פרופסור לכלכלה שהיה מסביר להם שגרעון של מדינה זה משהו שונה לגמרי מאוברדרפט ואי אפשר להתייחס אליו באותה צורה (ואפילו חלק מהמוניטריסטים מבינים את זה) . שמי שמשתמשים במילה אוברדרפט לתיאור גרעון במטבע מקומי הם מי שמעוניינים ליצור אפקט תודעתי מסויים על הציבור אבל ממש לא לדייק בפרטים הכלכליים.

כי אם היה תחקיר, אז היה ברור שגם אם מקבלים את כל הנחות המוצא השגויות על  "הגרעון הענק" אז המספר היחיד שמעניין הוא הפער שבין הגרעון בפועל לגרעון המתוכנן מראש ולא 40 מיליארד ש"ח. כיוון שמוסכם על כולם היקף גרעון מסויים (במקרה הזה 18.3) – כלומר מדובר על הפתעת גרעון של 21 מיליארד ש"ח.

כי אם היה תחקיר, הוא היה שואל איפה הכסף שנעלם מכל השנים (ואלו רוב השנים בעשור וחצי האחרונים) שבהם משרד האוצר מתחמן את המדינה וגומר בגרעון נמוך בהרבה מזה שאושר כחוק. כסף שבקלות מקזז את "הגרעון הענק" סו קולד. זו אגב שאלה שמסתובבת כבר כמה שנים ועוד לא מצאתי עליה תשובה טובה.

והכי חשוב, כי אם היה תחקיר הוא היה מגלה שקו ההגנה של אנשי האוצר שמצוטט בכתבה, זה שטוען:

"ההתחייבויות הממשלתיות תפחו בגין ההסכמים שנבעו מהשביתות, והמלצות ועדת טרכטנברג היו בבחינת התחייבויות עתידיות, שלא הורגשו מיידית ואיפשרו לאוצר לשמור על כך שמסגרת התקציב לא תיפרץ"

כלומר, הטיעון שהסיפור של הגרעון הוא הגדלת ההוצאות ב"אשמת" המחאה וטרכטנברג והשביתות. תחקיר היה מגלה שקו ההגנה הזה הוא שקר גמור ומוחלט. הראיתי כאן בפוסט "עשו מסיבה" שבדיקה פשוטה, באינטרנט, של נתוני האוצר עצמם מראים שזה שקר ושבפועל האוצר סיים את התקציב הדו שנתי בדיוק כפי שתכנן שנתיים לפני כן ובלי לממש את כל התוספות המובטחות ושבעצם המחסור הוא בצד ההכנסות שהתכווצו. אם היה תחקיר, בטח מישהו היה מציץ בדוח הביצוע של האוצר ומגלה את זה בעצמו.

ועוד הערה על "התחקיר" לכאורה:  בפוסט "עשו מסיבה" התייחסתי לשימוש בביטוי הזה ביחס לפקידי האוצר והנה הוא צף בכותרת של המרקר.  השימוש במילים שומרי הסף הוא מעניין כי בתודעה המשותפת שלנו היום הוא מתייחס לסרט "שומרי הסף", כלומר לאנשי השב"כ, שומרי הסף של הבטחון הישראלי. אלו שעומדים בסף בין עולם הבטחון והחוק הגלוי שלנו לעולם הצללים, שבו נעשים לעיתים, בשם "הבטחון", מעשים שלא יעשו, פעולות שמחוץ לשדה הדמוקרטי.  האם זה הדימוי הרצוי לגבי אנשי האוצר? אנשי הצללים שמשתמשים בכלים אנטי דמוקרטיים כדי "להגן עלינו" תוך שמירה על הבורות שלנו ממה שנעשה "בשמנו"? אני חושב שנוכל להסכים שהתשובה על כך היא שלילית.

פראבדה של משרד האוצר כבר אמרנו?

תסלחו לי שאני חופר על זה, אבל בעיני אוריינות כלכלית היא כלי בסיסי לאוטונומיה הפוליטית של האזרח בעידן שלנו. אם יש תפקיד לעיתונות הכלכלית, הוא לא לדווח על היפים והעשירים או עניני מניות בבורסה.

אם יש לעיתונות כלכלית איכותית תפקיד בעידן האינטרנט והמידע המיידי הוא לחזק את האוריינות האזרחית הכלכלית. מעילה בתפקיד הזה, היא כמעט בלתי נסלחת (וכן, לא רק במרקר מועלים בתפקידם הזה, גם בערוץ 10 במובהק אפשר לראות את אותו קו מערכתי, נוסח שרון גל, שפוטר זה עתה וגם בעוד עיתונים, אבל המרקר הוא הדוגמא המובהקת. דווקא בכלכליסט עושים מאמץ לכיוון חיובי יותר).

4 מחשבות על “צנע, גרעון, שקרים

  1. לוטן

    היי, אחלה פוסט, אבל יש נקודה אחת שצריך להתעכב עליה. השוואת המאקרו-כלכלה לכלכלה של משק בית היא השוואה שפשוט יושבת לאנשים במקומות מוכרים שהם יכולים להבין. האדם הפשוט אינו צריך לעמוד מול הדילמה "האם כדאי לי להדפיס עוד כסף כשיגמר לי". על כן, כשעושים אבסטראקציה למנגנון הכלכלי (הרבה מילים יפות ל"משקרים לאנשים בפנים"), אפשר לדמות אותו לחשבון בנק של משפחה.

  2. עמוס

    טעות הגהה: בפסקה שמתחת לגרף מצוינות ספרד, יוון איטליה ופורטוגל כמדינות עם חוב גבוה יחסית. אני מניח שהכוונה הייתה מדינות עם חוב נמוך יחסית…

  3. עמוס

    ועוד דבר: ערוותו של מחזה המוסר השמרני מוצג באופן מופתי בפרק המונומנטלי של סאות'פארק "מרגריטוויל", כאשר מטיפי הרחוב זועמים על הציבור שהכעיס את הכלכלה, והילד היהודי מקריב את עצמו על המזבח ומוחק את חובותיהם (חטאיהם) של ההמונים.
    we have mocked the economy, and now the economy casts its vengence apon us all
    http://www.southparkstudios.com/full-episodes/s13e03-margaritaville

  4. פינגבק: לא שומעים! » מס ערך נגרע

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s